דוח אמון
2019
הנקראות ביותר

"השיח על עולם המשפט צריך להתמקד במה שמעניין את הציבור ביום-יום"

מנכ"לית משרד המשפטים, עו"ד אמי פלמור, כמו שלא היכרתם • על הנדודים בילדות בחו"ל עם אב דיפלומט ("הרגשתי מאוד תלושה. לא היו לי שורשים") • על גיל ההתבגרות ("היו לי נעורים מאוד פרועים") • ועל העיסוק הציבורי האינטנסיבי במעמדו של ביהמ"ש העליון: "זה לא מה שמעניין את הציבור. צריך לדבר על מה קורה בערכאות הנמוכות" • הראיון התפרסם במקור במאי 2019

loading

הבהרה: הכותרת לראיון כפי שהופיעה במהדורת הפרינט של "גלובס" הייתה מוטעית ולא נאמרה מפיה של פלמור.

הבית

בבוקר לוהט השבוע התייצבתי אל מול דלת הקוטג' הירושלמי-למראה של עו"ד אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים, בשכונת עין חמד בהרי ירושלים. "אני לא מאמינה באלוהים, אבל אני תמיד אומרת שכדאי להיזהר מ'עין הרע'", מסבירה לי בעלת הבית את צמת-השום-הענקית, התלויה על דלת הכניסה לביתה.

"אספרסו או קפה שחור", היא שואלת כשאני מתמקמת לי בסלון, ובוחנת בהיסח דעת את הגפן המטפס על הפרגולה במרפסת ואת נוף ההרים שנשקף מהחלון. "אין לי פה חלב. אני לא אוהבת, והילדה שלי טבעונית", היא ממשיכה. אני בוחרת בתה, ואנחנו שוקעות מיד בשיחה על תולדותיה.

לאורך הראיון ניכר עליה שהיא לא רגועה. היא צריכה לעשות עוד משהו. היא לא ממש מתחברת לעניין הזה של לשבת בבוקר בבית "ולדבר". היא אשת עשייה. אז היא בודקת ועונה מדי פעם להודעות דחופות בנייד, והיא גם קמה לרגע כדי "לשים משהו במרק העוף הטבעוני", שהיא מכינה לבתה; ובסוף היא גם רצה לפגישה דחופה במשרד.

דווקא אז, בדרך החוצה לעבודה נראה שהיא שלמה ורגועה יותר. "אני אשת עבודה", היא חצי-מתנצלת, כשאנחנו צועדות לכיוון הדלת. בדרך החוצה אני מבחינה בתמונה ישנה, בשחור לבן, של שתי ילדות עטויות מעילים וכובעי צמר של פעם. "אלה אמי ואחותה במחנה בטרנסניסטריה (אזור שהיה בשליטת רומניה, א' ל"ו). סיפור ההישרדות שלהן מופלא", היא אומרת. "זו התמונה שאני מסתכלת עליה כל פעם שאני יוצאת מהבית, והיא נותנת לי עוצמה".

והרגע הזה, מול התמונה, עם המבט המעריץ שהיא שולחת לעבר אמה-הילדה, מתחבר באופן מושלם לכל מה שהיא סיפרה לי רגע לפני על חייה ועל הערכים שעליהם היא גדלה.

השם שלי

"שמי מורכב משמותיהן של סבתי ושל וסבתא-רבא שלי שנספו בשואה - (א)סתר- ו(מי)כל".

בית ההורים

"ההורים שלי היו עולים חדשים, ניצולי שואה, מסורבי עלייה, שעלו לארץ מרומניה. גדלתי על ברכי התודעה של הוריי כנרדפים, כמיעוט, שלא משנה איזה שלטון עולה, הם תמיד בצד הגרוע שלו.

"לפני המלחמה - היה את המשטר המלוכני שלא ממש אהב את היהודים, אחריו משטר פשיסטי, אח"כ משטר נאצי ולאחריו משטר קומוניסטי. ב-1960 הם הגיעו לירושלים בלי כסף. אמי הייתה בהריון עם אחי (יגאל פלמור, שהיה בעבר דובר משרד החוץ).

"לכבוד הלידה שלי, ב-66', הם קנו דלת לאחד החדרים בבית. זו הייתה רמת החיים - לא היו דלתות לחדרים בדירה בשיכון סלע בירושלים. כשאת יודעת שמזה ההורים שלך התחילו, את תמיד מרגישה שאת חיה בשפע משוגע, לא משנה מה יש לך.

"הבית היה מאוד צנוע לאורך השנים, גם כשאבי עבד כדיפלומט במשרד החוץ. אמי לא יכלה לעבוד בשנים שהיינו בשליחויות מטעם עבודתו של אבי, כי נשות משרד החוץ לא עבדו אז, ולכן הייתה בבית רק משכורת אחת. בתור ילדה לא הרגשתי חוסר, אבל ידעתי שהבית הוא לא בית של אמצעים".

אמא

"אמי, שושנה, הייתה כימאית ועבדה במפעל לייצור תרופות. היא התקבלה לעבודה הראשונה שלה כשהיא הייתה בהריון בחודש שישי והסתירה את הבטן כדי לקבל עבודה. היא המשיכה להסתיר את הבטן עד חודש שמיני באמצעות החלוק הלבן בעבודה. המסר שלה תמיד היה מחויבות טוטאלית לעבוד, כל עוד אתה יכול. 30 שנה אחר-כך גם אני התחלתי התמחות במשרד עורכי דין בחודש השישי להריון, כי צריך לעבוד בכל מצב. עבדתי עד שבוע 42.

"זה מה שספגתי בבית, את התודעה שחייבים לעבוד ולתרום את חלקך, ושגם בתור אישה חלקך שווה. זה התחיל עוד מסבתי מצד אמי, שהייתה רוקחת ועבדה כתף אל כתף עם סבי עד גיל 77 בבית מרקחת ברחוב שיינקין פינת רוטשילד בת"א. גם אחרי מותו היא המשיכה לעבוד, עד גיל 80.

"כשאת רואה את זה, את סופגת בעוצמה את הערך של עבודה. אמי, דודתי, סבי וסבתי - כולם עבדו הרבה אחרי גיל הפרישה. אני מודה שבגיל 52, אני אומרת לעצמי שאני מקווה שזה לא גורלי, במובן הזה שאני לא אכנע לאותו דחף לעבוד על גיל 80. אני מקווה שאני אדע גם לעצור".

אבא

"אבי, אליעזר, נרדף ברומניה בגלל פעילותו הציונית. סילקו אותו מהאוניברסיטה בגלל זה, אז הוא עבד כחשמלאי. הוא למד פילוסופיה והתחיל לעשות דוקטורט בפילוסופיה בארץ".

אבי שלט בשפות רבות, וכשהוא הגיע לארץ, הוא שלח קורות חיים למשרד החוץ והחל לעבוד כדיפלומט  באמצע שנות ה-60. אליקים רובינשטיין, לשעבר היועץ המשפטי לממשלה, אהב לספר בפגישות מרובות משתתפים במשרד, שכל מי שהגיש אז מועמדות למשרד החוץ, כתב בקורות חייו שהוא היה בפלמ"ח ובהגנה, ורק אבי כתב שהוא נזרק מהאוניברסיטה והיה חשמלאי. אני הייתי מאוד גאה בזה, אבל אנשים ששמעו את זה במהלך השנים זזו בחוסר נוחות.

סופ"שים בכלא

"ב-69' הוריי יצאו לשליחות הראשונה של אבי, בבלגיה. הייתי בת שנתיים וחצי, וגרנו שם ארבע שנים.  לאחר מכן אבי נשלח להיות מספר 2 בשגרירות בנורבגיה, בדיוק כשפרצה פרשת 'לילהאמר' - הניסיון הכושל של סוכני המוסד לחיסול המחבל עלי חסן סלאמה (מראשי ארגון הטרור הפלסטיני, "ספטמבר השחור"), שבמהלכו הרגו מלצר צרפתי ממוצא מרוקאי עקב טעות בזיהוי. רוב התקופה בנורבגיה אבי היה עסוק בלטפל בפרשה ובסוכני המוסד שנתפסו.

"עשינו שבת וערבי חג עם הסוכנים בכלא. את כל סופי השבוע בילינו בבתי הכלא, פעם בכלא הנשים ופעם בכלא הגברים. יש לי תמונות ילדות מליל הסדר בכלא של הגברים. לימים אבי דאג לזה שסוכני המוסד יקבלו חנינה, יגורשו מנורבגיה ויחזרו לארץ. ב-75 חזרתי עם משפחתי לארץ, וחמש שנים אח"כ נסענו לארגנטינה".

בית ספר קתולי

"בנורבגיה למדתי בבי"ס צרפתי-קתולי, וכשחזרתי לארץ, ביום הראשון ללימודים, כשהמורה נכנסה נעמדתי וקדתי קידה כמו שעשינו בביה"ס בנורבגיה. כל הילדים היו בהלם. תמיד אמרתי 'תודה' ו'בבקשה' וקדתי קידות.

"בארגנטינה למדתי בבי"ס קתולי, ואז כבר היה לי פה ממש גדול. אמי אוהבת לומר שלא במקרה אני עו"ד, כי תמיד היה לי פה גדול. באותו בי"ס קתולי היו שיעורי דת, ויום אחד מצאתי את עצמי מסבירה בכיתה שהנצרות זה בכלל קשקוש, כי ישו היה יהודי. המנהלת התקשרה להוריי, וכמובן שמאותו רגע הוציאו אותי משיעורי הדת".

אנטישמיות "חיובית"

"גדלתי לאורך השנים עם התודעה של מה זה להיות יהודייה. כבר בגיל 7 בחו"ל הבנתי שאני משהו אחר, ולאורך השנים חוויתי כל מיני גילויי אנטישמיות שאני מגדירה אותה 'כאנטישמיות חיובית'. תמיד קיבלתי מחמאות שאני לא נראית יהודייה ושאני לא מתנהגת כמו יהודייה.

"בגיל 14, בבי"ס האמריקאי בדרום אמריקה, הייתי אתלטית מצטיינת, והתחריתי ב-100 מטר משוכות ובקפיצה לגובה ולרוחק, וכל הזמן החמיאו לי על זה שאני לא יהודייה. יהודי הרי לא מצטיין באתלטיקה".

עובדת מדינה

"אני מאוד גאה להיות עובדת מדינה. אני בת של עובד מדינה, והתודעה הזו של לייצג את מדינת ישראל קיימת אצלי מגיל אפס. זה התחיל מלשבת עם ההורים בארוחות רשמיות, או לעזור לאמי לארח בבית דיפלומטים ונציגי מדינות שונות או ללכת עם ההורים שלי לכלא כל סוף שבוע ולהיות המשפחה של האסירים הישראלים.

"התודעה היא כל הזמן שמה שאני עושה יגרום לאנשים לחשוב על ישראלים באופן מסוים, ולכן אני צריכה להיות נציגה ראויה של המדינה. קיבלתי את זה כחלק טבעי מחיי. תמיד הייתה לי הידיעה שמה שאני עושה, משפר את התדמית של ישראל".

שורשים

"בגלל מעברי המגורים התכופים לאורך שנים הרגשתי מאוד תלושה. לא היו לי שורשים. הרגשתי את זה בעוצמה הכי גדולה במעבר לארגנטינה בגיל 14, כי עד שנקלטתי סוף-סוף בארץ, התנתקתי והחיים בארץ התקדמו בלעדיי. 

"תמיד הייתה לי הרגשה שכולם פה ביחד מהגן, ורק אני זרה לכולם. לכן, בחיי המקצועיים תמיד הייתה לי רתיעה מלעשות 'רילוקשיין', כי הרגשתי שאני לא מסוגלת לעשות את זה לילדיי".

מרד נעורים

"גיל ההתבגרות שלי היה מאוד קשה. היו לי נעורים מאוד פרועים. לא במובן של אלכוהול או סמים, אלא  בכך שלא אהבתי מסגרות. הייתה לי פרשנות משלי לערכים שקיבלתי בבית. לאמי הייתה איזו אידאה שצריך לרסן אותי קצת, ואני בכלל חשבתי שמגיע לי צל"ש על זה שעברתי בי"ס אמריקאי בארגנטינה בלי לגעת בסמים ובלי לגעת באלכוהול.

"כל כיתה י"ב שלי הייתה מאוד סוערת, ובמהלכה גם ברחתי מהבית. היה לי חבר שאמי לא אהבה, והחלטתי שאני בורחת אליו. הוא הציע לי לברוח איתו מהארץ, ומזל שההצעות שלו היו כרוכות בשחייה מעבר לגבול עקבה ובהתגנבות לאונייה, כי הבנתי שלשחות מעבר לגבול אני לא יכולה ולא היה בא לי להסתבך בהתגנבות - וזה מה שהשאיר אותי בארץ. הוא שחה לעקבה ונתפס, ואח"כ התגנב לאוניית משא. תפסו אותו, כשהאונייה הגיעה לגרמניה, והוא ישב במעצר 15 יום.

"התניתי את החזרה שלי הביתה בזה שהוריי ייסעו לשליחות וישאירו אותי לבד בישראל. הם לא רצו לנסוע כי אני עמדתי להתגייס, אבל הרגשתי שאני רוצה לחיות באופן עצמאי. היה לי צורך בחופש, והכרחתי אותם לצאת לחו"ל. וכך נשארתי לבד. נסעתי ללשכת הגיוס בעצמי. התגייסתי ליחידת 8200, כי ידעתי הרבה שפות, על אף שרציתי להיות לוחמת. זה מאוד אכזב אותי".

משפטים

"הוריי מתארים אותי מגיל מאוד-מאוד צעיר כלוחמת הזכויות של אחי בבית, על אף שהוא גדול ממני בשש שנים. אני תמיד זו שמנהלת משאים-ומתנים בבית עם ההורים. גדלתי גם בבית שהיו בו המון חמלה וחסד, ותפשתי את המשפט כמקום שבו אתה עוזר לאנשים חלשים ומעוטי יכולת. בנוסף, גדלתי בתקופה של הסדרות 'המרוץ אחרי הגלימה' ו'פרקליטי LA', אז חלמתי על זה כל הזמן. זה היה נראה לי טבעי.

"נורא בער לי ללכת ללמוד, כי רציתי להיות עצמאית כלכלית, אז הקדמתי את השחרור מהצבא בחודשיים והתחלתי ללמוד בגיל 20 באוניברסיטה העברית בירושלים. במקביל עבדתי בחופשות בבית המרקחת של סבי וסבתי וכמדריכה בקייטנות. גם לאורך כל הצבא עבדתי כמלצרית, ובמהלך לימודי המשפטים עבדתי בצורה אינטנסיבית בחברה שמארגנת כנסים.

"לא אהבתי את לימודי המשפטים בכלל. לא מצאתי את עצמי בכלל, כי כנראה שלא הייתי בשלה. אבל בהתמחות כבר התאהבתי במקצוע".

המגזר הציבורי

"בתחילת הקריירה עבדתי במשרד פרטי בירושלים, משרד כרמלי-ארנון, ולימים הם מינו אותי לשותפה הראשונה שלהם. ואז נכנסתי להריון שני, וההריון הזה מאוד הסתבך והיה חשש שהתינוקת תיוולד עם מומים מאוד קשים - וזה שינה את מסלול חיי.

"נדרתי אז נדר שאם הילדה הזאת תיוולד בריאה, אעזוב את השוק הפרטי ואלך למגזר הציבורי. הרגשתי שאני אצטרך לגמול על זה שהיא יצאה בריאה. אני לא דתייה ואני לא נודרת נדרים, אבל הרגשתי צורך בכך באותו רגע. הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו טוב, שאני צריכה להחזיר לחברה על כך שהכל בסדר עם הילדה שלי - ובתחושה שלי אני כל הזמן מחזירה.

"חיכיתי לראות שאלוהים קיים את חלקו בנדר, וכשראיתי שהוא קיים את חלקו והילדה בריאה, התפטרתי. כולם מסביב היו בשוק, כולל הוריי, כי מי עוזב עבודה טובה, כשאין עבודה אחרת. אחרי כמה חודשים מאושרים בבית, ב-96', התחלתי לעבוד במחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה ולהופיע בבית המשפט העליון. עשיתי את זה במשך שלוש וחצי שנים עמוסות. הופעתי בבית המשפט 'על סרט נע'".

אקמולי ולגן

"בשנים הראשונות בפרקליטות כל הזמן הייתי במעין 'ג'גלינג' בין העבודה לילדים. לקחתי תיקים כל ערב הביתה. למזלי הילדים היו בגן בקיבוץ מ-7 בבוקר עד 16, כולל יום שישי, בלי חופשות בכלל. בעלי עבד בהייטק, אז הוא היה מעט מאוד בבית, וזה היה מאוד קשה. אבל עשיתי הכול כדי לתמרן.

"כשהילדה הייתה קמה עם חום, הייתי נותנת לה אקומולי ושולחת אותה לגן, כדי 'להרוויח' את ההופעות של הבוקר בבית המשפט. ידעתי שב-11 אקבל טלפון שצריך לאסוף את הילדה, אבל לא הייתה לי ברירה".

הדייל האיראני

"נקודת מפנה נוספת בחיי, לפני 20 שנה, הייתה תיק שניהלתי נגד דייל איראני שחטף מטוס והנחית אותו בארץ. עו"ד אביגדור פלדמן ייצג אותו. זה היה ברור שהדייל הוא אדם לא פוליטי, ועל אף שהוא לא היה יהודי, הקהילה הפרסית בארץ אימצה אותו אל לבה. הוא היה מן דמות מקסימה ונוגעת ללב.

"בשלב מסוים הצענו לעו"ד פלדמן הסדר של שנתיים או שלוש מאסר, והוא סירב כי היה בטוח שבגלל הנסיבות המיוחדות הוא יוציא אותו עם עונש נמוך יותר - ואז בית המשפט המחוזי בב"ש דן את הדייל לשמונה שנים. עו"ד פלדמן ערער על העונש לעליון, ואני הייתי נורא מתוסכלת מזה שאני צריכה להגן על העונש הכבד, כי חשבתי שהעונש שהצענו לו בהסדר היה ראוי. הממונה עליי אז הבינה אותי ואמרה לי 'את לא חייבת לטעון בלהט'. הלכתי לבית המשפט והייתי בטוחה שהוא יבין את הרמז, שאני לא ממש עומדת מאחורי העונש, אבל הערעור נדחה.

"זה היה המקרה הראשון בהיסטוריה שפרקליטה חזרה מהעליון והלכה ישר למחלקת חנינות לבקש חנינה עבור נאשם. מנהלת המחלקה דאז, ימימה גבאי, לא הבינה מה אני רוצה ממנה. באתי עם כל האדרנלין של בית המשפט, כולי נסערת, כדי להסביר לה שזה תיק לחנינה, והיא שאלה אותי אם אני הסנגורית.

"התיק הזה הפך לתיק מכונן עבורי במובן זה שהבנתי שאני רוצה פרספקטיבה יותר רחבה על עולם המשפט. במקרה באותה תקופה גם נפוצה שמועה שמנהלת מחלקת חנינות עומדת לפרוש, ובמקביל גם התחלתי בהליך גירושים - אז הבנתי שלהגיע לבית המשפט כל בוקר יהיה מאוד מורכב עבורי.

"גם הרגשתי משיכה למקום הזה שבו אתה גם סנגור, גם תובע, גם עובד סוציאלי וגם קרימינולוג, ואתה יכול לפעול לפעמים לפנים משורת הדין ומשיקולים של חסד. התמודדתי על תפקיד מנהלת מחלקת חנינות וזכיתי בו בגיל 32.

"הייתי שם 14 שנה, עד ששמעתי שציפי לבני, אז שרת המשפטים, מחפשת מנכ"לית למשרד המשפטים. חשבתי שזאת ההזדמנות שלי להתקדם - אז הצעתי את עצמי והתקבלתי לפני כחמש וחצי שנים. מאז אני במרוץ מטורף".

איילת שקד

"אחרי לבני הגיעה למשרד המשפטים איילת שקד למשרד המשפטים, וכולם הרימו גבה על זה שהיא השאירה אותי. אני ראיתי בזה צעד מאוד מקצועי מצדה. אתה לא תמיד עובד תחת אנשים שאתה מסכים עם כל דעותיהם ועם כל התוכניות שלהם, אבל העבודה שלי עם שקד הייתה מאוד טובה. בשגרה היו בינינו חילוקי דעות, ודיברנו על זה, ואני מניחה שבדברים מסוימים הייתה לי השפעה עליה ויש דברים מסוימים שאולי פחות אהבתי, אבל חשבתי שזה לגיטימי לחלוטין ששר ירצה לעשות דברים בצורה כזאת או בצורה אחרת, ושאני צריכה לפעול בהתאם. זה שירות ציבורי. אתה לא קם כל בוקר ובודק אם הבוקר קרה בדיוק מה שרצית.

"אמרו על שקד את צירוף המילים 'שרה פוליטית', כאילו שזו מילה גסה. שר בא להיות פוליטיקאי. הוא בא כדי לקדם סדר יום מסוים. אני חושבת שההבדל בין שקד לבין שרים שהיו לפניה הוא שהרבה דברים שנעשו גם לפניה, היא אמרה בצורה גלויה ושקופה. הרצון של השרים להשפיע על אופי השופטים בבית המשפט העליון היה קיים שנים, אבל בחלק מהדברים העשייה של שקד הייתה גלויה יותר ומתומללת יותר.

"השנים של שקד כשרת המשפטים היו מאוד-מאוד פעלתניות והיא קידמה המון-המון דברים שמעניינים את האזרח הקטן. שקד גם הראתה שאם אתה בא לעבוד, אתה כל שבוע מייצר ערך. כל שבוע קרה במשרד המשפטים משהו, בין אם אתה פותח עוד בית דין, מפיץ עוד תזכיר חוק, מקדם עוד זכות, ממנה שופטים, ממנה קאדית ראשונה לבית הדין השרעי או את השופטים יוצאי אתיופיה הראשונים וכו'".

נשמע שאת תגעגעי לשקד.

"אני לא נכנסת למקומות האישיים, אבל יש לי כבוד לאנשים שמתייחסים בכבוד למשימה שהם קיבלו, וכך עשתה שקד. היא הגיעה מוכנה לדיונים ברמה שמשפטנים לא היו יכולים להיות מוכנים. היא ידעה את הכל לפרטי פרטים והתייחסה ברצינות לעבודה שלה. זו לא בושה להגיד שיש לי כבוד לדבר הזה.

"בתור בן אדם מאוד פעלתן בעצמי, זה היה מעולה בשבילי לקבל רוח גבית משרה שמתלהבת מזה שאתה מראה לה הישגים בתחום הרגולציה או מתלהבת מזה ששיפרת את השירות וזכית בפרסים בתחום".

שר המשפטים הבא

"מבחינתנו, כעובדי ציבור במשרד המשפטים, אין שום רלוונטיות למי ימונה לשר המשפטים הבא. כששקד הגיעה, אז מישהו כתב 'הדגלים ירדו לחצי התורן בסאלח א-דין' (הרחוב במזרח ירושלים שבו שוכן משרד המשפטים, א' ל"ו), אז הדגלים ממש לא ירדו לחצי התורן, והיא זכתה ליחס ענייני, מכבד ומקצועי. כל שר שיגיע למשרד המשפטים, זה מה שהוא יקבל.

אם הולכים כמה שנים אחורה, אפשר לראות שלא כל השרים שהגיעו למשרד המשפטים היו אנשים שהיית מצפה שיעמדו בראש המשרד הזה, אבל עין לא מצמצה והמשיכו לעבוד בלי בעיה, וככה זה יהיה גם עם השר הבא, מי שלא יהיה".

השיח על העליון

"כל הזמן מדברים על עולם המשפט מלמעלה, על בית המשפט העליון ועל היועמ"ש. אם אנחנו נמשיך להתמקד כל הזמן, ולדבר רק על העליון, ולא נדבר על מה קורה בערכאות הנמוכות - האם האנשים מיוצגים, האם יש חשיבות לייצוג לניצולי שואה, ייצוג לנפגעי עבירה, ייצוג לקטינים בהליכים של הוצאה מהבית ועוד דברים שבעיני הם משני חיים - אנחנו נעשה עוול לציבור.

"יש חשיבות עצומה לשיח על העליון אבל זה לא מה שמעניין את הציבור ביום-יום. אני נלחמת על זה שהשיח על עולם המשפט יכלול את כל הציבור, ולא רק נדבר על מערכת המשפט מלמעלה.

"בחדשות השבוע דיברו על דוח הסנגוריה הציבורית שבו נכתב שקטינים כבולים בארבעה גפיים במעצר. הייתי מעורבת במאבקים לגרום את הסנגוריה לבדוק את המצב בבתי המעצר ובכלא. מישהו צריך להילחם את המלחמות האלה. הייתי רוצה שישאלו אותי איך אפשר לחיות במדינה שבה קטין אזוק בארבעה גפיים במשך חמש שעות, כשאין בזה הכרח; ואיך זה שיש מקקים בבתי המעצר או איך בישראל סטודנטים ממקסיקו היו קורבנות סחר - שזה גם משהו שאנחנו טיפלנו בו במשרד המשפטים.

"למה לא מדברים על הפרקליטים שמנהלים תיקים נגד משפחות הפשע ומאוימים ומלווים על-ידי אבטחה? הם ומשפחותיהם חיים בפחד מתמיד, מאחר שהם משרתים את המדינה והציבור במאבק מול הפשיעה המאורגנת. כל הדברים האלה הם עולם ומלואו, ומישהו צריך להתעסק בזה, אבל כולם מדברים רק על בית המשפט העליון".

סדר יום

"אני קמה לפני שש בבוקר ויוצאת לרוץ. בעבר הייתי רצה להר אדר, אבל מאז הפיגוע שם מפחיד אותי להיות שם לבד, אז אני רצה בשכונה. בשעה 8 אני כבר בדרך לעבודה, ולפני 10 בלילה אני לא חוזרת הביתה, והרבה פעמים גם הרבה אחרי. אני יכולה למצוא את עצמי מסיימת לעבוד באמצע הלילה. העבודה שלי מאוד מגוונת, ויש לי גם הרבה כנסים, הרצאות וישיבות. אני עובדת חמישה ימים בשבוע באופן מלא ואינטנסיבי, ומאוד-מאוד משתדלת לא לעבוד בשישי-שבת, אבל לא תמיד ההשתדלות מצליחה לי. אולם למרות העבודה האינטנסיבית אני לא מוותרת, ולא אוותר לעולם, על הזמן שלי עם הילדים, וגם לא על הזמן עם הורים.

"אצלי אין איזון בין בית לעבודה, כי אני בתפקיד של לנהל מפלצת, שזה תפקיד מאוד מורכב ותובעני. אני גם בגיל שבו הילדים שלי כבר גדולים ואני יכולה להקדיש לעבודה יותר. אני מרגישה אחריות עצומה וצורך להמשיך להניע את הגלגלים במקביל כל הזמן, ולכן העבודה היא סביב השעון. אבל זה לא הכרחי שכל העובדים יעבדו כך".

רישיון למשאית

"אני נמצאת בשלבי הוצאת רישיון למשאית, כי תמיד צריך טוב שיהיה עוד מקצוע. אני מאוד אוהבת לנהוג, על כל כלי רכב אפשרי. על אופנוע לא הוצאתי רישיון, כי אני מודעת לזה שאני אדם מאוד 'קלמזי' ולא כדאי לי לרכוב על אופנוע, אבל חוץ מזה אני אוהבת לנהוג על הכול".

חלום שלא הגשמתי

"לעשות מסע ברכבת הטראנס-סיבירית ממוסקבה לבייג׳ין, עם הרבה תחנות בדרך".

לא יודעים עליי

"למרות שאני נתפסת כאדם פתוח ומוחצן, יש הרבה דברים שלא יודעים עלי ואמשיך לשמור אותם לעצמי". 

השאלון

מה מכעיס אותך?

"ניצול ואטימות כלפי אנשים חלשים".

מה עלול לשבור את רוחך?

"עד היום שום דבר לא שבר את רוחי. גדלתי עם אמא ניצולת שואה, אז אין לי אופציה כזאת".

באיזו אמונה טפלה את מאמינה?

"אני נזהרת מעין הרע ואוכלת הרבה שום".

מיהו גיבור ילדותך?

"חנה סנש".

מי מעורר בך השראה?

"ההורים שלי, שחיו במאה הכי הפכפכה והם אנשים עם שמחת חיים ועוצמה יוצאת מן הכלל".

לו היית יכולה להיוולד מחדש, מי היית רוצה להיוולד?

"אני, אבל בתקופה של הקמת המדינה ולהיות חלק מדור תש"ח".

מהי החולשה הכי גדולה שלך?

"הילדים שלי".

מה מניע אותך לקום בבוקר?

"היכולת להשפיע ולעשות דברים שאני גם מאמינה בהם וגם נהנית מהם".

מה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך?

"אני אדם תוצאתי ואוהבת לקחת מצבים משבריים, לבנות אסטרטגיה, לייצר שותפויות חדשות והסכמות בין ניצים שנשבעו שלעולם לא ישבו ביחד. להיות 'פותרת בעיות' עושה לי טוב".

מתי בכית בפעם האחרונה?

"היו הרבה אירועי יום שואה ויום הזיכרון לאחרונה. אני דומעת בקלות, ובימים האלה במיוחד".

מתי צחקת בפעם האחרונה?

"כל רגע. אני אדם חייכן וצחקן".

בעבור מה תסכני את חייך?

"עבור המשפחה שלי, וברגע מסוים שלא רלבנטי בעידן הזה גם עבור המדינה"

על מה לא תסלחי?

"אני אדם סלחן ולא נוטר טינה".

מהו בעיניך האושר המושלם?

"הבן שלי היה קצין בנחל במבצע "שובו אחים" בחברון וב"צוק איתן", והוא חזר הביתה אחרי 70 ימים ולילות והלכתי לאסוף אותו. אמרתי לעצמי שזה הרגע הכי מאושר שהיה לי בחיים ושאזכור את זה כדי שלא אתלונן יותר על שום דבר בחיים. אני לא יכולה לומר שאני לא מתלוננת אבל זה היה רגע מזוקק של אושר".

איזה חטא היית מבצעת לו היית יודעת שלעולם לא תיתפסי ולא תשלמי כל מחיר?

"הייתי הולכת להיות נהגת שודים. כי אם כבר חטא, אז עדיף פשע"

מהו המאכל האהוב עליך?

"האיקרה של אמא שלי".

מהו הריח האהוב עליך?

"הבושם של אמא שלי. היא משתמשת באותו בושם שנים, וזה ריח של בית. בגלל זה אני הולכת עם אותו בושם כבר 20 שנה".

מהו הצליל האהוב עליך?

"הרחש סביב השולחן בארוחת שישי אצלנו".

כיצד היית רוצה למות?

"ממחלה קצרה ולא יותר מדי מכאיבה. אני לא רוצה למות בפתאומיות. אני רוצה הזדמנות להיפרד" . 

עו"ד אמי פלמור - ת"ז 

אישי: פלמור (52), נולדה בירושלים, גדלה בבלגיה, בנורבגיה ובארגנטינה, ומתגוררת כיום בעין חמד. בת לניצולי שואה. אביה היה דיפלומט של משרד החוץ ואימה כימאית. אחיה הוא דובר משרד החוץ לשעבר, יגאל פלמור. היא גרושה ואם לשניים

תחילת הדרך: בשנים 1991-1996 עבדה כעורכת דין בתחום האזרחי במשרד עו"ד כרמלי-ארנון בירושלים, ומונתה לשותפה הראשונה במשרד בתוך ארבע שנים

המגזר הציבורי: בשנים 1999-1996 שימשה כפרקליטה במחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה; ובשנת 2000 מונתה לתפקיד מנהלת מחלקת החנינות במשרד המשפטים - תפקיד שבו כיהנה במשך 14 שנים

המנכ"לית: ב-1 בפברואר 2014 מונתה למנכ"לית משרד המשפטים על-ידי שרת המשפטים ציפי לבני והמשיכה לכהן בתפקיד לאחר מינויה של איילת שקד לתפקיד שרת המשפטים במאי 2015. שר המשפטים החדש יידרש להחליט אם להשאירה בתפקיד או למנות מנכ"ל חדש מטעמו

ועוד משהו: הייתה חברה בצוות המו"מ לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט, ויצרה מנגנון משפטי שהפך את החנינות שניתנו במסגרת שחרור האסירים בעסקה לחנינות על-תנאי. זאת, באופן שמאפשר החזרה מיידית למאסר של מחבלים שייתפסו בביצוע מעשי טרור נוספים

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא דין וחשבון?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
הסיפורים הגדולים של היום
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
הסיפורים הגדולים של השבוע
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות