ערן בניאל: "גם כשאתה מנהל תאטרון וגם כשאתה מנהל סטארט־אפ, אתה צריך לאהוב את כישרונם של אחרים"

ערן בניאל עסק רוב חייו בתרבות, אבל הזדמנות לעבוד עם אביו, הכימאי אברהם בניאל שחוגג כיום 100, ועצה טובה מטדי קולק, הסיטו את מסלול חייו לסטארט־אפים • "אבי הוא המחזאי, ואני לוקח את המחזה שלו ומנגיש אותו" • לייט בלומרס - פרויקט מיוחד

loading

ריח של אפייה מכה בנכנסים למשרדי חברת דו־מתוק באזור התעשייה בפתח תקווה. ואכן, אופים שם בסרט נע עוגיות וביסקוויטים המכילים את הסוכר המיוחד של דו־מתוק, שמתיקותו כפולה, או ליתר דיוק: חצי הכמות ממנו תפיק מתיקות המשתווה למתיקות של כמעט כפליים הסוכר ה”רגיל”. שלוש פעמים ביום מתכנסים אנשי דו־מתוק לטעימות של המוצרים - אלה שנאפו עם סוכר רגיל ואלה שנאפו עם הסוכר של דו־מתוק, ומשווים את התוצאות.

דו־מתוק, שקיבלה לפני כחצי שנה את פרס ראש הממשלה לחדשנות ישראלית פורצת דרך בתחום המזון, נוסדה לפני כשנתיים, על-ידי ערן בניאל, 73, בעבר המנהל האמנותי של תאטרון החאן, במאי ומתרגם, ואביו, אברהם בניאל, בן ה־100, כימאי בהשכלתו, ממקימי התעשיות הכימיות בישראל. “לפני 70 ומשהו שנים”, מספר בניאל הבן, “חיים ויצמן שמע על איזה כימאי צעיר שזה עתה חזר מאוניברסיטה במונפלייה שבצרפת. הוא זימן אותו אליו ואמר לו: ‘אומרים שהארץ היא ארץ זבת חלב ודבש. במציאות, יש מעט מאוד חלב וכמעט אין דבש ושום דבר אחר. בוא תראה איך אתה מקים מכון מחקר שינסה למנף את מה שיש באדמה’.

“נפט לא היה, על הגז לא ידעו עדיין, היו פוספטים. אז אבא היה מעורב בפוספטים. והיו מכרות הנחושת בתמנע, אז הוא היה מעורב; ואחר כך היה הברום בים המלח, והוא היה מעורב; אחר כך הוא היה בחיפה כימיקלים, ששם פותח הדשן היעיל ביותר, וזה צמח לתעשייה שלמה; ואחר כך חומצת הלימון. עד היום, יותר ממחצית מחומצת הלימון בעולם מיוצרת על-ידי הליכים שפותחו על-ידי אבא והצוות שלו. וכך הוקמה גם תמ”י - תעשיות מחצבי ישראל”.

● מוטב מאוחר - הפרויקט המלא

בניאל מספר כי הרצון לייצר תחליף סוכר בטוח ומוצלח מלווה את האב שנים ארוכות, עוד מימי המנדט, כאשר אשתו של חבר, שהייתה מורה בבית ספר יסודי, פנתה אליו בגלל המחסור בסוכר שהיקשה עליה בהכנת הפודינג לכל ילדי הכיתה. אותה מורה סיפרה לו שכשמייצרים פודינג סמיך, עם מעט מאוד סוכר, מקבלים תחושה של הרבה יותר סוכר. “אבא השיג את העמילן, הוסיפו לזה את הסוכר, והתברר שזה עובד. הוא חשב לעצמו שביום מן הימים הוא צריך לחזור לזה”.

והוא חזר לזה.

“כן, 70 שנים אחרי: בגיל 90 אבא התפטר ממשרת יועץ למנכ”ל אחת מחברות הסוכר, טייט אנד לייל, שפיתחה את הסוכרלוז תחת המותג ספלנדה, שהוא אומנם ממתיק מלאכותי, אבל יש לו פרופיל טבעי, שעדיף על סכרין ואספרטיים. אלא שלצערה של החברה, האוכלוסייה הפגיעה ביותר לצריכת יתר של סוכר, ילדים, לא סבלה את טעמי הלוואי, ובהמשך התגלה גם שיש למוצר תופעות לוואי פחות רצויות מאשר אלו של הסוכר.

"זה הביא את אבא למסקנה שהפחתת סוכר זה משהו שכנראה חייב להתבסס על סוכר, ואז הוא גם נזכר באותה אפיזודה עם התלמידים. מכאן הוא הגיע להשערה, שהבעיה היא בהובלת הסוכר במוצר, והוא התחיל לחפש דרכים לייעל את תובלת הטעם אל פטמיות הטעם. בקיצור, אבא התחיל לעשות ניסויים במטבח, כמעט שרף את הבית בירושלים”.

הבנקאי שלך יאהב אותך

כאן המקום לומר, שעוד לפני כן, בניאל ואביו שיתפו פעולה בסטארט־אפ בשם HCL, הסובב גם הוא סביב הסוכר. במקרה ההוא, הפיכת סוכר לאנרגיה ירוקה. לאחר פעילות של כמה שנים, נמכרה HCL בשנת 2014 לחברה פינית, תמורת 62 מיליון דולר.

בניאל האב התייעץ עם בנו מה לעשות עם אותו גילוי ישן בעניין הסוכר, והבן הכניס את הנושא לפסים אופרטיביים: הם נפגשו עם המדען הראשי של שטראוס, אייל שמעוני, שהתפעל מאוד ואמר להם, לדברי ערן בניאל, כי “בעולם המזון יש שתי בעיות: אחת היא סוכר והשנייה מלח. מי שיימצא את הדרך להפחית אחד מהם או את שניהם, הוא מלך. למחרת הגשתי בקשה להקים את דו־מתוק”.

ומה מייחד אותה מהחברות האחרות העוסקות בפיתוח ממתיקים?

“בניגוד לכל המתחרות, אנחנו לא רק מפיקים אותה מתיקות (כמו זו של הסוכר) וללא טעמי לוואי, אלא שבמקרים רבים, כשאנו נבחנים בטעימות של צרכנים, התוצאה היא שהמוצרים עם הסוכר שלנו טעימים יותר מאשר אלה עם הסוכר הרגיל, כי אנחנו מוסיפים 50%-40% סיבים מלאכותיים, ופרוטאינים”.

זה נשמע כמו משהו שכולם חיכו לו, משתווה למציאת תרופה לסרטן. מה מונע מיצרניות המזון מלהתנפל על ההמצאה שלכם?

“אנחנו מתעשים את הפטנטים שלנו היום, גם באירופה וגם בצפון אמריקה. אנחנו בדיוק בשלב המעבר לייצור תעשייתי. יש לנו הסכמים עם חברת הסוכר הגדולה באירופה, סודזוקר (Sudzuker) ועם שותפים פוטנציאליים גם בצפון אמריקה”.

השותפות הפוטנציאליות של דו־מתוק, אם כן, הן חברות הסוכר, המוכרות את הסוכר ליצרניות המזון. כיום הפטנטים של דו־מתוק רלוונטיים לדברי מאפה, ממתקים, ממרחים ודגנים. בנוזלים הם עדיין לא הצליחו ליישם את הפטנטים, אך הם עובדים גם על זה, כמו גם על שיטות להפחתת כמות המלח במזון.
עד כה גייסה החברה 9 מיליון דולר, וכעת בניאל בעיצומו של סבב נוסף, שדורש ממנו להסתובב.

זה ממש מהפך, המעבר שעשית מעולם האמנות, התרגום והבימוי, לעולם הנוכחי שלך, של סטארט־אפים, סבבי גיוס ורוד שואוס.

“מי שאחראי לסוויץ’ הזה הוא טדי קולק. בימים שהוא היה ראש העיר, ניהלתי את תאטרון החאן הירושלמי ועשיתי הפקה פלסטינית־ישראלית של “רומיאו ויוליה”, עם תאטרון אל קאסבה - הפקה שקיבלה בזמנו את ברכתם של יצחק רבין ושל יאסר ערפאת. גייסתי אז את הכסף ששירת את החוזים של הפלסטינים, כי לא רציתי שיגידו שהפלסטינים עובדים אצל היהודים. קולק אמר לי אז: ‘אמנים זה כמו יזמים. הם אקסצנטריים ורגישים, הם צריכים מקל וגזר. ההבדל היחיד הוא שאם תעבוד עם יזמים ותעשה את אותה איכות של עבודה, הבנקאי שלך יאהב אותך, וגם אשתך תאהב אותך יותר”.

ובדיעבד, זה נכון?

“הבנקאי בטוח אוהב אותי יותר, לגבי אשתי אני לא יודע”, צוחק בניאל, נשוי, אב לשלוש בנות וסבא לחמישה. “אבל בסופו של דבר, אין הבדל כזה גדול. מה עושה שחקן כשהוא עולה על הבמה? הוא משחק בכל ערב וצריך לשכנע. הוא לא יכול לסמוך על ההצגה של אתמול. הקהל שילם כסף היום, גם לו מגיע. אותו דבר כאן: בכל יום שאני יושב כאן עם אנשים, אני למעשה משַחק. אני למעשה מעביר להם תוכן מסוים, והדרך היחידה באמת להעביר את התוכן הזה, היא עם ברק בעיניים והתגייסות מוחלטת לדבר, והידיעה שהיום זה היום הכי חשוב והמפגש הרגע הוא המפגש הכי חשוב.

“בעיסוק הקודם שלי כתבתי ותרגמתי מחזות, ניהלתי את פסטיבל ‘הרמת מסך’ בסוזן דלל והכרתי הרבה אנשים מוכשרים. גם כשאתה מנהל תאטרון וגם כשאתה מנהל סטארט־אפ, אתה צריך לאהוב את כישרונם של אחרים. אתה לא חשוב, חשובים אלה שיודעים ויכולים להביא את היצירה - בין שבמדע, ובין שבתאטרון - למקום שהוא חוצה גבולות”.

ואביך לצורך העניין הוא השחקן, שמביא את היצירה במקרה הזה, היצירה המדעית?

“אבא לא היה קומיוניקטור מעולה. הוא היה איש שנוי במחלוקת, וכיום הוא הרבה יותר קל מאשר בעבר. אני חושב שההבדל ביני לבין אבא הוא שאבא ידע שיש לו דברים ביד, והעולם היה צריך להסתדר לפי מה שהוא ידע. אני לוקח את היצירה שלו ושל אנשים אחרים, ומקשר אותה לעולם. הייתי אומר שאבי הוא המחזאי, ואני לוקח את המחזה שלו ומנגיש אותו לעולם”.

אבל איך בעצם התגלגלת לעולם הזה?

“בעקבות השיחות עם טדי קולק השגתי בזמנו חסות של 200 אלף אירו מחברת פיליפס לצורך תאורה ל’רומיאו ויוליה’. בשלב מסוים הגיע נשיא פיליפס ודרש מהצוות לראות על מה החברה שלו הוציאה סכום כזה. הוא התאכסן בקינג דיוויד, ואני זוכר שהוא לקח אותי למרפסת החדר במלון, שפנתה לחומות, ואמר לי: ‘תראה מה זה, החומות הכי משמעותיות בעולם, ואין בהן אור. הוא אמר שהוא מעניק לירושלים במתנה את הייעוץ של מעצב תאורת הערים של ליון, שהוא מעצב תאורת הערים הידוע ביותר”.

המפגש הזה היה השלב הראשון ביציאה של בניאל מעולם האמנות לעולם היזמות, כשעבר לעבוד עם אותו אמן תאורה, אך היציאה הסופית הייתה עם הקמת HCL. “חבר של אבא”, הוא נזכר, “בא אליי ואמר לי: לאבא יש רעיון מבריק. שני אוסטרלים מנסים לקנות את זה ממנו בגרוש וחצי. אם תיכנס לעניין, אני אעזור לך. ומאז, זו פריבילגיה לעבוד עם אבא שלי”.

ורק אתה זכית לעבוד עם אביך. אחותך, ענת בניאל, מורת פלדנקרייז שפיתחה שיטה על שמה, לא זכתה.

“גם בעניין הזה יש סיפור. אבא, יחד עם בן גוריון בזמנו, אימץ את שיטת פלדנקרייז, הוא נהג לעמוד על הראש, וד”ר משה פלדנקרייז עשה אצלנו בבית בירושלים את השיעורים הראשונים שלו. הצוות של תמ”י היה מגיע לשיעורי פלדנקרייז בסלון. כשאחותי סיימה את לימודיה באוניברסיטה, היא רצתה ללמוד מפלדנקרייז והפכה להיות אסיסטנטית שלו. אחר כך היא הפכה למורת פלדנקרייז בעצמה ואימצה את השיטה לטיפול בילדים פגועי מוחין. אבא עצמו, כשהיה בן 85, עבר גם הוא את הקורס למורי פלדנקרייז, כך שבנוסף לכול, הוא גם מורה פלדנקרייז מדופלם”.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988