אי סחוף רוחות: התיירות בצפון אירלנד פורחת, אבל מה יהיה אחרי הברקזיט?

לפני 20 שנה כמעט ולא הגיעו תיירים לצפון אירלנד, שהיה אזור של פיגועים ומהומות • מאז הסכם השלום נושבות רוחות חדשות, הגבול בלתי מורגש, ויש פריחה תיירותית משני צדדיו • עכשיו חוששים שם מהברקזיט, שיביא להקמה מחדש של הגבול שיחצה שוב את המדינה

רצועת החוף בצפון אירלנד/ צילום: Shutterstock א.ס.א.פ קריאייטיב
רצועת החוף בצפון אירלנד/ צילום: Shutterstock א.ס.א.פ קריאייטיב

בקיץ האחרון הענקתי לעצמי מתנה לרגל יום הולדת עגול - נסיעה לאירלנד, ארץ שסקרנה אותי זמן רב. טיול משפחתי בן שלושה שבועות, שבמהלכו נכבשתי בקסמה של המדינה הירוקה והמכשפת.

יו-2, הלהקה האירית הידועה, כתבו בשיר "Even better than the real thing" את המילים הבאות, המתארות את מה שאני חשה עד היום כלפי אירלנד:

You’re the real thing

Yeah the real thing

You’re the real thing

Even better than the real thing.

בשבוע השני לחופשה עלינו צפונה ושהינו במשך שבוע במחוז דוניגול (Donegal) שנמצא ברפובליקה האירית, אך גובל לכל אורכו עם צפון אירלנד הבריטית. עוד נגיע למיקום הרגיש הזה, במיוחד בימים אלה של כן-ברקזיט לא-ברקזיט, אבל הסיבה לבחירה שלנו דווקא במחוז דוניגול אינה פוליטית בשום אופן, אלא ספורטיבית דווקא.

רצועת החוף של צפון-מערב אירלנד, המכונה בשם The Surfing Coast, חולשת על היפים בחופי אירלנד ונחשבת ל"מכה" של גולשי הגלים המקצוענים. בעונת הגלישה (מאי עד אוקטובר), בימים שבהם יש גלים טובים, מתרחשת בחופים ובעיירות הסמוכות אליהם סצנת גלישה תוססת. הענף הגברי במשפחה הוא גולש אדוק, שאינו מפחד ממים קפואים גם בקיץ, וכך שכרנו בית נופש יפהפה, במרחק חמש דקות נסיעה מהאוקיינוס האטלנטי, במטרה להרגיש כמו מקומיים.

בעלי הבית ששכרנו מתגוררים כיום באניסקילן, שנמצאת מעבר לגבול, כלומר בצפון אירלנד השייכת לבריטניה. שניהם ארכיטקטים והם עברו אליה לפני כמה שנים מטעמי עבודה. "הלב שלנו ברפובליקה האירית, ואילו הרגליים נטועות בצפון אירלנד", סיפרו לי. "כיום, רק 45 דקות נסיעה מפרידות בין שני הבתים. בפועל, לא מרגישים בכלל את ‘הגבול’ בין המדינות והוא נמצא רק על המפות. אבל מי יודע מה יקרה אחרי הברקזיט?".

אירלנד ניצבת במוקד הוויכוח המונע הסכם יציאה מסודר של בריטניה מהאיחוד האירופי. כיום קיים מעבר חופשי של אנשים, סחורות וכסף בין שתי המדינות, דבר שהוביל לשגשוג כלכלי ופריחה תיירותית. לפני עשרים שנה כמעט ולא הגיעו לשם תיירים, ואילו בעשור האחרון ישנה פריחה.

התנתקות מוחלטת של בריטניה מהאיחוד תביא להקמתו מחדש של גבול שיחצה את שני חלקיה של אירלנד ועלול להצית מחדש את רגשותיהם הלאומיים של בני המיעוט הקתולי האירי.

500 ק"מ של גבול פיזי יפרידו בין בריטניה לאיחוד, ועמו פיקוח הדוק על מה שנכנס ומה שיוצא.

האירים החיים בעיירות ובכפרים לאורך הגבול מתנגדים לברקזיט. הם חוששים, ובצדק, שהגבול הפיזי יפגע בתיירות ובכלכלה.

תחיית השפה האירית

אומנם רק 45 דקות נסיעה מפרידות בין הרפובליקה האירית למחוזות "האנגליים", אבל אין לטעות בלאומיות ובגאווה המקומית האירית. אחד הדברים שהפתיעו אותי באירלנד זה השפה. הייתי בטוחה שלא אבין את המבטא האירי, אבל למעט מלצרית אחת, כולם דיברו באנגלית "רגילה", אפילו יותר מובנת מהאנגלית שבאנגליה.

מצד שני, יש באירלנד תחייה של השפה הגאלית. בשלטי הדרכים מופיעים, על-פי חוק, שמות המקומות וההסברים בשתי השפות, האנגלית והאירית־הגאלית. יש ערוצי רדיו וטלוויזיה באירית-גאלית, שנשמעת קצת כמו ג’יבריש שמדבר הטבח השוודי של "החבובות".

מחוז דוניגול "שלנו" הוא אחד ממחוזות הגאלטכט (Gaeltacht) - כינוי לכמה אזורים באירלנד (רובם ככולם בצפון מערב המדינה) המוגדרים כאזורים שבהם חיות קהילות דוברות אירית־גאלית.

בכפר גלנקולמקיל שבו חלפנו באחד הימים הוקם בשנת 1984 מרכז ללימוד שפה ותרבות אירית־גאלית בשם "Oideas Gael". למרכז מגיעים אנשים מכל העולם כדי ללמוד את השפה האירית-גאלית ולהתנסות באומנויות קלטיות עתיקות. בנוסף, הכפר מפורסם במוזיאון פתוח, שמתעד ומשמר את התרבות העממית והכפרית של אירלנד (Glencolumbkille Folk Village).

ביום האחרון לחופשה, יצאנו לטייל מהצד השני של הגבול, במחוז פרמנה (Fermanagh), אחד מששת מחוזות צפון אירלנד שסופחו בממלכה המאוחדת. מלבד מספרי הרישוי של המכוניות והתשלום בפאונדים במקום באירו, לא חשנו כלל הבדל בין שתי המדינות. זהו מחוז כפרי בהווייתו, הידוע בנופי האגמים והיערות שלו.

העיירה אניסקילן (Enniskillen) היא העיירה המרכזית של המחוז, עיירה חביבה המתהדרת בכמה טירות ואחוזות מרשימות. העיירה נודעה לשמצה כאשר בשנת 1987 אנשי המחתרת האירית הניחו פצצה שגרמה למותם של 11 תושבים. בסמוך אליה שוכן לוך ארן (Lough Erne) הגדול, אחד מאזורי התיירות הגדולים של צפון אירלנד. האגם הוא מקום משכנם של עופות מים רבים. הוא מוקף בטבעת של טירות ובמרכזו כמה איים ועליהם מנזרים ושרידים של מבנים קלטיים. סביב האגם יש כפרי נופש ומקומות לינה, וגם אתרים המציעים נופש פעיל - שיט בסירה, גלישת רוח, חתירה בקאנו, רכיבה על אופניים, מסלולי טיול ביער ועוד.

שביל הליכה בהר cuilcagh/  צילום: Shutterstock א.ס.א.פ קריאייטיב
 שביל הליכה בהר cuilcagh/ צילום: Shutterstock א.ס.א.פ קריאייטיב

נופים ותרבות גלישה

את סצנת הגלישה האירית בדקנו בשני חופים מפורסמים - חוף Rossnowlagh החולי ורחב הידיים וחוף Strandhill שנמצא בעיירה המתוקה העונה לאותו שם וממוקמת במחוז סלייגו, ערש הולדתו של המשורר והמחזאי האירי וויליאם באטלר ייטס.

שני הגברים יצאו לבדוק את הגלים ואילו המתבגרת ואני הלכנו לסקור את שפע המיזמים של תושבי Strandhill - בתי קפה שוקקים, מסעדות מעולות, חנויות ושוק איכרים ססגוני (בימי ראשון).

לאחר התלבטות קלה בחרנו לעצור ב-Shells Cafe, בית קפה ששוכן מול הים, הומה גולשים, מקומיים ותיירים. המזון המוגש, כך כתוב בתפריט, מושפע מהנופים האיריים, מהתוצרת המקומית ומתרבות הגלישה. אין לי מושג מה הקשר בין עוגת הגבינה שהזמנתי לנופים איריים ולתרבות גלישה, אבל היא הייתה אחת הטעימות שאכלתי.

חוף סטרנדהיל /  צילום: מיכל מנור
 חוף סטרנדהיל / צילום: מיכל מנור

בסמוך לבית הקפה גילינו ספא שבו מציעים טיפולים באמבט אצות. המתבגרת חשבה לנסות, אך המראה של אצות ירוקות משכשכות באמבט עכור לא היה מרנין במיוחד והיא החליטה לוותר.

בסביבתה הקרובה של Strandhill יש כמה מסלולי טיול מומלצים, כזה הוא Queen Maeve trail - מסלול שנחנך בקיץ האחרון וכולל 500 מדרגות מעץ המובילות אל פסגת הר Knocknarea. בדרך חולפים על פני שרידים פרהיסטוריים ויערות מחטניים. ביום בהיר ניתן לראות מהפסגה נוף עוצר נשימה. לנו לא התמזל המזל וראינו בעיקר ערפל, לפחות נותרנו יבשים (רוב הזמן).

מחוז דוניגול ידוע גם כמחוז הכי גשום באירלנד. אבל היות וכאמור החלטנו להרגיש מקומיים, לא נתנו לקצת (הרבה) גשם לעצור לנו את התוכניות.

למרבה השמחה, מזג האוויר האירי סובל ממצבי רוח הפכפכים כמו של נוער מתבגר וכך זכינו להפוגות קצרות בין מערכת גשם אחת למשנה, שבהן הספקנו לטייל בכמה מסלולים מרהיבים.

באחד הימים, הגשם פשוט לא הפסיק לרדת במשך שעות, מטחי מים עזים ירדו מהשמיים. לא פלא שהדשא של האירים ירוק כל-כך. כמעט אמרתי נואש וויתרתי על טיול לאותו יום. בדיקה קלה של אתרי מזג האוויר, שהפכו לחבריי הטובים בטיול, העלתה כי בדיוק בשעה שלוש תהיה הפוגה בת שעתיים בצפון המחוז.

בשעה שתיים וחצי החבר’ה כבר ישבו במכונית, בדרך אל שמורת הטבע Ards Forest Park - שמורה גדולה, מלאה במסלולי הליכה שכוללים שילוב מיוחד של יער וחוף. כל האזור מכוסה ביער אלונים המגיע ממש עד לחוף חולי שנח בפתחו של מפרץ של האוקיינוס האטלנטי הצפוני.

בית קברות עתיק ופסל מפחיד

בדרך כלל, בטיולים שלנו אנחנו נמנעים בכוונה מאתרים היסטוריים או דתיים, אבל הכישוף האירי פעל עלינו, וכך מצאנו את עצמנו במרדף אחר העדויות הפגאניות שהתגלו סביב האגם. בחומת הכנסייה שנמצאת על האי ווייט הופתענו לגלות פסלים של דמויות מפחידות, שכנראה קישטו מנזר קדום. מתלהבים מהגילוי, החלטנו לעלות שלב ברמת הפחד ויצאנו אל בית הקברות העתיק Caldragh שעל האי בואה.

הסיבה - שני פסלים פיגורטיביים ששוכנים על האי כבר אלפי שנים. גובהו של הפסל הראשון הוא כמטר והוא דו-פרצופי. שמו יאנוס, כשמו של האל הרומי שנקשר להתחלות, מעברים ודואליות (ומכאן חודש ינואר והמילה טרמינל). מעניין, אגב, שבניגוד לשכנתה בריטניה, אירלנד לא נשלטה מעולם על-ידי האימפריה הרומית. הפסל השני נמוך יותר, והוא מכונה "the Lusty Man".

בית הקברות נחשב כמקום עם אנרגיה גבוהה במיוחד, ואני חייבת להודות שחשתי שם קצת לא בנוח. הרגשתי כאילו יאנוס עוקב אחריי במבטו מכל כיוון. המתבגרים דווקא לא התרגשו וצילמו בהתלהבות שלל תמונות לאינסטגרם.

לאחר החוויה הפגאנית, המשכנו למקום מיתולוגי נוסף. עשרים דקות נסיעה מאניסקילן, וממש על הגבול נמצא Marble Arch Caves Geopark הכולל נופים מיוחדים ומגוונים, המייצגים היסטוריה גיאולוגית של כדור הארץ, המתוארכת 895 מיליון שנה לאחור. חוץ מזה, יש באזור אינספור מסלולי טיול ביער, בהר ובביצות, רכיבה על אופניים ושיט בקאנו, אך האטרקציה המרכזית היא מערת קשת השיש, על שמה נקרא הפארק כולו.

המערה נחצבה על-ידי שלושה פלגים, הזורמים מאחד ההרים בסביבה, מתאחדים מתחת לפני הקרקע ופורצים החוצה כנהר אחד בשם קלאדאך.

המסלול המוביל אל המערה מקסים ביופיו. שביל ומדרגות עץ מוליכים אותנו מטה אל ערוץ הנהר. ההליכה היא בשביל רחב לצד הנהר, מוקפים בצמחייה עבותה, סלעי ענק ומפלונים של מים בצבע זהב. כן, כן, זהב. בעבר חשבו שהסלעים במקום הם שיש (מכאן שם המקום), אבל למעשה, מדובר באבן סיד (ליימסטון), האחראית לגון המדהים של המים. קשת השיש מתנוססת לגובה של תשע מטרים, ממש בכניסה למערה, בנקודה שבה פורץ הנהר מתחת לפני הקרקע.

שביל הליכה /  צילום: Shutterstock א.ס.א.פ קריאייטיב
 שביל הליכה / צילום: Shutterstock א.ס.א.פ קריאייטיב

הביקור במערה בסיור מודרך בלבד והוא מומלץ ביותר. המערה קרירה וחשוכה, אך על המדרגות והקירות ישנה תאורה, כי באנגליה בטיחות היא מעל לכול. בתחילת הסיור שטים בסירות, מה שמאוד הלהיב את המתבגרים, שעד אז קיטרו.

אחרי הפלגה קצרה של כעשר דקות, מטפסים בסולם וממשיכים רגלית בשביל של 1.5 ק"מ העובר בתוך המערה ומגלים תצורות אבן מרתקות, נטיפים, זקיפים, מפלי קלציט ואפילו מאובנים.

בשלב מסוים, השביל נכנס לתוך המים וחולף בין שני קירות אבן גבוהים. ההשתקפויות של הנטיפים במים יצרו תחושה כאילו אנחנו בסצנה מתוך משחקי הכס. לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שאחד מפרקי הסדרה צולם במערת Pollnagollum Cave, שאף היא חלק מהפארק הגיאולוגי.

לוך ארן/ צילום: Shutterstock א.ס.א.פ קריאייטיב
 לוך ארן/ צילום: Shutterstock א.ס.א.פ קריאייטיב

צפון אירלנד
תקציר הפרקים הקודמים

בריטניה ניסתה להשתלט על אירלנד מאז ימי הביניים. הניסיונות הללו הביאו לכמה מערכות צבאיות במאות ה-16 וה-17. בתקופה זו הנהיגה אנגליה מדיניות של סיפוח ויישוב אירלנד. בעלי האדמות הקתוליים נושלו מאדמתם, שעליה יושבו אלפי פרוטסטנטים מאנגליה ומסקוטלנד.

הודות להוספת אזורי בחירה רבים שבהם היה רוב פרוטסטנטי, השיגו הללו רוב בפרלמנט האירי, שאסר על התושבים הוותיקים, הקתולים, להיבחר לפרלמנט, אף שאלה מנו כ-85% מהאוכלוסייה. אירלנד הפכה לחלק אינטגרלי מבריטניה.

המפלגה הפרלמנטרית האירית חתרה להשגת שלטון עצמאי מאז המאה ה-19. התושבים הפרוטסטנטים כמובן התנגדו וביקשו להישאר חלק מבריטניה. מרידת חג הפסחא ב-1916 הביאה למחאות אלימות. ב-1922, לאחר מלחמת העצמאות האירית, נוסדה הרפובליקה של אירלנד, מדינה עצמאית השולטת על 26 מ-32 המחוזות באי. ששת הנותרים, הצפוניים, הסתפחו לבריטניה. לאחר תום מלחמת העצמאות פרצה מלחמת האזרחים האירית בין הרפובליקנים, שרובם קתולי, לבין היוניוניסטים, שרובם פרוטסטנטי.

הרפובליקה האירית הוכרזה רשמית ב-1949. הקשרים עם בריטניה הלכו והתרופפו עד שנותקו סופית, ואירלנד חדלה להיות חברה בחבר העמים הבריטי. ב-1955 הצטרפה אירלנד לאו"ם, וב-1973 לאיחוד האירופי.

הסכסוך ארוך השנים בצפון אירלנד הסתיים עם חתימת הסכם בלפאסט ב"יום שישי הטוב" ב-1998, שהתבסס על איזונים עדינים ופשרות בין הפרוטסטנטים, שרובם רצה להישאר חלק מהממלכה המאוחדת, לבין הקתולים, שרובם הזדהה עם אירלנד. במסגרת ההסכם, אירלנד ויתרה על תביעתה לשלוט בצפון, ובריטניה הסכימה שיונהג מנגנון שיאפשר לצפון אירלנד להתנתק ממנה בעתיד באמצעות משאל עם.

ב-1998 הפכו בריטניה ואירלנד לשותפות באיחוד האירופי בהתאם להסכם "יום השישי הטוב". אלא שעם פרישת בריטניה מהאיחוד, תחדל השותפות להתקיים. כעת צצות שוב שאלות רגישות של גבולות וזהות, שהונחו אז בצד מתוך זהירות. מנהיגי האיחוד העניקו לבקשתה של תרזה מיי "הארכה גמישה" לעזיבת האיחוד עד ה-31 באוקטובר 2019, כדי להגיע להסכמה על הסכם יציאה או משאל עם.

 

מידע מעשי

טיסות: למרבה הצער, במהלך השנה אין כמעט טיסות ישירות לדבלין, בירת הרפובליקה האירית.

בחודשי הקיץ ישנן טיסות צ’ארטר של חברת ארקיע לשדה התעופה של דבלין (אולם רק בתאריכים נבחרים ומוגדרים). אורך הטיסה כחמש שעות. אפשר להגיע לדבלין עם טיסות קונקשיין, כמו למשל עם לופטהנזה דרך פרנקפורט/מינכן או עם בריטיש איירוויס דרך לונדון או עם סוויס דרך ציריך.

התניידות: בדבלין מומלץ לשכור רכב כדי לטייל בנוחות ברחבי אירלנד וצפון אירלנד. יש לזכור כי הנהיגה היא בצד שמאל של הכביש. חלק מהכבישים צרים מאוד, אך יחד עם זאת, האירים מאוד אדיבים בכביש ובכל מקום יש שילוט שמתריע על הנהיגה "ההפוכה".

מטבע: בצפון אירלנד המטבע הוא פאונד בריטי ואילו ברפובליקה האירית משתמשים באירו.