כלב השמירה הופקר: לאן נעלמה הביקורת על התקשורת?

וואלה ברנז'ה נסגר, "מי נגד מי" יצא לחופשה ארוכה, ו"העין השביעית" נאבקת על קיומה • איך יכול להיות שדווקא בצל פרשות 2000 ו־4000 אתרי ביקורת התקשורת הולכים ונעלמים, ומה יעשה כלב השמירה של הדמוקרטיה ללא כלבי שמירה משל עצמו?

תקשורת / אילוסטרציה: Shutterstock
תקשורת / אילוסטרציה: Shutterstock

"שואלים אותי לאן נעלם 'מי נגד מי?' התשובה: החלטתי, לעת עתה, שהטור יצא לחופשה ממושכת (עם אופציה להארכה ניכרת). אם וכאשר אתגעגע - אולי אחזור מתישהו". במילים אלו בישר השבוע העיתונאי אביב הורביץ בטוויטר כי המדור שכתב בפורמטים שונים זה שנים ארוכות יורד.

הטור של הורביץ, שסירב להתראיין לכתבה, היה אחת הבמות הבודדות שנותרו בחודשים האחרונים לסיקור ולביקורת התקשורת וירידתו מותירה את התחום כמעט ללא זרקור תקשורתי. זאת, לאחר שגם מדור "וואלה ברנז'ה" המיתולוגי ששימש במה משמעותית נוספת לתעשייה הלך בדרך מגזין "פירמה" של "גלובס" ונעלם בגל הקיצוצים ששטף את התעשייה בשנים האחרונות (לאחרונה, נציין, חזר המגזין במתכונת של פעם ברבעון). ואם מוסיפים לכך את התוכנית "תיק תקשורת" שהגיעה לסוף דרכה ואת הבלוג "ולווט אנדרגראונד" שנסגר בדיוק לפני ארבע שנים, מבינים שכלב השמירה של הדמוקרטיה נותר ללא כלבי שמירה משל עצמו. למעשה, הגוף היחיד שמתמקד כיום בביקורת על התקשורת הוא "העין השביעית", שגם הוא נאלץ להילחם באופן קבוע על קיומו לאחר שהמכון לדמוקרטיה הסיר ממנו את המימון לפני ארבע שנים.

היעלמותם של גופי הביקורת בולטת עוד יותר בצל הפרשות האחרונות - תיק 2000 ותיק 4000 - שחשפו את מערכות היחסים, הקשרים הבעייתיים ושלל האינטרסים בין אנשי תקשורת, מו"לים ובעלים לבין פוליטיקאים - ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו, אבל על כך בהמשך. 

האמצעי: יצירת מאזן אימה

סביר להניח שעבור צרכן התוכן הממוצע שאינו נמנה עם הברנז'ה התקשורתית, המדורים שנסגרו והשמות של האנשים שערכו אותם לא אומרים הרבה. אבל כאמור, לאותה הברנז'ה הם אומרים גם אומרים. על ההשפעה הרבה שלהם אפשר אולי ללמוד מדבריו של בכיר בעיתונות שהצהיר פעם כי "יש מספר טלפון אחד שאני עונה לו תמיד ולא משנה באמצע מה אני - זה של דוד ורטהיים (לשעבר עורך וואלה ברנז'ה; עב"ל)". 

ואכן, עיתונאים, עורכים ואפילו מו"לים ומנהלי ערוצים לא אהבו למצוא את עצמם מככבים באותם מדורים, אבל מאוד אהבו להיכנס לקרוא אותם. זה כנראה גם היה החלק המרכזי ברציונל סביב הקמתם כי מבחינה מסחרית אף אחד מהם לא הצדיק את ההשקעה הכספית.

אבי משולם, מנכ"ל רדיו 102 כיום ובעבר העורך הראשי של וואלה, מספר כי ההחלטה להקים את וואלה ברנז'ה ב-2004 הייתה פשוטה: "היה לנו אתר חזק, אבל גופי המדיה והמפרסמים תפסו אותו ככזה שפונה לילדים והניחו ש-ynet רציני יותר. הדרך היחידה לגרום להם להרגיש בקיומנו הייתה לכתוב עליהם. את החדשות ראו כחצי מיליון יוניקים ביום, את הספורט 200 אלף, ואת וואלה סלבס 300 אלף. את וואלה ברנז'ה, לעומת זאת, ראו 7,000 יוניקים. אלפים בודדים. אבל הפנייה של המדור לגורמים הספציפיים האלה הייתה אסטרטגית עבורנו".

ואכן, אנשי התקשורת לא נותרו אדישים למדור. "הטלפונים הקשים ביותר שקיבלנו מהגורמים הבכירים והמשפיעים ביותר עם האיומים הכי חמורים, היו סביב אייטמים בוואלה ברנז'ה", אומר משולם ומספר כי בשלהי כהונתו הוא דווקא רצה לסגור את הערוץ: "לקראת סוף הקדנציה שלי, ב-2009-2010, בעקבות מריבה עם אילן ישועה (מנכ"ל וואלה; עב"ל) אחרי שהתעקשתי לכתוב על כלי תקשורת מסוים והוא חשב שלא, המלצתי לסגור את וואלה ברנז'ה.

"חשבתי שוואלה כבר גדולה מדי. היה לנו אז שיתוף פעולה אסטרטגי עם ישראל היום, עם ערוץ עשר וערוץ אחד, לצד בעלות של בזק שהייתה קשורה גם בשיתוף פעולה עם yes, ואמרתי 'רבותי, אי-אפשר. אני מבין את הקושי ואת אי-הנוחות שלכם, אבל בואו נסגור. זאת הדרך'. אבל הם לא יכלו להרשות לעצמם כי אילן (ישועה; עב"ל) הפך את זה לשוט. לכלי לסגירת חשבונות עם עמוס שוקן (מו"ל עיתון "הארץ"; עב"ל)".

בוואלה בחרו שלא להגיב לדברים.

ואכן, לשאיפה לסקר אנשי מדיה ותקשורת כדי שיביאו פרסום היו גם גורמים סמויים מהעין שקשורים יותר ביצירת מאזן אימה במאבקי הכוח שבין המדיות עצמן, ויש שיגידו גם במאזן שבין אנשי העסקים שמחזיקים בבעלות על המדיה לבין הקהילה שמסקרת אותם. מה שבא לידי ביטוי בפרשות 2000 ו-4000, כאמור. כך התגלה כיצד פעל איש העסקים שאול אלוביץ' בעל השליטה בבזק כדי לספק לנתניהו ולמשפחתו סיקור אוהד, ומנגד להציף באייטמים מכפישים יריבים פוליטיים שלו. כתבות וראיונות עם עיתונאי וואלה הציגו מערכת שהוכפפה במשך שנים לאינטרסים של בעלי השליטה, ושהתנהלה במשך תקופה ארוכה ללא הפרעות כמעט - בוודאי שגם ללא הערות מצד מדור סיקור התקשורת של האתר, וואלה ברנז'ה.

תיק 2000 חשף את מערכת היחסים בין נתניהו למו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס, ואת ההבטחה לכאורה של האחרון להטות את הסיקור של הקבוצה לטובת ראש הממשלה. זאת, בתמורה לשינוי החקיקה בכל הנוגע לעיתון "ישראל היום".  

"הרבה ממה שאנחנו מכנים 'ביקורת תקשורת' היה סוג של פרוטקשן", אומר שוקי טאוסיג, עורך אתר העין השביעית. "לדעתי, הדחף של קשת להעלות טור ביקורת תקשורת של 'מי נגד מי' - תחום אזוטרי ולא פופולרי עם רייטינג זניח, היה קשור לקרב שלהם בידיעות אחרונות. מאקו מבית קשת ו-וואלה הם אתרים מסחריים וכשכלי כזה מעלה טור שעוסק בתקשורת ובברנז'ה יש לו מטרה: או לקרוץ לקהל הזה שלא ידע אז איך לבלוע את האתרים האלה, או להחזיק שוט נגד אנשים. ואני יודע את זה משיחות עם אנשים שכיסו את התחום שאמרו לי שהם יודעים שהמנכ"ל או העורך הראשי משתמשים בהם, אפילו בלי שידעו או רצו. מספיק שמי שצריך לדעת יודע שאפשר להרים עליו אייטם וזה מרסן אותו. כך שמהבחינה הזאת זה שהטורים האלה יורדים זאת לא אבדה לדמוקרטיה.

"צריך להבין שכשאלוביץ' מחזיק בוואלה, פישמן ב'גלובס', נוני בידיעות ומשפחת ורטהיים בקשת - הם לא עושים את זה בשביל לעזור לדמוקרטיה או בגלל חופש העיתונות, אלא בשביל הכסף. ובתוך ארסנל הכלים התקשורתיים טור ביקורת תקשורת הוא כלי מצוין באשפת החיצים לאיים על עיתונאים".

באותה נשימה טאוסיג סבור שמדור ביקורת תקשורת היה תמיד אבן בוחן המעידה עד כמה כלי תקשורת נגועים או לאו באינטרסים זרים: "ככל שלכלי תקשורת יש יותר מה להסתיר והוא נגוע באינטרסים זרים, כך הוא פחות רוצה להתעסק בתחום הזה".

אורי רוזן שעומד בראש קבוצת מאקו הודף את הטענות של טאוסיג ואומר כי "זה לא מפתיע שהעין השביעית מאמינים בתיאוריית קונספירציה, זה חלק מתפקידם, אבל זה פשוט לא נכון. מי נגד מי מעולם לא קיבלו הוראות מלמעלה, ובמאקו אין תרבות של רשימות שחורות ולבנות. האסטרטגיה מאחורי הקמת המדור, בשנים הראשונות של האתר, הייתה לתפוס את תשומת הלב של קהלים מסוימים שלא נהגו לקרוא אותו והתייחסו אליו בתור אתר בידורי של ערוץ טלוויזיה. כשהמדור עלה היו אנשים מהקהלים הספציפיים האלה שאמרו: 'הדבר היחיד שאני קורא במאקו זה את מי נגד מי', ולאט לאט הם גילו שיש עוד הרבה מה לקרוא אצלנו". 

"צריכים את האקדח הזה בכיס" 

בין שמדובר בשיקולים כלכליים ובין שאותו שוט איבד מכוחו, אתרי הברנז'ה החלו להיסגר. התהליך התרחש בהדרגה, בד-בבד עם המשבר שעבר על כלל תעשיית התוכן שמצאה עצמה עם איומים הולכים וגדלים מהפלטפורמות הבינלאומיות דוגמת פייסבוק וגוגל, במקביל לאובדן של מודל ההכנסות שחייב צעדי התייעלות דרסטיים כמעט בכל אמצעי התקשורת.

לדברי העיתונאי דוד ורטהיים העורך המיתולוגי של וואלה ברנז'ה, מה שקרה למדורי סיקור התקשורת הוא שיקוף של מה שקורה לתקשורת כולה. "לפני עשור הייתה תקופת פריחה של מדורי הברנז'ה. זה היה תחילת עידן האינטרנט וכל התקשורת פרחה. מדיה ותקשורת נחשבים לתחומי פרימיום - זה לא מסחרי, לא באמת מכניס כסף וזה מעניין מעגל קטן מאוד של אנשים. אותו מעגל שמקבל החלטות בתקשורת ומכאן חשיבותו, אבל מסחרית אין לזה הצדקה.

"ההצדקה היא תדמיתית, משהו אסטרטגי של כוח, כמו אקדח בכיס. אבל ככל שהיה פחות כסף זה נסגר. במעריב, בערוץ עשר, ב'דה מרקר' היו גלי קיצוצים ומצבת כוח האדם נחתכה. פירמה נסגר, ו-וואלה ברנז'ה היה במידה מסוימת המאחז האחרון שגסס הרבה זמן, אבל בסוף גם הוא נסגר". 

ורטהיים סבור כי על הסיבות הברורות של התכווצות התקשורת יש גם אינטרסים נוספים שפחות מדברים עליהם: "אין ספק שבחלק מכלי התקשורת היו מעדיפים שלא יהיה מדור כזה. למה למשל במאקו החליטו להעלות מדור תקשורת אחרי תקופה ארוכה שלא היה להם? אני מניח שבקשת הרגישו שיורדים עליהם מכל הכיוונים ושגם הם צריכים את האקדח הזה בכיס. גם בוואלה ברנז'ה היה אלמנט של נכס אסטרטגי".

עכשיו, אחרי שגם 'מי נגד מי' יורד מהבמה התחום נשאר כמעט ללא ביקורת ויש להניח שיהיו לכך גם השלכות. 

"מדורי סיקור התקשורת הם לא גוף רגולטורי, לא הייתה בהם ניטרליות מוחלטת וכן היו בהם אינטרסים. זה נכון שהם לא היוו רגולציה במובן של אכיפה, אבל הייתה מראה שריחפה מעל ראשיהם של העיתונאים ושל מקבלי ההחלטות, שהיא קצת דומה לשיימינג בפייסבוק של לקוחות מול חברות. זה היה כלי שגרם לכלי התקשורת לחשוב 'אם התוכנית תהיה משובצת כולה בתוכן שיווקי זה יכול להביא לאייטם, שיביא למכתב מהרשות השנייה ואולי אפילו לירידת התוכנית כי היא לא עומדת בכללים. כל אחד מרשה לעצמו לעשות פחות כשהוא יודע שיש עין שיכולה לבחון אותו.

"בשיחות לא רשמיות עם אנשים הם מודים בזה כי זה אנושי וטבעי. זה לא שמישהו אומר 'אני אעשה היום משהו בכוונה בניגוד לאינטרס העיתונאי', אבל ברור שאם יש אפשרות שזה ידלוף החוצה ויאיר באור לא טוב תהיה זהירות גדולה יותר".

שלא לייחוס מתייחס איש יחסי ציבור בכיר בתעשייה לסגירת מדורי ביקורת התקשורת כאל סוג של קטסטרופה. לדבריו, "זה שאין שומר סף לתקשורת זה נורא ואיום. היה שומר לעיתונות והיום אין וזה יצר כאוס. עיתונאי יכול לפרסם איזה שקר שהוא רוצה ולא יקרה כלום. חוץ מציוצים של עיתונאים שהפכו להיות בטוויטר סוג של וואלה ברנז'ה, אין במה לאיים עליהם. אבל ציוץ בטוויטר לא באמת שורף מישהו. אם כתב התבזה ופרסם פייק ניוז זה לא באמת פוגע בו.

לדברי יחצן בכיר, "למשל, רק לאחרונה האשימו את אדווה דדון (כתבת התחקירים של חדשות 12; עב"ל) שהיא עשתה כתבה יח"צנית בחדשות. העיתונאי חיים לוינסון מהארץ עף עליה בטוויטר וכולם יחד איתו. היא הגיבה ואמרה 'זאת הדעה שלכם, מכבדת אותה - לא מזיזה לי'. אבל אם זה היה מופיע בוואלה ברנז'ה אז אבי וייס (מנכ"ל חדשות 12; עב"ל) היה קורא לה ואומר 'מה זה הדבר הזה? את גורמת לנו להיראות רע בתקשורת, תמתני את הכתבות שלך'. ציוץ לא מזיז להם. צריך אייטם בגוף תקשורת מסורתי כדי לתקן את העוולות. אני יכול לפרסם היום איזו ידיעת פייק שאני רוצה ואף אחד לא יעשה עם זה כלום".

לדברי ורטהיים, "היום כשיש ביקורת יצייצו אותה בטוויטר, אבל עדיין יש חשיבות לכך שאייטם נכתב במסגרת אדיטוריאלית עיתונאית שמקבלת תגובה שנותנת לו גושפנקא. כמו שפוליטיקאים יכולים להרשות לעצמם להתעלם מציוצים אבל לא מאייטמים - כך גם עיתונאים. היום אם מישהו צייץ - לא נורא, אבל בעבר מישהו באמת בדק את העובדות ויכל היה 'להרשיע' אותך אם משהו התברר כלא נכון".

"אף אחד לא אוהב ביקורת" 

לא כולם שותפים לעמדה שהיעלמותם של מדורי סיקור התקשורת עלולה לדרדר את האתיקה העיתונאית. חלקם כמו טאוסיג או דבורית שרגל, מי שהפעילה את ולווט אנדרגראונד שסקר את תחלואי התקשורת, סבורים שבמקרה הטוב המדורים יצרו שינוי קוסמטי בלבד ולא שינו מהותית את האופן שבו המדיה מתנהלת בישראל. או, במילים אחרות: העיתונאים אולי מתרגשים מביקורת, אך מקבלי ההחלטות מצפצפים עליה.

שרגל, שהפעילה במשך תשע שנים וארבעה חודשים את הבלוג שאותו קראו אלפי אנשים ביום, סגרה אותו בדיוק לפני ארבע שנים. בהסתכלות לאחור היא לא סבורה היום שהתקשורת עברה שינוי בעקבות הזרקור שהושם עליה. "חלק מהאנשים למדו לקרוא תקשורת ויודעים איך להסתכל על מה שהם שומעים ולא להגיד 'אבל היה כתוב בעיתון'. בתקשורת עצמה ובאנשים שעוסקים בה לא שיניתי כלום, לא שיפרתי דבר וחצי דבר. קהל היעד קרא אותי, אבל לאלה שעומדים בראש עיתון כזה או אחר לא היה אכפת מה אני כותבת, והאנשים למטה לא ישנו את המדיניות שלהם כשהמו"ל אומר משהו אחר.

"אף אחד לא אוהב ביקורת, ובעיקר המבקרים לא אוהבים שמבקרים אותם. רכשתי הרבה אויבים. למשל יש עיתון שלא מסקר את פעילות הקולנוע שלי בגלל העבר שלי בולווט. הם אמרו לי את זה במפורש. הנקמה היא אינסופית, כל אחד עושה את הרשימות השחורות שלו על מה כתבו עליו ומה אמרו עליו. התקשורת אוהבת מאוד לבקר, אבל לא לקבל ביקורת בעצמה".

לדברי טאוסיג, "בוואלה ברנז'ה או ב'מי נגד מי' היו הרבה דברים ראויים, אבל התוכן היה יותר מי מונה לאיזה תפקיד, קרבות טוויטר של עיתונאים וכדומה. האם זה שיפר את העבודה העיתונאית של המסוקרים? זאת שאלה ששווה דיון. אמנם היו שם גם דברים חשובים שהתפרסמו, אבל זאת עיתונות של מקורות. רובה מתמקדת בסגנון 'הוא אמר, היא אמרה' ואנחנו מניחים את זה בפניך ולא קובעים מי צודק. לדעתי זאת עיתונות שגורמת יותר נזק מאשר מועילה. האג'נדה שלי זה לשפר את התחומים שאנחנו מסקרים, ולא רק לדווח מה קורה".

"ביקורת העיתונות הייתה תמיד דבר קשה", אומר עיתונאי שעבד בעבר בעין השביעית. "בעין התפרסמו הרבה תחקירים שזכו להד קלוש מאוד. לפעמים הייתה הצלחה מקומית, אבל אלה היו בעיקר נביחות שלא הבריחו את מי שהיה צריך להבריח - וזה עוד לפני ההקצנה העצומה בשלוש-ארבע השנים האחרונות, עם הקרבות בין הימין לשמאל כשלכל אחד יש את הקומנדו שלו".

לדבריו, "אין לביקורות מספיק השפעה על גופי התקשורת, זה עובר לידם. אנחנו מעולם לא הצלחנו לתקן כלי תקשורת. כל אחד בתוך ערימת האינטרסים שלו, הקשרים, המחויבויות והמלחמות. כל אחד משרת את אדוניו. אפשר לכתוב כל יום על ידיעות אחרונות, אבל זה כמו לזרוק אבנים מקלקר על השיירה שנוסעת כי אין מהצד השני גורמים שינועו לפעולה. אין קבוצות שיתארגנו, תורמים שיגידו 'אנחנו שופכים כסף כי אין אף עיתון בארץ שפועל לפי ערכים עיתונאיים כמו עיתוני תחקירים בארה"ב למשל'".

"'חותכים' אחד את השני בטוויטר"

אין חולק על כך שחלק מהביקורת על כלי התקשורת והעיתונאים עברה לרשתות החברתיות ובעיקר לטוויטר, שם העיתונאים מתנגחים זה בזה ומשתמשים בפלטפורמה כדי להאיר ולהעיר טעויות ועוולות של יריבים-קולגות. אל מול מי שטוענים שהרשתות לא מחליפות את האתרים המסורתיים מציג משולם טיעון הפוך. "מדורים כמו וואלה ברנז'ה או 'מי נגד מי' היו ערוצים חשובים, אבל אני לא חושב שרמת ביקורת התקשורת ירדה. אם לפני עשר שנים אפשר היה להביא סיפור שהוא לא מדויק והוא היה מתפרסם בבוקר בפרינט ויום למחרת אף אחד כבר לא ספר או זכר את זה, היום אני רואה את כמות ההתחשבנות ובדיקת העובדות שעושים לעיתונאים בטוויטר ובפייסבוק וזה לא ייאמן.

"אם פעם ישבנו על האולימפוס וסיפרנו כל מה שאנחנו רוצים לספר ואתרי הברנז'ה יכלו לבדוק אם דייקנו או לאו, היום אנשים, ואפילו קולגות ועיתונאים, 'חותכים' אחד את השני בטוויטר. היום עיתונאים עובדים אפילו בפיקוח גדול עוד יותר ממה שעבדו לפני כן. הרשתות החברתיות שופטות את העשייה העיתונאית. יש אנשים שכל העונג שלהם הוא להפריך עבודה עיתונאית של אנשים אחרים במדיות אחרות. לפעמים הם אפילו מצליחים לערער סיפורים של פרשנים מוצלחים וטובים, ופעם זה לא היה קורה. אנחנו חיים בסביבה ביקורתית וצריך להתנהל מול הרבה יותר אנשים שחלקם אובססיביים".

למרות סגירת המדורים, הביקורת על התקשורת לא נעלמה לחלוטין ואפילו עברה לעמודים הראשיים בעיתונים ובאתרים תודות ליחסים האמביוולנטיים של נתניהו עם התקשורת, החקירות של ראש הממשלה על קשריו עם בעלים של גופי תקשורת והניסיונות לסגור את תאגיד השידור הציבורי. "במידה רבה למדורי סיקור התקשורת יש תחליף במדורי החדשות", אומר ורטהיים. "נושאים שבעבר נחשבו לברנז'אים יותר התערבבו עם עולמות הפוליטיקה והחדשות. פרשות ראש הממשלה הפכו למשהו שהוא גדול על מדור ברנז'ה או על מדור שסופר כמה אייטמים היו על נתניהו בישראל היום.

ואילו משולם שומר על נימה אופטימית: "הקיום של מדורים ותוכניות כאלה הוא רלוונטי, טוב וחשוב לדמוקרטיה. הייתי שמח אם היה את וואלה ברנז'ה, את פירמה ואת תיק תקשורת, אבל אני לא מודאג כי בסוף המים מתנקזים תמיד לאנשהו". 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא נתח שוק וצרכנות?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988