רגע לפני גמר ליגת האלופות: כך מנצחת הרומנטיקה של הכדורגל את הכסף

1. 

העשור האחרון בכדורגל האירופי הראה דבר ברור - קבוצות שנרכשו על ידי שייח'ים ואוליגרכים והשקיעו סכומי כסף דמיוניים, הצליחו להגיע במקרה הטוב קרוב מאוד לבאר של ליגת האלופות אבל לא הצליחו לשתות. תמיד היה חסר להן עוד אירו אחד למיליארד שכבר נשפך, וההצלחה נגמרה בדרך כלל באליפות הליגה בלבד. צ'לסי הייתה הקבוצה היחידה בעידן הכסף הגדול, ב-2012, שהצליחה להפסיד סכומי עתק וגם להניף את גביע האלופות. אבל זו כבר לא הייתה צ'לסי של עידן הבזבוזים הגדול של רומן אברמוביץ' אלא קבוצה יותר צנועה ופחות פזרנית. קבוצות המיליונים של מנצ'סטר סיטי ופריז סן ז'רמן זרקו וזורקות סכומים אדירים בחסות הכסף מקטאר, ולא מצליחות לעשות את הצעד הנוסף קדימה. כל שנותר להן כרגע אלו מאבקים משפטיים בניסיון להוכיח כי לא הפרו את תקנות הרגולציה המחמירות של אופ"א.

וכנראה שזו הבשורה הטובה ביותר לרומנטיקנים - עדיין יש משמעות לשיטה, לתלכיד, למאמן ולרוח המועדון.

השאלה כמה כסף צריך כדי לזכות בליגת האלופות הופכת לקצת לא רלוונטית העונה. אייאקס שנגעה בגמר הראתה שבעידן שבו קבוצות מעמידות תקציבים שמתקרבים למיליארד אירו אפשר להגיע כמעט עד הסוף עם עשירית מכך - תקציב המועדון ההולנדי עמד העונה על כ-95 מיליון אירו. ליברפול וטוטנהאם שישחקו השנה בגמר במדריד מראות שזה לא עניין של כסף שנשפך, אלא איך מוציאים אותו ועל מה. שתיהן לא נמצאות בעשירייה הראשונה מבחינת התקציב השנתי שהעמידו מועדוני הכדורגל בעונת 2018/19. ושתיהן מראות שכדורגל הוא עסק שאפשר גם להצליח בו וגם לרשום רווחים עצומים.

 עובדות מעניינות לקראת גמר ליגת האלופות

שתי הקבוצות שישחקו בגמר במדריד היו באופן מפתיע גם שתי הקבוצות הרווחיות בעולם הכדורגל בעונה שעברה. טוטנהאם סיימה את עונת 2017/18 ברווח נקי של 112.9 מיליון ליש"ט מתוך הכנסה כוללת של 380.7 מיליון ליש"ט, והייתה הקבוצה הרווחית בכדורגל העולמי באותה עונה. שיעור רווח נקי של 30% מההכנסה הוא נתון שלא מקובל בכדורגל התחרותי הנוכחי, שגורס שכל אירו פנוי חייב להישרף על רכש ועיבוי הסגל. ליברפול הייתה הקבוצה השנייה הכי רווחית בעולם הכדורגל ב-2017/18, עם רווח נקי של 106 מיליון ליש"ט על הכנסה של 455 מיליון ליש"ט - שיעור רווח נדיר של 23% על ההכנסה.

ולהבדיל מאייאקס, הן עדיין מספיק אטרקטיביות וחזקות כלכלית כדי למנוע ביזה של הסגל שלהן בקיץ.

2. 

סביר להניח שאופ"א לא האמינה בעת הקמת ליגת האלופות ב-1992/93 ששני עשורים אחר כך היא תחזיק את המותג המצליח ביותר בכדורגל העולמי. במונחים של כסף זה נראה כך - שמונה הקבוצות שהשתתפו בעונה הראשונה של ליגת האלופות קיבלו יחד 20.4 מיליון אירו. האלופה מארסיי זכתה לנתח של 3.4 מיליון אירו בלבד. בעונה הנוכחית תחלק אופ"א ל-32 המשתתפות ולקבוצות ששיחקו במוקדמות 2.04 מיליארד אירו. ליברפול אם תזכה בתואר תבטיח לעצמה 111 מיליון אירו מבונוסים של אופ"א. טוטנהאם יכולה לצבור 107 מיליון במקרה של זכייה, מאחר שסכום הזכייה מושפע גם מההישגים במהלך העונה.

לכסף הזה יש מחיר. הוא המנוף שמאפשר לאופ"א לקבוע חוקים שיהפכו את הליגה למועדון סגור שבו משחקות רק הקבוצות הגדולות והעשירות של היבשת. כמעט קשה לדמיין שבעונה הראשונה של ליגת האלופות שיחקו בה החל משלב הבתים שמונה קבוצות משמונה מדינות שונות: מילאן, גטבורג, פורטו, איינדהובן, מארסיי, ריינג'רס, ברוז' וצסק"א מוסקבה.

3. 

העפלה של שתי אנגליות לגמר ליגת האלופות ובמקביל שתי אנגליות - צ'לסי וארסנל - לגמר הליגה האירופית נותנת איזו תחושה של שליטה אנגלית ביבשת. בכל זאת, כל הקבוצות במקומות 2-5 בפרמיירליג האנגלית תפסו את ארבעת המקומות בשני הגמרים האירופיים. אבל לא כדאי לקפוץ למסקנות: חמש השנים האחרונות היו בשליטה של ריאל מדריד והספרדיות, והקיץ הנוכחי יוביל לשיפורים ותיקונים במדריד ובברצלונה. גם ב-2008 היה נדמה שאנגליה השתלטה על היבשת והכסף הגדול בסוף עושה את שלו ומנצח, אבל המסקנה הזאת התבררה מהר מאוד כלא נכונה - מאז זכתה רק נציגה אנגלית אחד באלופות (צ'לסי ב-2012) ובעשר העונות שלאחר מכן רק פעמיים הצליחו נציגות אנגליות להשתחל לגמר.

ככל שעבר הזמן התברר שהכסף האנגלי לא בהכרח קונה הצלחה, אלא מייצר מנגנון שמאפשר לקבוצות האלו לקנות סחורה בינונית וירודה ביוקר.

4. 

אם יש מפסידים לגמר הזה במדריד, עוד לפני שהחל, אלו הן ללא ספק חברות הנסיעות השונות וחברות הכרטיסים. ויש בכך נחמה לא קטנה ואפילו שמחה לאיד. מאות ישראלים רכשו חבילות במחירים מופקעים אבל לא ייצאו למדריד אחרי שהחברות השונות - חברות ספסרות במסווה של חברות נסיעות ותיירות - לא הצליחו לספק להם ברגע האמת את הכרטיס שהבטיחו למשחק. חלקם, יש לקוות, ימשיכו את ההליכים בבית המשפט.

ספורט, וכדורגל בפרט, מאפשר לגורמים מסחריים לנצל את האלמנט הרגשי. אוהדי כדורגל לא רואים בעיניים. אפשר לראות את זה במחירים שמשולמים עבור ערוצי הספורט בתשלום שאינם פרופורציונליים לשום ערוצי פרימיום אחרים, מתוך ידיעה שאוהד כדורגל ישלם כמה שיידרשו ממנו כדי לראות את הקבוצה האהודה שלו. זה נמשך גם בתעשיית הכרטיסים הנלווית שהגיע לשיא כיעורה בגמר במדריד, עם כרטיסים שנמכרו על ידי אופ"א בערך נקוב של 70 אירו, ונמכרו על ידי חברות הנסיעות ב-10,000 אירו ומעלה לכרטיס.

 חלוקת כרטיסים למשחק הגמר

הבעיה היא בהגדרה החוקית. אם אדם פרטי בישראל ינסה למכור כרטיס במחיר הגבוה מהערך הנקוב שלו הוא ייחשב כעובר על החוק הפלילי של עיסוק בספסרות ("איסור ספסרות בכרטיסי מופעים") שהקנס עליו עומד על 150 אלף שקל. אבל התיקון בחוק מ-2002 שאותו יזם אז ח"כ אליעזר זנדברג משום מה אינו כולל את אלו שעושים זאת ופיתחו את התופעה לממדי שיא, ומחריג את "מי שרשאי לפי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח 1968 למכור כרטיסים לעינוג ציבורי". כלומר, לחברות הנסיעות שמשמשות כספסריות המרכזיות יש אישור לספסר כרצונן מאחר שהן מחזיקות ברישיון ציבורי למכירת כרטיסים.

איפה הבעיה? שתי בעיות יש בעניין הזה - הראשונה, התיקון לחוק מ-2002 נעשה כדי לפתור את תופעת הספסרות במגרשים עצמם, כשאנשים הסתובבו עם כרטיס נייר ליד האצטדיון ומכרו אותו ברווח לאוהדים אחרים. ב-2002 עידן המכירות באינטרנט עוד לא היה קיים וכך התפתחה ספסרות אינטרנט נפלאה שאת תוצאותיה אנו רואים בשבוע האחרון.

השנייה, הדרך שחברות התיירות-נסיעות הללו משיגות את הכרטיסים - חלק גדול מהכרטיסים מגיעים אליהם מ"ברוקרים" בחו"ל, כך הם מכנים אותם, שזו מילה מכובסת לספסרים שיושבים בחו"ל ומלכלכים עבורם את הידיים. כשהביקוש גדול הם משדלים באמצעות פרסומים שונים גם לקוחות פרטיים שהשיגו כרטיס למשחק למכור להם אותו ברווח אדיר, כדי שהם יוכלו למכור אותו ברווח אדיר עוד יותר.