איך אפשר לדעת אם בחירות ראויות להיחשב ל"גורליות"? בדרך כלל אי אפשר, מפני שגורליותן מצריכה הקשר היסטורי רחב. הוא ניתן רק בחוכמה שלאחר מעשה, בהפרש של שנים, אם לא של עשורים.
אבל הבה ננסה לתת סימנים בבחירות גורליות של העבר.
● הבחירות שבהן הגיע אל שיאו כוחה של מפלגה יחידה: 1969, כאשר המערך (עבודה-מפ"ם) קיבל 56 מושבים. ארבע שנים אחר כך, תחת הרושם של מלחמת יום הכיפורים, המערך ירד ל-51. חבר כנסת רב השפעה, אברהם עופר, הכריז אז, שעם ירידה כזאת יהיה קשה מאוד להרכיב ממשלה, ויהיה צורך בבחירות נוספות. 51, אמרנו. הכותרת ב"מעריב" ב-1 בינואר 1974 הייתה "דיכאון בצמרת המערך". 51, אמרנו.
● הבחירות שבהן המפלגות הגדולות רשמו שיא שלא הצליחו להשוות מאז: 1981. הליכוד קיבל 48, המערך 47. אפשר להגיד כי בבחירות ההן, שני הגושים הגדולים מיצו את כוחם האלקטורלי. בלשון הימים האלה, הם "שתו" את קולותיהן של המפלגות הקטנות. הפגיעה הייתה חמורה במיוחד בשמאל, שיחידותיו הקטנות (מרצ, של"י) נפלו קורבן לסיסמה האפקטיבית "רק לא ליכוד".
● הבחירות שבהן התחילו שתי המפלגות הגדולות להתכווץ: 1996. זו הייתה השנה הראשונה שבה נבחר ראש ממשלה בבחירות ישירות. זו הייתה הפעם הראשונה שבה גם מפלגת השלטון וגם מפלגת האופוזיציה קיבלו פחות, הרבה פחות, מ-40 מושבים. כאשר הנטייה הזו החריפה ב-1999, התפתחה היוזמה (מבית יוסי ביילין ועוזי לנדאו) לבטל את הבחירה הישירה, כדי להחזיר בוחרים להצבעה מפלגתית. למפלגת העבודה זה כבר לא עזר. בין 2003 ל-2015, היא לא הצליחה עוד להשיג יותר מחצי מושביה ב-1981.
● הבחירות שבהן הסתיימה מפלגה פוליטית היסטורית: מפ"ם, מפלגת השמאל הציונית שהייתה האופוזיציה הראשית בכנסת הראשונה, עם 19 מושבים, ירדה לשלושה מושבים בכנסת ה-12 (1988). זו הייתה הופעתה העצמאית האחרונה. היא נעשתה חברה מייסדת במרצ ארבע שנים אחר כך. מרצ עצמה הגיעה בשנה ההיא אל שיא כוחה עם 12 מושבים, ועוררה רושם חולף שלשמאל הישראלי עדיין תהיה תקומה. אבל היא התרסקה כעבור 11 שנה ואוסלו אחת. ב-2003 כוחה פחת עד ששה מושבים.
אל תוך מונית קטנה
שקיעתה של מפלגת העבודה מדהימה אולי קצת פחות ממה שנדמה. מפלגות אינן נהנות מחיי נצח. יש לנו שפע של דוגמאות לשקיעה הדרגתית של מפלגות שלטון היסטוריות.
קחו למשל את המפלגה הליברלית של בריטניה, שמילאה תפקיד מרכזי מן השליש השני של המאה ה-19 עד סוף הרבע הראשון של המאה ה-20. היא הנהיגה את בריטניה אל פרויקטים אימפריאליים נועזים ואל מלחמת העולם הראשונה. היא העניקה לנו את הצהרת בלפור (אם כי בלפור עצמו היה שמרני). היא התחילה את שקיעתה הדרמטית ב-1920. לא זו בלבד שלא חזרה עוד אל השלטון בזכות עצמה, אלא ש-40 שנה אחר כך, כל חברי הפרלמנט שלה יכלו להיכנס אל תוך מונית קטנה.
בהולנד ראינו את התכווצותה של מפלגת העבודה, לפנים מפלגת שלטון רבת כוח שנהגה לזכות ב-20% עד 35% של הקולות. בבחירות האחרונות היא ירדה מתחת ל-6%, השיעור הנמוך ביותר מאז 1897.
בהודו ראינו את מפלגת הקונגרס ההיסטורית מתכווצת לממדים של סיעת פרלמנט קטנה. היא הנהיגה את מאבק העצמאות של הודו, וניהלה אותה 50 מ-70 השנה הראשונות של קיומה. בבחירות האחרונות, ב-2014, היא לא הצליחה לקבל אפילו 10% ממושבי הפרלמנט, הנחוצים לשם הכרה כאופוזיציה ראשית.
בצרפת, המפלגה הסוציאליסטית הצטמקה עד 7% ופחות בבחירות של 2017, התוצאה האיומה ביותר מאז 1910, כאשר התמודדה בפעם הראשונה, באחד מגלגוליה הקודמים. במהלך מאה השנה הקודמות היא סיפקה לצרפת כמה מן הידועים במנהיגיה, ושיעור התמיכה בה נע בדרך כלל בין 20% ל-50%.
חיים קצרים שלאחר המוות
מה קורה למפלגות שלטון שגוועות? הליברלים הבריטים עדיין קיימים. ברבע האחרון של המאה ה-20 הם התאוששו במקצת, ובשורה של בחירות, עד 2010, הם זכו ב-20% עד 25% של הקולות (עם תת-ייצוג בפרלמנט). רק פעם אחת הם היו לשון המאזניים, והוזמנו להשתתף בממשלת הקואליציה היחידה בבריטניה מאז מלחמת העולם השנייה. אבל השתתפותם עלתה להם ביוקר. הם איבדו שליש מכוחם, וייצוגם חזר וירד לאחוז אחד של מושבי הפרלמנט.
הסוציאליסטים הצרפתיים מתנחמים שתבוסתם האיומה לפני שנתיים באה בנסיבות יוצאות דופן, כאשר כל המפלגות ההיסטוריות קרסו תחת כובד הופעתו המטאורית של עמנואל מאקרון. אולי עוד תהיה להם תקומה. גם אם לא תהיה, בצרפת יש עדיין בסיס רחב מאוד של תמיכה במפלגות שמאל.
אלה כמובן אינם פני הדברים בישראל, שבה השמאל כולו הצטמק ונקלע לעמדת חוסר רלוונטיות (אלא אם כן, אנשי הליכוד מאמינים בתעמולה של עצמם וחושבים את הברית גנץ-לפיד ל"שמאל").
כדי למצוא דוגמה לדעיכתה של מפלגת העבודה בקונטקסט של היעלמות מחנה רעיוני שלם, צריך אולי להתבונן במפלגה הרדיקלית של ארגנטינה באמצע המאה ה-20, תחת כובד מגפיו של הדמגוג הפופוליסטי חואן דומינגו פרון; או המפלגות הדמוקרטיות של ונצואלה בשנים הראשונות של נשיאות הוגו צ'אווס, לפני 20 שנה; או המפלגה האנגלית בימי שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, כמעט לפני חצי מאה.
בקיצור, התקדימים הם רחוקים וכמעט-אקזוטיים. עניין נדיר הוא שמערכת רב-מפלגתית בדמוקרטיה רבת שנים ועתירת גוונים נשארת בלי שמאל של ממש. המהפך של 1977 העניש את השמאל הישראלי, אבל לא חיסל אותו. האפקט של אינתיפאדת הר הבית העניש, אבל לא חיסל. אם יתברר יום אחד ש-2019 הייתה סוף הדרך לשמאל הישראלי, אין ספק שהיסטוריונים של העתיד יוכלו להגיד על הבחירות האלה שהן היו גורליות. גורליות מאוד.
כתבות
ני"ע
