היה פיצוץ: כשהטילים מעזה התערבבו עם רגע מרגש וחד פעמי

הופעת הבכורה שלי הייתה חד-פעמית, גם אם לא בדיוק בדרך שהתכוונתי. מזל נאחס? מזל טוב? לפעמים קשה לדעת • הטור של ליאור טומשין

בקרוב נגיע רחוק / איור: עומר הופמן
בקרוב נגיע רחוק / איור: עומר הופמן

ביום חמישי הקודם העליתי את הופעת הבכורה שלי, "בקרוב נגיע רחוק", שעוסקת בחשיבה יצירתית ובדרכים להתמודד עם משברים, עם הדברים שמעכבים אותנו ועם אירועים לא צפויים שנופלים עליך, ככה, פתאום, בעיתוי גרוע ואפילו מבלי שהזמנת אותם. באולם התקבצו 300 צופים, שהעלו אצלי את מפלס החרדה עד כדי כך, שבתחילת המופע ביקשתי שידליקו את האור, על מנת שאצלם אותם, מתוך חשש שזו גם ההופעה האחרונה שלי, כדי שלפחות תהיה לי עדות מתועדת ומצולמת של הקריירה שלי.

אחר כך הקפדתי שיחשיכו את האולם. חבר סיפר לי שפעם הוא הוזמן להופעה באולם בצפון הארץ, ולאכזבתו המרה הגיעו להופעה עשרים צופים בלבד. זה היה עוד החלק החיובי יותר באירוע. עוד הוא מדבר, ואט-אט אבל בעקביות קמו אותם מתי מעט שהגיעו ועזבו בהדרגה את ההופעה, עד שכעבור כעשרים דקות הוא נותר עם צופה אחד בלבד. בלבו הוא כבר קיווה שגם הצופה הזה יעזוב והסיוט ייגמר, אולם הצופה האחרון מיאן ללכת (יש קללה ביידיש שאומרת, שיפלו לך כל השיניים ושתישאר לך רק שן אחת בפה, רק בשביל הכאב שיניים. ביידיש זה נשמע תמיד יותר טוב).

בקיצור, מאחר שההצגה חייבת להימשך ובלית ברירה, אותו חבר הופיע עד תום, עוד שעה ארוכה בפני הצופה היחיד. בסיום ההופעה הוא ירד אל הצופה, להודות לו על התנהגותו ההירואית ועל התמדתו, והצופה מצדו רק התנצל ואמר לו שהוא עובד באולם והוא זה שצריך לנעול בתום ההופעה ולכן, אסור לו ללכת מוקדם יותר. נוכח שאריות הביטחון העצמי שהסיפור הזה נטל ממני, העדפתי חושך, שלא לראות אם ומתי זה קורה.

בחלקה הראשון של ההרצאה ערכתי תרגיל חשיבתי עם הקהל, בניסיון לאפיין קבוצות טיפוסיות של תגובות לאירועים מפתיעים. ביקשתי שכל אחד ידמיין שבזה הרגע ניתק אריח מתקרת האולם וזה נופל דווקא ורק על הראש שלו, והוא נפגע ממנו בצורה לא חמורה. ביקשתי שיחשבו מעט על המחשבות שמיד רצות בראשם החבול. הבקשה עוררה פרץ צחוק באולם. מאחר שהם היו אמורים לצחוק רק כעבור עוד שש דקות, התעוררו בי כמה תהיות בדבר איכות הקהל, אבל המשכתי כרגיל.

ניסיתי לאפיין שלוש קבוצות תגובות אופייניות לאירוע הזה. קבוצת השטחיים, אלה שיקללו לרגע וימשיכו הלאה, מבלי להעמיק ולהסיק מסקנות חובקות עולם ואולם עקב האירוע המקרי. חברי הקבוצה השנייה לעומתם הם אלה שהאירוע הזה יהווה הוכחה ניצחת, אחרונה ו-וודאית לחוסר מזלם הכרוני. הם מיד ייזכרו איך כבר ביסודי המורה לא הסתכלה על הטור שלהם, איך נפלו בשיבוץ בצבא, איך בחרו תחום מקצועי שהרגולציה הרסה אותו, איך השופטים תמיד דופקים את הקבוצה האהודה עליהם ואיך תמיד כשהם נכנסים סופסוף לבורסה בדיוק מתחילה המפולת.

הקבוצה השלישית הם בני המזל. האריח מהווה עבורם הוכחה סופית למזלם הנפלא, וכבר יש להם סיפור מסמר שיער איך אלת המזל עמדה לצדם, ואם האריח היה נופל עוד שני ס"מ ימינה הם לא היו איתנו היום. הסיפור הזה מצטרף למקרים רבים אחרים - איך עזבו מקום רגע לפני ששבועיים אחר כך היה בו פיגוע, ואיך הגיעו לבית חולים עם התקף לב קשה, והרופא אמר להם שאם היו מגיעים בעוד שתי דקות, לא היה כבר במי לטפל. בני מזל אלה כבר החליטו כי ביום שבת הקרוב הם ילכו לבית כנסת לברך ברכת הגומל, על כך שמתוך 300 אנשים, רק הם חטפו אריח בראש וממש ניצלו ממוות בטוח.

על שלוש הקבוצות הללו דיברתי כהקדמה לכך שיש גם קבוצה רביעית. אותם בודדים, כמו ניוטון למשל, שהנפילה של דבר מה על ראשם, אינה מובילה אותם למחשבות על העבר ועל המזל, אלא יוצרת קרקע למחשבות עתיד יצירתיות, על מה שהם יכולים לעשות עם זה. בשלב הזה, מבעד לחושך ראיתי את ראשוני הצופים קמים ועוזבים את האולם, בחסות החשיכה, מוקדם מהצפוי. מבעד לאורות החשיכה ראיתי שגם חלק מאלה שלא עזבו מגלים עניין רב דווקא בניידים שלהם, שמהם הבליח מעת לעת הבהוב אורות.

בתום ההופעה מיד ניגשו אליי צופים שסיפרו לי על הכוחות המאגיים שלי, איך בדיוק כשביקשתי לדמיין שמשהו נופל להם על הראש, נשמעה אזעקה במרכז הארץ, מאחר שחמאס, אחרי ארבע שנים של התמקדות בעוטף עזה, בדיוק החליט לירות טילים לאזור ההרצאה. הורים לילדים צעירים נאלצו לרוץ הביתה, בעוד אחרים רק התכתבו עם שאר העולם לוודא שהכול בסדר. בקיצור - חלמתי על הופעת בכורה היסטרית - וקיבלתי אחת כזו לפנים.

נותרתי עם תהיות עליי ועל המזל. האם יש דבר כזה? המצדדים בכך טוענים שיש מזל, שאחרת איך עוד הם יוכלו להסביר את הצלחתו של הזולת? מן העבר השני קיים, חי ובועט גם חוסר המזל, שהוא אולי ההסבר היחיד לכישלונותיהם.

לאחר ההופעה שלח לי חבר הודעה ובה כתב שאני אולי האדם היחיד שבמרוץ שליחים שהוא מתכנן לעובדיו מצפת לאילת, פורצת סופה ונסגר כביש הערבה; שבמסע שאליו הוא מוציא את חבריו, חוצה לפתע שיטפון את בקעת ים המלח וחוסם את הדרך; שבפתיחת הופעת הבכורה שלו נופלים טילים על האזור, ושעדיין קיים קונצנזוס, בקרב כל מכריו, שהוא בר מזל. הסברתי לו שהמזל אינו מאיר פנים לאלה שסומכים עליו, שאני דווקא בונה על כמה אלמנטים אחרים, שמכאן רק נתרומם, ושבהופעה הבאה, בעזרת השם, יהיה פיצוץ. 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988