דוח אמון
2019
הנקראות ביותר

לא מחליפים את הצפון: המשפחות שבוחרות כל בוקר מחדש לגור הרחק מהמרכז, גם אם זה מאתגר

המשפחות שונות זו מזו, אבל כולן מדווחות על קשיים דומים בתחומי התעסוקה, התחבורה והבריאות • למרות החסרונות, כל המשתתפים מסכימים כי המרחבים, הקהילתיות והשלווה - שווים את הנסיעות הארוכות למרכז

loading

"נכון שאני נוסע 250 ק"מ לעבודה, אבל לא התפשרתי"

משפחת זאבי, קיבוץ כפר גלעדי

עלות הבית: 1.5 מיליון שקל

עבודה: ניסן בירושלים, בשמת בפארק התעשייה בתפן

משפחת זאבי (ניסן בן 35, בשמת הראובני זאבי בת 35, בנם איתן בן 3, ותינוק שנולד בשבוע שעבר), מקיבוץ כפר גלעדי, היא דוגמה מצוינת לכך שהמעבר לגליל העליון לא היה כרוך בהתפשרות על איכות התעסוקה. ההתפשרות במקרה הזה היא במרחק שבין מקום עבודתו של ניסן זאבי בירושלים, לבין ביתו בכפר גלעדי.

משפחת זאבי, קיבוץ כפר גלעדי / צילום: עמית הרמן
 משפחת זאבי, קיבוץ כפר גלעדי / צילום: עמית הרמן

"אני במקור ממטולה, והיה לי ברור שיום אחד, כשאקים משפחה, אחזור לגור בצפון", מספר זאבי. "עוד כשהייתי רווק תל-אביבי היה לי חוק עם עצמי שבדייט השלישי עם אשתי המיועדת אגיד לה את זה, ואם היא לא תברח זה סימן טוב. אשתי במקור מרמת השרון, ואחרי החתונה קנינו מגרש של חצי דונם בכפר גלעדי ובנינו שם את הבית שחלמנו עליו. העלות של הקרקע היא אפס, וכל העלויות של פיתוח הקרקע והקמת הבית כולל מיסי קהילה הסתכמו ב-1.5 מיליון שקל.

"אשתי מנהלת שיווק ואירועים של פארק התעשייה תפן, והיא נוסעת לעבודה כל יום שעה ורבע ובחזרה. אני מנהל תקשורת של קרן הון סיכון JVP שייסד אראל מרגלית, ונוסע שלוש פעמים בשבוע לירושלים, ונשאר לילה בירושלים פעם בשבוע. בשאר הימים עובד מהצפון. אני יוצא ב-8 בבוקר ובשעה 11 אני בירושלים.

"כדי להגיע לתעסוקה איכותית צריך לפתוח את הרדיוס. גם כשגרתי בתל-אביב לקח לי שעה וחצי להגיע לירושלים וכשהייתי חוזר הייתי מחפש חניה. בצפון יש תפיסה שמקום העבודה צריך להיות קרוב אבל זה מגביל. אם מתרחקים מוצאים עבודה טובה".

אתה משלם מחיר לא קטן. מה הערך המוסף?

"הקהילה בכפר גלעדי מיוחדת מאוד, מלאה משפחות צעירות, ומערכת החינוך פה מהגן ועד בית ספר יסודי היא בתוך הקיבוץ, כולל בתי הספר האזורי. הבן שלנו בן 3 ויש לו נגישות לכל מקום ברגל".

מה קורה כשנתקעים בלי חלב, או אם אתם רוצים ללכת למסעדה?

"בגליל העליון נפתחות כל הזמן מסעדות שף חדשות, ומדי פעם מתווספת באזור קונדיטוריה או נפתח בית קפה. אם נתקעתי בלי חלב אז יש בקיבוץ מכולת שפתוחה עד 7 בערב, או שאני נוסע שלוש דקות לקריית שמונה אבל הכי סביר שאבקש מהשכן".

מה בכל זאת צריך לשפר באזור שלכם, מבחינת השקעה ממשלתית?

"אני חושב שהעובדה שבשנת 2019 אין עדיין רכבת לקריית שמונה היא בלתי נתפסת ולא הגיונית. נכון שהכבישים השתפרו מאוד, אבל זה לא משתווה למהפך שיכולה לעשות רכבת.
"דבר נוסף זה שירותי הבריאות. בית חולים זיו בצפת נמצא במרחק 45 דקות נסיעה במקרה הטוב. אם הבן שלי שבר את היד ב-7 בערב, יש 'ביקורופא', שאחראי על שירותי רפואת חירום של כל 22 הרשויות בגליל, והרמה היא לא זהה לזו שבמרכז. ואנשים שחולים במחלות קשות כמו סרטן, צריכים מחוסר ברירה לעבור טיפולים בתל-אביב, וכל המשפחה עוברת לגור בתל-אביב, וכל זה בגלל הרמה של שירותי הבריאות".

היתרון: חיי קהילה וחוויית ילדות איכותית

נקודה לשיפור: רכבת ורמת שירותי הרפואה

"אנחנו לא נועלות את הבית כי אין צורך"

רעות גת ואוריאן טובול, מעלה גמלא

הבית: 4 חדרים, 3,000 שקל בחודש שכירות

העבודה: אוריאן אדריכלית, רעות בתחום החינוך

רעות גת (42) ואוריאן טובול (38) גדלו בצפון, גת ממעלה גמלא, וטובול מנווה אטיב, וכיום מתגוררות במעלה גמלא, עם שתי בנותיה של גת, נוגה (14) ואחינועם (10). "אוריאן היא אדריכלית עצמאית, ואני עובדת בתחום החינוך", מספרת גת.

רעות גת ואוריאן טובול, מעלה גמלא/ צילום: אייל מרגולין
 רעות גת ואוריאן טובול, מעלה גמלא/ צילום: אייל מרגולין

"אנחנו גרות בווילה מחולקת, עם 4 חדרים 90 מ"ר וחצר מדהימה, ומשלמות 3,000 שקל לחודש. הבנות לומדות בבית ספר אזורי במרחק חצי שעה מהבית ויש הסעות מהמועצה. הן בנות עשרה, כך שהיום הן היו מעדיפות לבלות יותר בקניון, אבל אין כזה קרוב, וגם תרבות הצריכה שלנו היא מאוד מודעת ומאוד מצומצמת בכוונה. מדי פעם אנחנו אוכלות בחוץ אבל לא כל הזמן, וגם האפשרויות נמצאות במרחקים של חצי שעה נסיעה. כל המשפחה שלי פה בגמלא, והמשפחה של אוריאן מפוזרת בצפון ובמרכז.

"כל סגנון החיים שלנו הוא מבחירה, ואני בחיים לא הייתי יכולה לחיות במרכז הארץ, כי אני לא אוהבת ולא רוצה להשתעבד לעבודה. אני אוהבת להיות יותר עם הילדות שלי ובחוץ ועם אנשים שאני אוהבת. לא אוהבת שמגבילים אותי 11 -12 שעות מחוץ לבית".

מה בכל זאת צריך לשפר באזור שלכם?

"הייתי שמחה יותר שהאזורים החקלאיים יהיו יותר אקולוגיים. להפסיק ריסוסים שמתבצעים במטעים ממש בסמוך לבתי מגורים. חומרי הריסוס אולי מפורחים אבל הם לא ידידותיים בעליל לריאות ולאדמה. לכן צריך להרחיק את הגידולים החקלאיים מהבתים, ולגדל סמוך לבתים גידולים אורגניים. צריך גם להנגיש את התחבורה הציבורית כי פה זה מאוד בעייתי, ולכן אנחנו מתניידות באוטו. יש ברירה, אבל היא מאוד אכזרית. אם הייתה תחבורה ציבורית שמאפשרת אפילו התפשרות ברמה נמוכה, הייתי בשמחה מניעה פחות את האוטו, אבל ההתפשרות היא בלתי אפשרית. בעיר הרבה יותר קל לחיות באופן קיימי. כאן, גם המודעות לקיימות מאוד נמוכה, וגם מאוד נח לחיות באורח חיים לא מקיים".

מה מפצה על החסרונות?

"ילדות שהולכות חסרות פחד בביטחון מלא ומסתובבות חופשי בכל מקום. כולם מכירים אותן פה והן מכירות את כולן. אין אצלן חדשנות טבעית. אנחנו אפילו לא נועלות את הבית כי אין צורך. הכל מאוד תמים".

יתרון: לא נועלים את הבית, הילדות מסתובבות חופשי בכל מקום

נקודה לשיפור: שהאזורים החקלאיים יהיו יותר אקולוגיים. להפסיק ריסוסים שמתבצעים במטעים ממש בסמוך לבתי מגורים

"אני מרחמת על אנשים שגרים במרכז הארץ"

משפחת הלוי, רמות נפתלי

הבית: נבנה במקום הלול

העבודה: מפעילים במושב צימרים וחוות סוסים

משפחת הלוי, רמות נפתלי / צילום: אייל מרגולין
 משפחת הלוי, רמות נפתלי / צילום: אייל מרגולין

משפחת הלוי מרמות נפתלי מנהלת את מתחם הצימרים "נופש בהרים" לאחר שהוריה של איילת הלוי העבירו אליה את שרביט הניהול. "ההורים שלי היו הראשונים שהקימו שתי יחידות אירוח ברמות נפתלי, בתקופה שעוד לא היו צימרים, ושענף החקלאות דעך", מספרת הלוי. "הם עבדו חמש שנים לבד, ואחר כך הצטרפו עוד ועוד צימרים. הם עזרו לכל מי שהקים צימרים ורצה להתייעץ. לפני כמה שנים אני, בעלי רועי והבת אופיר לקחנו על עצמנו את ניהול העסק, כשהיו בו חמישה צימרים. הקמנו בריכת שחייה והוספנו לאט לאט עוד צימרים והיום יש 10 צימרים עם בריכה במתחם. הצימרים נמצאים במשק של ההורים שלי שכולל 10 דונם, אבא נפטר, ואמא שלי עוד גרה בבית הגדול שבו גדלתי.

"אנחנו בנינו את הבית שלנו במקום הלול שהיה במשק ונסגר כשהוקמו הצימרים. יש לנו גם חוות סוסים, והבת שלנו אופיר היא מדריכת סוסים מוסמכת ועושה חוגי רכיבה גם לאורחי הצימר ובכלל. זה סוג של אמריקה בישראל".

איך את מסתכלת על אנשים במרכז הארץ?

"האמת שאני מרחמת עליהם. אני מכירה את החיים בתל-אביב, חייתי שם שנתיים. אני לא מקנאה בהם. ותמיד אעדיף לחיות כאן. מבחינת ילדים, החיים כאן מחייבים שתי מכוניות. כי צריך להשקיע בהסעות וחוגים, מה שהמועצה נותנת לא מספיק, וזה עולה לא מעט. גם בעיר יש פלוסים, אבל הייתי מגדלת ילדים רק במקום רחוק מההמולה, במושב או בקיבוץ, במיוחד היום".

יש מחיר לשלווה הזאת.

"נכון. ללכת לסרט למשל זה אתגר גדול, וקניות בכלל יותר יקרות בגליל, כי הנגישות פחות נוחה. אבל היום הרבה מהקניות אני עושה באינטרנט, ולא הייתי מחליפה את אורח החיים שלי. זה מה שאני מכירה, ככה גדלתי. מה שיותר מפריע לי זה הנושא של הבריאות והחינוך. המורים והרופאים הכי טובים לא במקרה לא נמצאים באזור הזה, כי ההשקעה פה שונה ולא שווה להשקעה במרכז, וזה הדבר הראשון שצריך לשנות".

יתרון: לגדל ילדים רחוק מההמולה

נקודות לשיפור: הקניות יותר יקרות; החיים מחייבים שתי מכוניות להסעות לחוגים; הרופאים והמורים הטובים לא נמצאים פה

"כשאתה גר בתל-אביב המרחק לצפון הוא גדול,
כשאתה גר בצפון המרחק לתל-אביב הוא קטן"

רינה לביא, אמירים

הבית: 70 מ"ר, בוסתן גדול, 2,300 שקל בחודש שכר דירה

העבודה: עצמאית בתחום המשחק והבימוי

רינה לביא (56), גרושה ואם לשני ילדים גדולים, עברה לפני שש שנים מתל-אביב לאמירים. "הייתי חולה, ונסעתי לאמירים לתקופת החלמה של 10 ימים אצל טליה ודורון שפר. אחרי 10 ימים הרגשתי שזה המקום בשבילי והחלטתי לעבור לגור. שכרתי בית קטן וחמוד של 70 מ"ר שיושב בתוך בוסתן גדול שיש בו עצי פרי וכל מיני צמחים שאני אפילו לא יודעת מה הם. אני משלמת 2,300 שקל בחודש. ואני מקבלת בתמורה קסם שלא קיים במקום אחר, נוף נפלא לכנרת, המון שלווה ואנשים מאוד טובים".

רינה לביא, אמירים / צילום: אייל מרגולין
 רינה לביא, אמירים / צילום: אייל מרגולין

לא חסר לך לפעמים כל מה שהיה לך בתל-אביב?

"בשביל אנשים שגרים בתל-אביב אמירים נורא רחוק. אבל בשביל מי שגר באמירים תל-אביב זה מקום לא רחוק בכלל. הכל בראש. אנשים שגרים בתל-אביב יותר קצר להם לנסוע לנתב"ג ולטוס לחו"ל. אני הרבה בתל-אביב, הילדים שלי והמשפחה שלי בתל-אביב. אני גם פרילנס אז אני נוסעת הרבה. נכון שזה הרבה נהיגה ולפעמים זה מתיש כשיש פקקים. אבל כשאין פקקים אין בעיה בכלל ומתרגלים לזה. אם אני רוצה לאכול ארוחת ערב עם הילדים שלי, אז אני מתקשרת ומזמינה מקום במסעדה בתל-אביב, ונוסעת לאכול איתם. הכבישים מאוד השתפרו. מבחינתי זה משהו ששווה את איכות החיים כאן. ההוצאה היחידה שגדלה היא הדלק. אם יש משהו שאני כן מתגעגעת לפעמים זה הים. אבל הגובה והנוף, הם משהו אחר עם יופי אחר".

מה לגבי תעסוקה?

"אני עוסקת במשחק ובימוי, והצלחתי למצוא עבודה בצפון. חלק מהעבודה שלי היא במוזיאון בית המאירי בצפת, הופעות יש בסביבה. יצא לי גם לביים את התאטרון הקהילתי באמירים. אבל גם אם יש עבודה במקום אחר או בתל-אביב, אין לי שום בעיה ואני נוסעת. הכל עניין של בחירה וסדר עדיפות.

"יש פה משהו בקהילתיות ובחום האנושי שאבד בעיר הגדולה, ששם כל אחד יותר ספון בביתו. אנשים מתבלבלים בין רמת חיים לאיכות חיים. רמת חיים היא לא הכל. איכות חיים היא דבר יותר משמעותי כמו אוויר נקי, טבע, מפלים זורמים במרחק קצר מהבית. כשאנחנו עובדים כדי לממן רמת חיים גבוהה, אנחנו הופכים להיות עבדים של רמת החיים שלנו. מה שהיה חסר לי מאוד בתל-אביב זה האדמה והטבע שיש בהם משהו מאוד מרפא, במקום הצפיפות והסטרס, וזאת איכות חיים שאפשר לקבל במחיר ממש סביר באמירים".

מה היית רוצה שישתפר?

"מסתבר שהצפון עשיר בתרבות ואירועים יותר ממה שחשבתי, וקורים כאן המון דברים, אבל הייתי שמחה שיהיה פה תאטרון עצמי, חי ונושם עם תקציב עצמאי מהממשלה, ולא רק הצגות שמגיעות מתל-אביב".

היתרון: אין את הסטרס שיש בעיר הגדולה. כשאנחנו עובדים כדי לממן רמת חיים גבוהה, אנחנו הופכים להיות עבדים.

נקודה לשיפור: אין

"לפני חודשיים גם רמי לוי התחיל להביא קניות לאלוני הבשן"

משפחת ליבוביץ, אלוני הבשן

הבית: בית בשטח 180 מ"ר, כ-700 אלף שקל

העבודה: יהודה פראמדיק במד"א בקצרין, רינת אחות בבי"ח פוריה בטבריה

משפחת ליבוביץ (יהודה בן 43, רינת בת 41, אורי בן 18, הלל בת 16.5, עדי בת 14.5, שהם בת 11.5 ואל-חי בן 7.5) עברה לפני 17 שנה מחברון לאלוני הבשן שברמת הגולן. "כשהחלטנו לעבור מחברון אז האופציות לא היו רבות", מספר יהודה, "הקריטריונים שחיפשנו היו מושב דתי מגוון, קטן וקר. את הישוב בנתה חברת עמידר, וסמוך לתקופה שחיפשנו לעבור לאלוני הבשן, עמידר נפטרה מהבתים במושב, ומכרה אותם לתושבי הישוב. קנינו בית של 74 מ"ר בנוי על מגרש של 700 מ"ר, ב-108 אלף שקל, והרחבנו אותו לבית של 180 מ"ר. בסך הכל עלה לנו כל הסיפור כולל בנייה ועלויות פיתוח 600 אלף שקל".

משפחת ליבוביץ, אלוני הבשן / צילום: אייל מרגולין
 משפחת ליבוביץ, אלוני הבשן / צילום: אייל מרגולין

יהודה פרמאדיק במד"א. "עברתי מחברון לתחנה בקצרין שנמצאת 20 דקות מהבית. אשתי עשתה הסבה מהוראה והיום היא אחות בבית חולים פוריה בטבריה, והנסיעה אורכת שעה. מה שמפצה על כך זה השקט, הירוק. אין את כל הבלגן של המרכז. הקהילתיות, הביטחון שילד יכול לנסוע על אופניים ולהגיע לבד לגן. הילדים גדלים בסביבה ערכית, מקבלים אחריות, לבוא הביתה, לצאת לריצה, ולהקשיב לשקט, לא צריך אוזניות. אם רוצים מסעדה יורדים לראש-פינה או טבריה. בפריפריה ממד הזמן משתנה - חצי שעה נסיעה זה טוב. גם מערכת הכבישים השתפרה מאוד. כל אלה עולים על החסרונות.

התעסוקה היא עקב האכילס הכי גדול, כי השכר בצפון נמוך. הרבה אנשים מתחילים בחקלאות והמשכורות הן מינימום ומטה. אנחנו מחזיקים שני רכבים וזה יקר מאוד. אמנם יש תחבורה ציבורית לאלוני הבשן אבל זה לא משהו שאפשר להתבסס עליו. דברים אמנם השתנו לטובה, למשל יש רשתות קניות שמגיעות אלינו כמו שופרסל ורמי לוי שהתחיל לפני שבועיים להגיע אלינו".

מה צריך לשפר באזור שלכם?

"הבריאות. שנינו עובדים במערכת הבריאות בפריפריה, ולכן אנחנו יודעים להגיד שרמת הגולן סובלת ממיעוט בשירותי בריאות. יש מרכז אחד לרפואה דחופה, 'בטרם' בקצרין, משעה 7 בערב. מעבר לזה, בתי החולים הכי קרובים לכאן הם זיו בצפת או פוריה בטבריה. קופות החולים הין בסיסיות, ואם בנאדם צריך שירות כמו צילום רנטגן, הוא צריך לנסוע או לטבריה או לקרית שמונה. הגולן נתפס אולי כמקום קטן, אבל מדובר באזור עצום של 100 ק"מ אורך".

היתרון: ילד יכול לנסוע על אופניים לבד לגן.

נקודות לשיפור: מחזיקים שני רכבים וזה יקר; שירותי הבריאות בסיסיים.

"הכי כיף בנסיעה לבילוי בתל-אביב, זה החזרה הביתה לראש-פינה"

גדי ויטנר ודורון אורסיאנו, ראש-פינה

הבית: בית ישן עם גינה גדולה, 4,000 שקל בחודש שכר דירה

העבודה: גדי עצמאי בתחום יחסי הציבור, דורון מתקשר

גדי ויטנר (48) ודורון אורסיאנו (45), גרו 20 שנה בתל-אביב, עד שהחליטו לעשות שינוי ובסוף 2016 עברו לראש-פינה. "לאחר שבילנו, חיינו, גרנו, נשמנו וחווינו הרבה מאוד שנים תל-אביביות, חיפשנו משהו אחר, משהוא ירוק יותר, קצת סטייל אירופאי בישראל וראש-פינה הייתה המקום ששנינו מאוד אהבנו", מספר ויטנר. "אפשר לומר התאהבנו בה. מצאנו בית ישן מלא קסם ואנרגיות טובות, שאנחנו שוכרים ממשפחת חקלאים, ב-4,000 שקל לחודש. יש לנו גם גינה גדולה של כמעט 2 דונם סביב לבית, חניה בשפע, אוויר צלול, קהילתיות שפוגשים כל הזמן, בתור בדואר ובקופת חולים".

גדי ויטנר ודורון אורסיאנו, ראש פינה / צילום: אייל מרגולין
 גדי ויטנר ודורון אורסיאנו, ראש פינה / צילום: אייל מרגולין

מה לגבי תעסוקה?

"לשנינו היה חשש ראשוני הנוגע לעבודה, לפרנסה שלנו. יש לי משרד יחסי ציבור עצמאי למעלה מעשור, וכל הלקוחות שלי בתל-אביב. דורון הוא מתקשר ויועץ ומאבחן על פי מעגל הצבעים האינדיאני וטוטם בעלי החיים, וגם הוא דאג כי הלקוחות שלו היו נפגשים איתו באופן קבוע ולא היה ברור אם זה יקרה באזור.

"מהר מאוד הבנו שנינו שאפשר לגור בראש-פינה ולעסוק במה שעסקנו אם בוחרים לעשות זאת מתוך תשוקה אמיתית, והאמת שאפילו גדלנו כי אף לקוח שהיה לי מתל-אביב לא עזב, והתווספו לי לקוחות מהצפון, ופעמיים בשבוע אני מגיע לפגישות במרכז. אני יוצא מוקדם ב-5 וחצי בבוקר, וב-7 בבוקר אני כבר שותה את הקפה בבית קפה האהוב עליי בתל-אביב.

"דורון פיתח שיטות עבודה חדשות מול המטופלים כמו שיחות טלפון וייעוץ במייל. פגישות אישיות ממשיכות כרגיל ונראה שזה עובד מעולה. הקמנו צימר קסום לאירוח כפרי טבעוני היות ושננו אוהבים מאוד לארח, וקראנו לצימר 'גד בראש-פינה', שזה שם העסק המשותף שלנו שנגזר מהאות הראשונה של השמות שלנו- גדי ודורון".

לא חסר לכם האקשן של תל-אביב?

"דורון מתגעגע לחנויות כמו האוזן השלישית בתל-אביב ולהיצע המדהים של בתי קפה ושל תרבות. אבל אנחנו נוסעים לתל-אביב פעם-פעמיים בשבוע ונהנים מאוד, ובסוף הכי כיף זה להגיע חזרה לראש-פינה ואז יש נקודה שאנחנו הכי מעריכים את המעבר שעשינו. בחודש שעבר למשל הייתה הופעה של לאה שבת בתל-אביב שמאוד רצינו ללכת אליה, אז קנינו כרטיסים יצאנו בערב מראש-פינה והגענו להופעה, ובלילה חזרנו הביתה. אנחנו רואים גם הופעות בצפון אבל ההיצע קטן יותר".

מה בכל זאת יש לשפר באזור שלכם?

"אנחנו נוסעים ברכבים פרטיים היות והתחבורה הציבורית לא נעימה בלשון המעטה. האוטובוסים מסורבלים, רכבות אין, שדה התעופה במחניים היה פתרון מדהים וסגרו אותו. לדעתי המחיר לטיסה היה מופקע לתושבי האזור. אם היו גובים 120-130 שקל לטיסה, היו בטוח מתמלאים המושבים במטוסים הקטנים אך 200 שקל לכיוון זה היה יקר ולא משתלם.

"כדובר אגודת צער בעלי חיים בישראל, הטיפול בבעלי החיים הנטושים, המשוטטים בצפון הוא רחוק מלהיות טוב. המון חתולים שהעיריות והמועצות לא עושות מספיק כדי לעקר ולסרס, יש הרבה כלבים משוטטים בצפון, דבר שכמעט לא קיים בערי המרכז".

היתרונות: חניה בשפע, אוויר צלול, קהילתיות 

נקודות לשיפור: התחבורה הציבורית: רכבות אין, האוטובוסים מסורבלים, שדה התעופה נסגר; הטיפול בבעלי החיים העזובים

"כשאתה מובטל באזור הזה, התחושה היא קשה, כי שאתה פותח לוח דרושים - אין כלום"

משפחת ליאני, קיבוץ מעיין ברוך

הבית: וילה בהרחבה, 4,000 שקל לחודש שכר דירה

העבודה: גיל עובד בהייטק, תמר כלכלנית

"אני במקור מטבריה, ובעלי למד במכללת תל חי, התאהב במקום והבטיח לעצמו לגדל את הילדים שלו פה ולא בעיר", מספרת תמר שם טוב ליאני (39), "כשהתחתנו גרנו בגבעתיים, ועבדתי בפירמת רו"ח ארנסט אנד יאנג, וכבר התרגלתי לחיים באזור תל-אביב. כשנולד לנו ילד הבנתי שכדי לחיות טוב במרכז צריך הרבה כסף, כדי שתהיה למשפחה איכות חיים ולא מגורים בדירה בקומה רביעית בלי מעלית על תחנת אוטובוס.למרות זאת הייתי מאוד נגד לעבור לצפון, אבל גיל (39) לקח אותי לאזור הזה, ראיתי כמה זה יפה ונכנעתי.

משפחת ליאני, קיבוץ מעיין ברוך/ צילום: אייל מרגולין
 משפחת ליאני, קיבוץ מעיין ברוך/ צילום: אייל מרגולין

"עזבתי את העבודה, והוא עבד בהייטק מהבית, אז ידענו שמשכורת אחת לפחות תהיה לנו. הגענו לכאן בלי כסף בחשבון וללא עזרה מהמשפחה. בגלל שלא הייתה לי עדיין עבודה העדפנו לא לקנות בית ושכרנו וילה בהרחבה של הקיבוץ ב-4,000 שקל לחודש שאנחנו גרים בה עד היום. החלטנו לחסוך, והצלחנו לקנות דירת 4 חדרים להשקעה במחיר למשתכן בשכונת יובלים בקריית שמונה ב-700 אלף שקל".

הצלחת למצוא עבודה?

"התעסוקה כאן קשה. כשאתה מובטל באזור הזה, התחושה היא קשה, כי שאתה פותח לוח דרושים - אין כלום, ודי ברור לך שמחר בבוקר המצב לא ישתנה. אבל לא הייתי שאננה ויריתי לכל הכיוונים ובסוף היה לי מזל ומצאתי עבודה מצוינת, ככלכלנית בחברת אחדות ישראל, שמתמחה במיקור חוץ של חשבות שכר וראיית חשבון, ואני הנציגה של החברה באזור הגליל העליון ומסתובבת בקיבוצים באזור.

"גם בעלי מצא עבודה טובה בחברת האופטיקה שמיר בקיבוץ שמיר, במרחק 10 דקות נסיעה מהבית. אני חושבת שמי שמגיע לכאן עם תארים ומקצוע מבוקש, מחפש להתפתח ובאמת רוצה לעבוד - מוצא עבודה. יש פה גם הטבת מס של 12.5%, והצלחנו לשמור על רמת שכר פחות או יותר כמו במרכז. מי שמעדיף לגדל ילדים בבית ולהתפשר בשכר, יש פה הרבה עבודות כאלה בשכר קצת יותר נמוך".

אחרי שנים במרכז הארץ, לא חסרה לכם הנגישות לתרבות ופנאי?

"מי שמחפש בילויים או מרכזי קניות, אין לו מה לחפש כאן. לא הייתי בקולנוע שמונה שנים, והילדים שלי לא יודעים מה זה קניון. כשבאתי לכאן מתל-אביב הרגשתי שחזרתי 20 שנה אחורה בזמן, אי שם לשנות ה-90, אבל לי זה התאים. יש לי חברות שלא היו מצליחות לעשות את הסוויץ' ולא היו שורדות כאן. בגלל המרחקים חייבים להחזיק כאן שני כלי רכב, אבל מצד שני אין פה פקקים.

"מה שיותר מפריע ממסחר ותחבורה זה הנושא של הבריאות. עד לפני שנה לא היה כאן מוקד רפואי. אם ילד חולה באמצע הלילה, המענה היחיד הוא רק בית חולים במרחק שעה ורבע נסיעה, וזה קרה לנו כמה פעמים. גם תור לרפואה מקצועית לוקח פה קצת יותר זמן".

מה מפצה על זה?

"יש לנו שני ילדים, מתן בן 8 שלומד בבית ספר בכפר בלום במרחק 10 דקות נסיעה מהבית, ועידו בן 3.5 שהולך לגן בקיבוץ. כאן לא נהוג לחזור מאוחר מהעבודה, יש יותר זמן איכות. אין כאן תחושה של לחץ כמו במרכז. אמנם אנחנו על הגבול הצפוני, אבל אין תחושה של פחד, הכל מרחבים ירוקים, ואנחנו חיים בנוף הכי יפה בארץ. הילדים שלי מקבלים חינוך קיבוצי שהוא הרבה יותר איכותי מהחינוך בעיר, שזה אומר שלוש מטפלות על 11 ילדים, ו-20 ילדים בכיתה. אין עליי את כל הלחצים הכלכליים שיש במרכז, ששם אמנם מרוויחים יותר, אבל גם מוציאים יותר. בגלל שאין פיתויים אז רוב הכסף שיש לי לא יוצא החוצה".

היתרון: אין פיתויים, אפשר לחסוך כסף

נקודות לשיפור: אין מקומות בילוי וקניות, אין מוקד רפואי.

"מקומות התעסוקה כאן מוגבלים, ולכן החלטנו להקים עסק ליבוא מיכון חקלאי"

משפחת אביטל, קיבוץ חולתה

הבית: משכירים בית בהרחבה במושב שדה אליעזר, שוכרים בקיבוץ בית חדש תמורת 5,000 שקל לחודש

העבודה: בעלי עסק לייבוא ציוד חקלאי

כשמור (34) וצור (37) אביטל מקיבוץ חולתה, הבינו שתחום התעסוקה בצפון הוא מאתגר מאוד בלשון המעטה, הם פשוט הקימו עסק במסגרתו הם מפרנסים את משפחתם שכוללת שני ילדים - רז בן 6, ורום בן 3. "אני במקור מקיבוץ גדות ובעלי משדה אליעזר. לפני שנולדו הילדים גרנו שש שנים במרכז הארץ, כי בעלי שירת בקבע במרכז ואני למדתי במרכז, אבל לשנינו היה ברור שברגע שנקים משפחה נחזור לצפון. בנינו בית בהרחבה בשדה אליעזר אבל הילדים התחנכו בקיבוץ חולתה, שבע דקות משם, ולכן החלטנו לעבור לשם כדי להתקרב לקהילה בקיבוץ, השכרנו את הבית בשדה אליעזר ועברנו לגור בשכירות בחולתה בבית חדש ואנחנו משלמים עליו 5,000 שקל בחודש".

משפחת אביטל, קיבוץ חולתה / צילום: אייל מרגולין
 משפחת אביטל, קיבוץ חולתה / צילום: אייל מרגולין

כשעברתם מהמרכז לצפון הייתה לכם עבודה?

"לא. מהר מאוד הבנו שמקומות התעסוקה כאן הם מוגבלים, והחלטנו להקים עסק לייבוא מיכון חקלאי בעיקר מאירופה. העסק עובד כבר 7 שנים ויש לנו משרד בשדה אליעזר שבחצר מוצגים כל הכלים והתצוגה והכל מנוהל משם. דווקא בגלל ששוק החקלאות בבעיה, המיכון שאנחנו מייבאים חוסך בכוח אדם ומגדיל את תפוקת החקלאי בסופו של יום ולכן יש לו שוק טוב.

"אני מודה שבשנה האחרונה החלטתי לחפש עבודה בתחום שממנו אני באה - דוברות ויחסי ציבור - אבל מתקשה מאוד למצוא, גם מבחינת היצע וגם מבחינת שכר. אין לי ספק שבמקצוע לי במרכז הארץ הייתי יכולה למצוא עבודה הרבה יותר בקלות ולהרוויח משכורת הרבה יותר גבוהה, אבל מנגד לא הייתי מקבלת את איכות החיים שיש לי כאן".

מה אתם עושים שבא לכם לצאת לבילוי משפחתי?

"בשביל קולנוע צריך לנסוע 40 דקות לכרמיאל, או לסינמטק בראש-פינה במרחק 10 דקות אבל הסרטים שם לא עכשוויים. מסעדות לא רעות דווקא נפתחות יותר ויותר באזור. נכון שאנחנו חייבים להחזיק רכב, והכל כרוך בנסיעה, אבל החינוך הקיבוצי וחיי הקהילה, וגם העובדה שאנחנו קרובים למשפחות שלנו, כל אלה שווים לנו הכל".

מה טעון שיפור?

"חד משמעית התעסוקה. יש לנו חברים מהילדות, שעברו לגור במרכז, התברגו במשרות מסוימות, ולכן ברור לנו ולהם שאין סיכוי שהם יחזרו ויוותרו על מקומות העבודה שלהם. יש לנו גם חברים שגרים בצפון ועובדים במרכז, שזו גם הקרבה ענקית - יש לזה מחיר של שעות בכבישים, ופחות זמן איכות עם המשפחה. למזלנו, שנינו היינו באותו ראש, שבראש סדר העדיפויות קודם כל נמצאים הילדים".

היתרון: קירבה למשפחה, חינוך קיבוצי איכותי

טעון שיפור: אפשרויות תעסוקה

"לגור במרכז זה לא הגיוני כלכלית"

משפחת מזרחי, טבריה

הבית: פנטהאוז יד שנייה 5 חדרים, נקנה לפני שנה במיליון שקל

העבודה: ניסים בעל משרד רואי חשבון, שיר עובדת איתו במשרד ובחצי משרה במקום אחר

כמעט כל חברי הילדות של ניסים (ניני) מזרחי (37) ושל אשתו שיר (29), שגדלו בטבריה, עזבו את העיר לאזור המרכז בחיפוש אחר עבודה. "יש לי משרד רואה חשבון פרטי, אז אין לי את הבעיה הזאת" מספר מזרחי, "אבל רוב חברי הילדות שלי גרים היום במרכז, והיו חוזרים לטבריה בלי לחשוב פעמיים אם הייתה תעסוקה איכותית. מי שנשאר לגור ולחיות בטבריה זה או מי שיש לו עסק עצמאי, או ילדים שעובדים בעסקים של ההורים שלהם".

משפחת מזרחי, טבריה / צילום: אייל מרגולין
 משפחת מזרחי, טבריה / צילום: אייל מרגולין

לא גרתם במקום אחר אף פעם?

"גרתי חמש שנים במרכז כשלמדתי ראיית חשבון בקריה האקדמית אונו. אבל כשסיימתי את הלימודים היה לי ברור שאני רוצה לחזור לטבריה כי אין כמו הבית. לפני שנה קנינו פנטהאוז יד שנייה 5 חדרים במיליון שקל".

מה אתה חושב על לגור במרכז?

"שזה לא הגיוני כלכלית, כי זה מאוד יקר. כדי להתקיים ולחיות בכבוד באזור המרכז צריך הרבה מאוד כסף. יש לי חברים במרכז שעד היום ההורים עוזרים להם. אנחנו קנינו דירה בכוחות עצמנו. כל הגנים במרחק הליכה מהבית, אשתי עובדת איתי חצי משרה, וחצי משרה במקום נוסף, אנחנו יחסית מרוויחים טוב וגם המחיה פה זולה. יש לנו ילדה בת שנתיים בשם מירה ועוד ילד בדרך. הגנים פה יותר זולים וקל לקנות פה דירה. אני אוהב את השקט, את הכנרת, את זה שהמשפחות שלי ושל אשתי לידינו. זאת עיר קטנה שכולם מכירים את כולם. אם זה בתור לדואר, או בבנק, תמיד תפגוש מישהו שאתה מכיר. אפילו שזאת עיר הכל שכונתי".

מה צריך לשפר בטבריה?

"להשקיע שיהיו פה משרות עבודה איכותיות, או לחילופין שתגיע לכאן רכבת ואנשים יוכלו לנסוע בבוקר לעבוד בחיפה למשל ולחזור הביתה".

יתרון: עלות מחיה נמוכה, קרוב לכנרת, כולם מכירים את כולם.

נקודות לשיפור: דרושה רכבת שתאפשר למצוא עבודה יותר בקלות.

"בחלק מהכפר אין מספיק תחנות אוטובוס מסודרות"

משפחת שחאדה, ירכא

הבית: הקרקע ירושה מההורים של הבעל, עלות הבנייה 850 אלף שקל

העבודה: אימאן יועצת חינוכית, סלימאן מורה בתיכון

אימאן שחאדה (35), מתגוררת בירכא עם בעלה סלימאן (42) והילדים נג'יב (14), ענאן (11) ונטלי (5). סלימאן מורה בתיכון בירכא. "אני יועצת חינוכית, עברתי תאונת עבודה שהותירה אותי עם מגבלה רפואית שבעקבותיה יצאתי לפנסיה רפואית. בתחילת דרכי נאלצתי לעבור שלושה מקומות עבודה על מנת לשפר את מצבי הכלכלי בגלל חוסר השקעה של משרד החינוך בשעות ההוראה בכפר ירכא. כדי לשפר את איכות החיים ולהגדיל את אפשריות התעסוקה למדתי לתואר שני במרכז הארץ, דבר שדרש הרבה כסף, הרבה זמן והמון השקעה. בעלי סלימאן סיים גם הוא השנה תואר שני בניהול ופיתוח מערכות חינוך בתל-אביב. הבחירה בלימודים במרכז באה מאותן סיבות".

משפחת שחאדה, ירכא / צילום: אייל מרגולין
 משפחת שחאדה, ירכא / צילום: אייל מרגולין

אחיה של שחאדה, חמזי סלאח (25), המשרת בצבא קבע, הוא רווק המשרת במרכז הארץ ונוסע בכל יום ראשון בבוקר לתל-אביב. "אני משרת במרכז הארץ בין ראשון לחמישי וחוזר הביתה בסוף שבוע", מספר חמזי. "החיים בצפון הם שונים מהרבה בחינות. תשתיות, שבהן יש פער ניכר בין המגזר היהודי ללא יהודי, ותחבורה ציבורית. בירכא למשל, בחלק מהכפר אין בכלל תחנות אוטובוס מסודרות, ואנשים לא יודעים איפה לעמוד כדי להמתין לאוטובוס. גם התדירות בעייתית ולוקח זמן עד שמגיע אוטובוס.

"האזור שלנו מפותח מאוד מבחינת תיירות ומסחר, והוא רווי עסקים אבל מה שבאמת חסר לנו זה תעסוקה איכותית בתחום ההייטק. וזה יכול לקרות רק אם המדינה תשקיע באזור. לא סתם הרבה צעירים בירכא עובדים במערכת הביטחון. אם אני רוצה למצוא עבודה עם משכורת גבוהה אני צריך לעבור למרכז. אם היו חברות הייטק, הייתה בחירה יותר גדולה של תחומי תעסוקה ולא היה אילוץ לעזוב את הכפר. הייטק יש רק בתפן, אבל יותר בכיוון של מפעלים, שצריכים יותר כוחות ייצור ופחות מוחות. בתשתיות יש פער ניכר גם בין המגזר היהודי ללא יהודי. לחיפה זה שעה וחצי".

היתרון: האזור מפותח מבחינת תיירות ומסחר

נקודות לשיפור: פערים בתשתיות בין היישובים היהודיים לערביים

"יש הרבה עזרה וערבית הדדית ורצון לעשות טוב"

משפחת חן, קיבוץ כפר הנשיא

הבית: 3 חדרים, נוף לחרמון, 3,000 שקל בחודש שכר דירה

העבודה: ליאת מנהלת מחלקה במשרד עו"ד זיסמן אהרוני גייר בראש-פינה, איציק מעצב גרפי, עובד כשכיר במקומון ועצמאי בעל משרד פרסום בראש-פינה

משפחת חן, קיבוץ כפר הנשיא / צילום: אייל מרגולין
 משפחת חן, קיבוץ כפר הנשיא / צילום: אייל מרגולין

משפחת חן (ליאת בת 39, איציק בן 46, עמנואל בן 3), מתגוררת בקיבוץ כפר הנשיא. ליאת: "אני ילידת חצור הגלילית. אחרי הצבא החלטתי לנסות את מזלי בעיר הגדולה ועברתי להתגורר בתל-אביב. הקצב, כמות האנשים, הרעש הבלתי פוסק, תחושת הזרות הפתאומית, כל אלו גרמו לי מצד אחד לבהלה אך עם זאת העירו בי איזושהי כמיהה וסקרנות לגלות את עצמי בתוך כל האנדרלמוסיה הזו ובתוך כל ההמון הזה. ההבנה הכי גדולה שלי בשנה הזו היתה שמקומי אינו בעיר וכל שרציתי היה לחזור צפונה למשפחה, לחברים, לסביבה הטבעית ובעיקר בעיקר לשקט".

איציק: "אני יליד צפת. כבר בתקופת התיכון עזבתי את הצפון לטובת לימודים במכמורת, ואחר כך גרתי גם במכרז וגם באילת, שם עבדתי כדי ג'י במלון דן. שבע שנים חייתי בארה"ב.

"לאחר כמה שנים שבהם גם אני וגם ליאת הסתובבנו,טיילנו, חיינו במקומות אחרים הגענו להבנה משותפת שבצפון זה הבית והקיבוץ כפר הנשיא אנו רוצים לחיות את חיינו לגדל את ילדינו ולהישאר קרובים למשפחותינו. מעבר לכך היה לנו ברור שאנו רוצים לחיות חיים שקטים, רגועים, הכי קרובים לטבע ובעיקר חלמנו על לגדל כאן את ילדינו.

"בקיבוץ אנו שוכרים בית קרקע שלושה חדרים עם חצר גדולה שצופה אל נוף עוצר נשימה של החרמון וכל רמת הגולן, ודירה כזו בוודאות לא יכולנו להרשות לעצמנו לשכור בתל-אביב. כאן אנחנו משלמים 3,000 שקל לחודש שכר דירה.

"החיים בקיבוץ הם חיים קהילתיים, יש הרבה עזרה וערבית הדדית ורצון לעשות טוב. לילדים יש חופש במרחב בטוח. מערכת החינוך הקיבוצית מעניקה חוויות חושיות, טיול יומי ברחבי הקיבוץ, קרבה והכרת הטבע, משחק בחול, אדמה ואבנים.

"עם זאת, החיים כאן לא תמיד קלים. נושא התעסוקה הוא בעינינו הגורם מס' אחת להגירה שלילית ולקיחת מוחות מהצפון למרכז בעיקר של אנשים צעירים. גם משפחות שמאסו בחיי העיר ורוצות לעשות שינוי ולהעתיק את חייהם לכאן חוששות לעשות את הצעד הזה בשל הקושי למצוא כאן מקורות פרנסה.

"ההיצע של משרות כאן הוא נמוך מאד יחסית למרכז, היכולת לפתח כאן קריירה ולהתקדם היא מצומצמת, ולא כי אין כאן חומר אנושי איכותי אלא כי אין כאן מספיק מקומות שימנפו את אותם אנשים ויתנו להם את ההזדמנות. גם מבחינת שכר, השכר בצפון נמוך יותר מהשכר במרכז.

"בעיה נוספת היא התחבורה. לצערנו עוד לא הצליחו ליישם את ההבטחה של חיבור הפריפריה עם המרכז, אין השקעה בתחבורה ציבורית מהירה דבר שיעצים את הצפון ואת תושביו".

יש צורך מיידי בהשקעה בתחום הרפואה והבריאות לא ייתכן שאין זמינות לתורים ואדם שזקוק לטיפול נאלץ להמתין מס' חודשים כדי לקבלו, לא ייתכן שאדם חולה שזקוק לטיפול שבועי יצטרך לנסוע שעות כדי לקבל את הטיפול. בעניי ההזנחה בתחום הזה היא הזנחה פושעת ומישהו חייב לתת על כך את הדעת".

היתרון: שקט ושלווה, קירבה למשפחות, חינוך קיבוצי איכותי

נקודה לשיפור: דרושה השקעה ברפואה ובתחבורה; היצע המשרות נמוך

  • משפחת מזרחי, טבריה / צילום: אייל מרגולין
  • משפחת אביטל, קיבוץ חולתה / צילום: אייל מרגולין
  • משפחת ליאני, קיבוץ מעיין ברוך/ צילום: אייל מרגולין
  • משפחת ליבוביץ, אלוני הבשן / צילום: אייל מרגולין
  • רינה לביא, אמירים / צילום: אייל מרגולין
  • משפחת הלוי, רמות נפתלי / צילום: אייל מרגולין
  • רעות גת ואוריאן טובול, מעלה גמלא/ צילום: אייל מרגולין
  • משפחת זאבי, קיבוץ כפר גלעדי / צילום: עמית הרמן
  • גדי ויטנר ודורון אורסיאנו, ראש פינה/ צילום: אייל מרגולין
  • משפחת שחאדה, ירכא / צילום: אייל מרגולין
 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא נדל"ן ותשתיות?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
הסיפורים הגדולים של היום
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
הסיפורים הגדולים של השבוע
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות