הנקראות ביותר

המלצה מפרופסור: תפסיקו לעבוד. בהו בחלל. תנו למחשבות לנדוד. רק ככה תצליחו להבריק

מלמדים אותנו לזוז קדימה בכל מחיר, אבל ההקצנה בתרבות פעלתנות–היתר מולידה עכשיו מגמה הפוכה: עצירה • הפסיכואנליטיקאי פרופ' ג'וש כהן, המתמחה בחיי העבודה, יוצא נגד הצו החברתי שקורא לנו להיות פעילים כל הזמן • על הסכנה שבעבודה בשעות הפנאי, הנזק בוויתור על החוויה של "פשוט להיות", ולמה אינסטגרם הוא מדיום "איום ונורא למי שרוצה רוגע בחיים"

ג'וש כהן / צילום: Charlotte Speechley
ג'וש כהן / צילום: Charlotte Speechley

אם היו מתקיימות בחירות לתפקיד אלוהי המערב, היינו כנראה בוחרים בארנב של אנרג'ייזר או במתג ה-ON. הרי לימדו אותנו להיות כרישים, לזוז בכל מחיר, או שנמות. זוהי תקופה של שילוב מגמות מפחיד: מצד אחד - תודה לך בינה מלאכותית, תודה לכן מכונות - מקצועות רבים עתידים להיעלם. מצד שני, גורמי הסעד ברוב מדינות המערב - כולל ארה"ב, בריטניה וישראל - לוחצים על הנתמכים למצוא עבודה, גם אם הם בעלי מוגבלות, או חיים במקום שבו למצוא עבודה הוגנת זו משימה כמעט בלתי אפשרית. גופי תקשורת ופוליטיקאים מחרחרים בנו זעם על נתמכי הסעד ומקבלי הקצבאות, שאיכשהו ירדו מגלגל האוגרים בלי שבאמת קיבלו אישור לכך, וזה לא נגמר שם: צמצום מספר המשרות שוחק מאוד את השכר ומגביר יותר מאי פעם את הדרישה למסירות וליעילות בעבודה. התוצאה, במקרים רבים: אומללות במשרה מלאה.
וזהו? לא, ממש לא: עוד לא דיברנו על הרשתות החברתיות, שלא מפסיקות להמטיר עלינו עדכונים, דרישות ומטלות, ומספקות לנו, ברצוננו או שלא ברצוננו, עבודה שנייה, כזו שלא משלמים עליה ושלא נגמרת אף פעם.

פרופ' ג'וש כהן (49), פסיכואנליטיקאי בריטי המתגורר בלונדון, כתב על תאונת הרכבות הזו ספר עשיר ומעורר מחשבה - 'Not Working: Why We Have to Stop'. כהן יוצא נגד הצו התרבותי והחברתי שקורא לנו להיות פעילים כל הזמן, לעבוד ללא הפסקה גם כשלא בא לנו, להתבייש בכל רגע של הפסקה, ולהתעלם מהקולות שקוראים לנו להפסיק. לקחת רגע לעצמנו, ופשוט לבהות דרך החלון. הוא תומך את טענותיו בדוגמאות רבות ומרתקות מתחומי הפסיכולוגיה, ההיסטוריה, הספרות והאמנות, אך גם מהידע והניסיון האמפירי הרב שצבר כפסיכואנליטיקאי המטפל מדי יום באנשים שהושלכו הצידה או למטה מהמרוץ המטורף שמכתיבים שוק העבודה והרשתות החברתיות.

כהן טוען ש"כשאנחנו משכנעים את עצמנו בצרות מחשבה כי אנחנו אך ורק יצורים של פעולה ומטרה, בהתעקשות להשקיע את כל זמננו בעבודה, אנחנו למעשה מכריזים מלחמה על ממד נחוץ וחשוב בעצמנו. אנחנו מונעים מעצמנו את מה שויניקוט כינה 'החוויה הפשוטה מכולן, החוויה של פשוט להיות'".

אתה מדבר בשבחי האי עשייה, בשבחי ה־Being במקום ה־Doing, אבל אתה עצמך מתחזק כמה קריירות פורחות: פסיכולוג, סופר, מרצה. איך זה מתיישב עם לא לעבוד?

"כשאתה מטפל בפסיכואנליזה, אתה לא רואה בעצמך גורו, אתה לא חושב שהחיים שלך אמורים להוות מודל חיקוי למישהו. אני כותב על הבעיה מבלי להוציא את עצמי מן הכלל. אני לא אומר: לכם יש בעיה, לי אין. ברור לי שאני עלול להילכד בעשייה מוגזמת ממש כמו כל אחד.

"עם זאת, יש לשאלה הזו גם תשובה יותר מפותחת: במסלול החיים שלי נמשכתי תמיד לסוגי עבודה שכללו את הצורך לא לעבוד. אני לא מסתכל על העבודה ועל הלא-עבודה באופן בינארי, כך שאם אחד מתקיים האחר לא. במקרים רבים, העבודה צריכה להכיל אלמנטים של לא-עבודה. לדוגמה, בעבודות קריאטיביות אנחנו לא אמורים להיות כל הזמן פעילים ואקטיביים, חשוב גם שנדע לשבת בשקט ופשוט לקבל, לספוג.

"היכולת הזו חשובה מאוד גם בפסיכואנליזה, זה אחד הדברים שאני אוהב במקצוע: הצורך לשבת ולחכות. אתה חייב להישאר זמין לדברים שהפציינט מנסה להגיד. פרויד אמר שאסור לנו, כמטפלים, להקדים את המטופלים שלנו ולהניח שאנחנו יודעים מה הם עומדים לומר. אנחנו חייבים להישאר פתוחים להפתעות, לבלתי צפוי, וזה מחייב אותנו לפעמים להמתין ללא תנועה.

"פרויד גם טען שהמטפל חייב להישאר מוטרד ומוסח דעת. אם הוא יקשיב למטופל בשימת לב גדולה מדי, אם יעבוד קשה מדי, הוא ישמע בעיקר את מה שהוא כבר מצפה לשמוע. לכן, רק אם נרשה לעצמנו להביט מדי פעם ארוכות מהחלון, להיסחף בזרם מחשבות שממש לא מועיל לעניינינו בעבודה, רק אז נפתח את עצמנו למחשבות ולרעיונות הכי מעניינים ובלתי צפויים".

נהדר, רק נותר לתהות כמה מאתנו יכולים להרשות לעצמנו להזדגג כך באמצע יום העבודה. מה, נהיה תואמי הומר סימפסון?

"ממה שאני רואה בקליניקה ובחיים עצמם, נדמה לי שהשאלה הנכונה היא האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לא לעשות את זה. והתשובה היא 'לא'. מצד שני, ברור שאנחנו לא יכולים ולא אמורים לאמץ חיים בסגנון הומר סימפסון - לשכב כל היום מרושלים ומוזנחים על ספת הטלוויזיה עם בירה וחטיפים על השולחן. הומר הוא לא מודל לחיים תקינים. אין בספר שלי אף לא דמות אחת, פיקטיבית או אמיתית, שאני חושב שכדאי להסתכל עליה וללמוד ממנה איך לחיות. אבל כל אחד ואחת מהם מעוררים שאלות מעניינות על הקיום האנושי והחיים שלנו. אף אחד לא רוצה להיות הומר סימפסון, אבל אני מחבב אותו, כי הוא גורם לנו להתבונן מחדש בעצמנו ולבדוק הנחות יסוד של חיינו".

הומר סימפסון / צילום: יח"צ
 הומר סימפסון / צילום: יח"צ

זה אמור לעניין אותנו

כהן מצביע בספרו על ארבעה טיפוסים שונים שוויתרו על העבודה כערך עליון, החליטו למרוד בדיקטטורה שלה, ומשלמים על כך מחיר: השחוק, המוזנח, החולם בהקיץ והמתנגד האידיאולוגי לעבודה. השחוק הוא מסוג האנשים שמדדים את דרכם לקליניקה של כהן, בתפילה אחרונה שיציל אותם. הומר סימפסון, למקרה שתהיתם, הוא מוזנח בכל רמ"ח איבריו השמנמנים.

על מה הוא גורם לנו לחשוב, הומר?

"הוא מעלה שאלות מעצם קיומו: למה שאעבוד קשה, אם אני יכול להתעצל? למה שאחיה לפי קודים של מחויבות ואחריות, אם אני יכול לחיות חיים נוחים וקלים, שבהם יהיו לי רק הנאה, צריכה ומה שבא לי? נכון, זה לא בדיוק מתכון לחיים, אבל אלו שאלות שמעניין להתמודד איתן, בעיקר במציאות שבה כולנו מרגישים כל הזמן צורך לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים, למתוח את עצמנו עד קצה גבול היכולת, ועדיין אנחנו תמיד מרגישים רע עם עצמנו, שהיינו יכולים לתת עוד דחיפה קטנה".

מי מבין ארבעת הטיפוסים נמצא במצב הקשה ביותר?

"השחוק. הוא היחידי מבין הארבעה שלא בחר במצבו הנוכחי. הוא התגלגל למצב של אי עשייה משום שאין לו אפשרות אחרת. עשייה, מבחינתו, היא כבר לא אופציה. יצא לי לראות לא מעט אנשים במצב הזה, הם מגיעים למצב שבו מיצו את כל העתודות הנפשיות שהיו להם, וזהו, אין יותר. רובם גם מגיעים לפסיכואנליזה, בדרך כלל לא במודע, כדי שיהיה מקום שבו יוכלו להעלות על פני השטח את הידיעה שכבר קיימת אצלם, שהם הגיעו לסוף הדרך".

מה אפיין אותם לפני הנפילה?

"השחוקים הם אנשים שהיה להם מסלול יחסית קל ומאוד מוצלח, עד רגע השבירה. הם בדרך כלל אנשים שחוו הצלחות מקצועיות משמעותיות, הצלחה כלכלית והצלחה ביחסים זוגיים. הם פשוט שייטו את דרכם בעולם הזה, כאילו אין באמת משהו שמסוגל לעצור אותם. אלא שאז הגיעו לנקודה שבה הם קלטו פתאום שהתקדמו בצורה עיוורת וכפייתית, מבלי לעצור אף פעם, מבלי לשאול את עצמם: האם זה באמת מה שאני רוצה? תמיד היו יעד או מטרה שקראו להם, שאמרו להם: אתם חייבים להגיע עכשיו לשלב הבא, אתם חייבים להשיג את הקידום, המשרה הבאה, בן הזוג, הבית עם הגינה.

"זה לא שהמטרות הללו רעות בפני עצמן, אולם כאשר רודפים אחריהן ללא שמץ של ספקנות עצמית, יגיע שלב שבו תשאל את עצמך 'איך הגעתי לכאן?', ממש כמו בשיר המפורסם של 'ראשים מדברים'. הרגע הזה, שבו עוצרים ושואלים שאלות, מוביל בדרך כלל לקריסה אישית כזו או אחרת, שאליה נלווה חישוב מסלול מחדש של החיים.

"כמי שנמצא שם פעמים רבות כשזה קורה, אני מנסה להחזיר למטופלים את היכולת להקשיב לקולם האישי ולהיפתח לרצונות שלהם. הפסיכואנליזה היא מרפא מצוין לשחוקים, שתמיד הקשיבו לקולות ולכוחות חיצוניים ששלטו בהם והכתיבו את מסלול חייהם. בטיפול, כשהם מדברים, הם פתאום שומעים את עצמם ומתחילים להקשיב".

 

ג'וש כהן / צילומים: Charlotte Speechley
 ג'וש כהן / צילומים: Charlotte Speechley

להתנגד לפעילות

אחת התחושות העיקריות שנקשרות ללא-עבודה היא הבושה. לימדו אותנו - ועדיין מלמדים - שעבודה היא כבוד ותחושת שייכות לקהילה, בעוד שהאבטלה או העבודה החלקית הן מצבי צבירה שצריך להצניע, וכמובן לנסות להיחלץ מהם. מעניין לבחון בהקשר זה את תגובת ה-Slacker, אחד מארבעת הטיפוסים של כהן, שמתרגם סלידה ופחד מהעולם ומדרישותיו למעין אידיאולוגיה המתנגדת לעבודה. כהן מדבר בספרו על סרט האינדי 'סלאקר' (באנגלית: Slacker), שבו הבמאי ריצ'ארד לינקלייטר פורש בפנינו יום אחד בחייהם של כ-30 לא יוצלחים מאוסטין, טקסס.

הם נראים, במבט ראשון, כמו חבורה של לוזרים. מה אפשר ללמוד מהם?

"כן, רבים מהם לוזרים, ללא ספק. בעצם, זה תלוי מה ההגדרה שלך ללוזר. בסרט, המצלמה מתמקדת כל פעם בדמות אחרת במשך 4-5 דקות, והדמויות פשוט חולפות לנגד עינינו. רובן מדברות שטויות ולא ממש עושות משהו. נראה שכל הטיפוסים האלה פשוט מבזבזים זמן, אבל כשאתה רואה אותם כך, בזה אחר זה, נוצר אפקט שונה. מין כוח שנצבר בהדרגה ומראה לנו סוג חדש של דמויות שחיות לפי הקצב הפנימי שלהן.

"במציאות ה-24/7 של ימינו, אנחנו חווים חיים של פעילות קומפולסיבית והסחות דעת בלתי פוסקות. בכל רגע נתון אנחנו נקראים להסתכל על משהו, לעשות משהו, להתעניין במשהו, להגיב על משהו, להרגיש משהו בנוגע למשהו. המחשבה שלנו תמיד שבויה בענייני עבודה או פנאי - תמיד יש דרישה כלשהי, שחייבת להיענות בהקדם. האנשים בסרט, לעומת זאת, מנסים לחיות את חייהם לפי מקצב פנימי שהם קובעים.

"אני לא טוען שאנחנו צריכים להיות כמוהם, אלא שבמקום ללעוג להם אולי עדיף שיעוררו בנו סקרנות, שנרצה לדעת איך זה להתעורר בכל שעה שבא לנו, איך זה להתנהל באיטיות, ללא שום מטרה, לכיוונים מוזרים ומשונים. הם מניחים ליום לקחת אותם לאן שרק ירצה, הם מניחים למחשבה שלהם לעשות את אותו הדבר בדיוק. אנחנו אמורים לרצות לטפח משהו מהממד הזה, המתנגד לפעילות, גם בעצמנו".

אמילי דיקינסון / תחריט משנת 1848, ויקימדיה
 אמילי דיקינסון / תחריט משנת 1848, ויקימדיה

דמיינו את העולם שלכם

כהן מביא את אמילי דיקנסון, המשוררת האמריקאית, כדוגמה לחולמת בהקיץ, למישהי שהעזה לפרוש מהחיים הפעלתניים, 'האמיתיים', להסתגר מרצונה בחדר אחד כמעט 30 שנה עד מותה בבדידות מוחלטת - ולכתוב שם כמה מהפואמות הגדולות בתולדות האנושות. דיקנסון ויתרה גם על תהילה. היא מתה ממחלה בגיל 55 לאחר שפרסמה בחייה רק שירים בודדים. לאחר מותה התגלו יותר מ-1,500 שירים בעיזבונה, והתדהמה הציבורית מעומקם ויופיים הייתה מוחלטת. כהן טוען ש"סיפורה מלמד אותנו על יכולתה של האמנות להציל אותנו מחיים אומללים מכווני מטרה ופעילות חיצונית".

אתה מדבר על האמנות או על הדמיון?

"אני מדבר על חיים מודרכי הדמיון. אמנות אינה המקום היחידי שבו הדמיון פועל. הוא קיים ובעל חשיבות גדולה גם במדע ובשורה ארוכה של תחומי חיים פרקטיים. למה זה כל כך חשוב? כי המציאות, מעצם טבעה, מציבה בפנינו מחסומים וגבולות. אם תרוץ לעבר קיר ולא תעצור, סביר להניח שתתנגש בו, לא תעבור דרכו. כולנו נאלצים להתמודד עם מגבלות: אנחנו יכולים לקפוץ לגובה מסוים, לרוץ מרחק מסוים, לחשב חישובים מתמטיים מסוימים ולצייר ציורים ברף איכות מסוים. בחיי הדמיון, לעומת זאת, כל המחסומים פשוט לא קיימים. אנחנו יכולים לקפוץ לירח, להרוויח מיליארד דולר בשעה, לטייל איפה שנרצה, להיות מי שנרצה. וכל זה, בלי לזוז מהמקום.

"אמילי דיקנסון היא דוגמה מדהימה למישהי שיצאה לאחד המסעות הרחוקים והמרתקים ביותר אי פעם, בלי לצאת כמעט מחדר השינה שלה. היא הורידה את הכתר מעל ראשה של המציאות כערך עליון - והניחה אותו על ראש חיי הדמיון. לא כולנו יכולים להיות דיקנסון, לא כולנו יכולים להיות אחת המשוררות החשובות בהיסטוריה ולשנות את ההיסטוריה של הספרות באופן שבו היא שינתה אותה. אבל אנחנו כן יכולים לקרוא את השירה שלה, להתבונן בחיים שהיו לה, ולשאול שאלות על החיים שלנו. למשל, האם ההתמקדות התמידית שלנו בהשגת מטרות, בהעמדת המציאות הפרקטית בראש סדר העדיפויות שלנו, תוך הזנחה של חיי הדמיון, באמת פועלת לטובתנו?".

כהן כותב בספרו: "הסמל של הדור שלנו הוא בודק הסמארטפון האובססיבי, שממלא כל רגע של שלווה ומנוחה - ברכבת, בארוחת הערב המשפחתית או במיטה - במיילים או מסמכים מהעבודה, בעדכונים מהרשתות החברתיות, משחקים ממכרים או סרטונים ויראליים. הסחות דעת עצבניות מספקות את ההקלה היחידה מרשימת מטלות שאינה מסתיימת לעולם. לא לעבוד זה דבר שנעשה מעייף ובלתי פוסק לפחות כמו לעבוד. אנחנו יודעים שאין לנו ברירה אלא להפסיק, אבל כל עצירה כל כך מפחידה, מביישת ומבזה אותנו".

הוא מספר שרבים מהפציינטים שלו, כמעט כולם רופאים, ברוקרים, עורכי דין, רואי חשבון ומנהלים בכירים, מפנטזים אצלו על הספה בקליניקה על מציאות אלטרנטיבית שבה הם חוואים או עובדי בניין, שיודעים עם רדת החשיכה כי תם יום העבודה.

זו אולי ה-בעיה בעולם של פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם - היום לעולם לא מסתיים.

"נכון. אנשים צריכים לדעת שיום העבודה הסתיים, שעכשיו יש להם זמן לכתוב שירה, לצייר או סתם לבהות דרך החלון. הם צריכים להרגיש בגוף את הכרת התודה על עבודה קשה. זה משהו שניתן להרגיש ברמה הגופנית האינטימית ביותר. שרירי הגוף שלך כואבים, הראש שלך עייף. בעידן הסושיאל מדיה אנחנו מונעים מעצמנו את הרגע המספק הזה, אנחנו מונעים מעצמנו גם את הגבולות בין עבודה ללא-עבודה. פייסבוק, אינסטגרם וכל השאר נעשים בעצם מין עבודה שנייה בשבילנו.

"וזה לא הכול: המדיה החברתית, מעצם היותה במה להתרברבות, היא גם מקור עיקרי בימינו לחרדות ואי שקט. באינסטגרם, למשל, אנשים כל הזמן מנסים להוכיח לעולם כמה הם פעילים, משיגים, לפעמים אפילו - וברור שיש כאן אירוניה - רגועים. אתה יכול להצטלם עושה יוגה, שוקד על מיינדפולנס, בחופשה תחת אחד המפלים המפורסמים בגלקסיה - הכול כדי להוכיח שאין, פשוט אין, מאושר ממך. בכך אתה, כמובן, תורם את תרומתך, פעמים רבות לגמרי במודע, להגברת הקנאה, החרדה ותחושת האפסות של אחרים, שרוצים את מה שיש לך. זה מדיום איום ונורא למי שרוצה להישאר רגוע".

בוהים בסמארטפון / צילום: Shutterstock.com
 בוהים בסמארטפון / צילום: Shutterstock.com

המגדלור של חיינו

יש אנשים שמועדים יותר מאחרים להישאב למערבולת הזו, של הרצייה החברתית?

"כולנו נאלצים להתמודד כיום עם תחושות של חוסר ביטחון והיעדר יכולת, אבל חלקנו מצליחים להבין במהלך השנים שהתחושות הללו לא מגדירות אותנו.

"אי אפשר לחסל לחלוטין את תחושת חוסר הביטחון בחיינו, אבל אין סיבה להניח לה להיות המגדלור של חיינו. אדם שמתמכר למדיה החברתית דן את עצמו לתחושה מתמדת שמשהו לא ממש בסדר אתו. תמיד חסר משהו, אם במראה שלו, אם במעשים, אם במה שהוא מצליח להשיג. תמיד יש משהו שלא מספיק.

"לכן, המכורים תמיד חוזרים למדיה החברתית ומחפשים בה רמזים לפעולות שהם יכולים לעשות כדי להשתפר, אילו דמויות הם יכולים לחקות, אילו מטרות ויעדים הם יכולים להציב לעצמם. הם לעולם לא יגיעו לתחושה שהם בדיוק איפה שהם רוצים להיות".

מהו האנטידוט, נוגד הרעל?

"אחד היתרונות העיקריים של חיי הדמיון הוא שהם מאלצים את מי שחי אותם למצוא את האנטידוט שלו, שמתאים לו, בעצמו. כשאתה חי במציאות פתוחה וסקרנית, בה נשאלות כל הזמן שאלות, אתה פותר את הבעיות שלך בעצמך. אין גורו שיבוא ויגיד לך 'תעשה ככה וככה'.

"לעומת זאת, כשהאנטידוט ניתן לך ממקור חיצוני, כשמישהו בא ואומר לך 'תעשה יוגה פעם ביום' או 'תעשה מיינדפולנס בוקר וערב', אתה מרגיש שאתה לא מספיק טוב. אתה מתחיל לשאול את עצמך 'האם אני עושה את זה נכון' ו'האם אני עושה את זה מספיק'. חשוב מאוד שהפתרון יבוא ממך, מתוך מציאות שבה אתה יותר סקרן ופחות פעיל".

אתה מדבר על פתרון שבא מבפנים, אבל בתוכנו יש גם קולות רעים ומכשילים.

"נכון. בכל פעם שמתעורר אצלי הדחף לשבת בשקט, לבהות דרך החלון, לשתות תה ולאכול עוגיות, מתעורר בי קול שמזהיר אותי מזה, שאומר לי שאסור לי להתפתות, שזה רע לי, שבגלל העצלנות שלי לא אספיק לעשות דברים, שמחכים לי המון מיילים. למדתי להשתיק את הקול זה, לתת לעצמי להיסחף במחשבותיי באותם רגעים שבהם לא מחכה לי פציינט ואין לי משהו מיוחד אחר לעשות".

אבל אם יש לך פגישה או הרצאה, אתה כן חייב להופיע אליה. אתה לא מטיף כאן לבטלה אידיאולוגית, נכון?

"אם קבעתי פגישה, אני חייב להגיע אליה, ברור. אני לא מנסה להטיף לחוסר אחריות. אני לא מציע לאנשים להיות מכורים לאי עשייה או מוזנחים. לא מנסה גם לעודד אותם שלא יהיו להם שאיפות. אני אומר שיש בתוכנו יותר מממד אחד, והחלק שלנו שמלא אמביציה ועשייה ופעילות הוא לא כל מי שאנחנו. הממד הנוסף שבנו, של הלא-עבודה, חייב להשתלב יותר בחיי היומיום שלנו. חשוב שנקשיב גם לקול שאומר לנו להימנע מפעילות, שקורא לנו לסגת".

כל זאת, תוך שאנחנו מקשיבים לקול שלנו ונמנעים מרצייה חברתית על כל צורותיה, בעיקר ברשתות.

"לחלוטין. אם תחיה לפי אג'נדה שמישהו אחר הכתיב לך, איך ייתכן בכלל שתמצא את הקול שלך? איך תגלה את הדרכים האמיתיות שבהן אתה יכול להיות יצירתי? הרבה מאוד אנשים צעירים שאני מדבר איתם מרגישים את זה בצורה חדה מאוד כיום. הם נמצאים תחת לחץ תמידי להתפרנס, לבסס את עצמם מקצועית, ובמקביל גם לנהל פרופיל ברשתות החברתיות. רבים מהם מרגישים כי מופעל עליהם לחץ להיות מישהו אחר, שהעולם רוצה שיהיו, במקום מישהו שנבנה מתוך בחירות שהם עשו בעצמם.
“מי שרוצה למצוא את הקול שלו, חייב להשאיר זמן לבד עם עצמו בחדרו, בלי גורואים ובלי פידים רשתיים".

לפעמים זה הדבר הכי קשה בעולם.

"כשאנשים מתחילים פסיכואנליזה, רבים מהם מופתעים מהקושי בתהליך. בשליש, בערך, מהפגישות, המטופלים מתחילים לספר משהו כמו 'קמתי הבוקר מאוד עייפה, הלכתי לשירותים לשטוף פנים...', ואז הם עוצרים ושואלים אותי: 'אתה באמת רוצה לשמוע את זה? זה לא משעמם אותך?'. כמובן שזה לא משעמם, הם פשוט לא רגילים להקשיב לקול שלהם. הם עוד לא יודעים להגיד מה מעניין בו. זו חוויה מדהימה לשבת שם כמטפל ולראות אותם ככה. לראות אותם מוצאים עניין פתאום במחשבות שלהם, במקום בכל הרעש החיצוני והרצייה החברתית שבחוץ".

היום החשוב באמת

לכהן, אולי תרצו לדעת, יש קשר ישראלי. למעשה, כילד הוא אפילו חי כאן, בירושלים, שנה מחייו. אביו ישראלי, וגר גם כיום בירושלים. כהן ממשיך לבקר “ככל שאני יכול”. יש בו כבוד והערכה גדולים כלפי המצווה היהודית לשמור את יום השבת. פחות כדי לרצות את אלוהים, יותר כדי להציל את עצמנו כחברה אנושית שמקפידה על בלמים ואיזונים.

אתה מזכיר לנו שאלוהי העברים, שהיה בעצמו עובד של שישה ימים, קבע את השבת כיום הקדוש ביותר בשבוע.

"נכון, ולא רק הוא. שורה ארוכה של דתות ותרבויות בהיסטוריה שמרו מקום של כבוד לערך של לא-לעשות, של לא-לעבוד. ליוונים היה פאנל שלם של אלים עצלים. האלה היוונית אארגיאה הייתה למעשה אלת העצלות. גם להודים יש אלה בשם ג'אסטה, שהיא אלת העצלות והבטלה.

"מה זה אומר לנו? שיש ממד נוסף בעולם שלא מכוון לעשייה ופעולה, אלא דווקא לאי עשייה ואי פעילות. זה לא רק חלק מעצמנו, אלא חלק מהיקום עצמו שמתנגד לעשייה, מה שמביא אותי לעניין השבת. אלוהים עבד שישה ימים בבריאת העולם ואז שבת ממלאכתו ביום השביעי. לאחר מכן הוא אמר לנו, בני האדם, שדווקא היום הזה, היום שבו הוא נח, הוא היום החשוב והקדוש ביותר מבין כל ימות השבוע. השבת היא היום הכי אלוהי, הכי קרוב לאלוהים.

"אנחנו מכירים, לאורך כל ההיסטוריה, את היהודים כעם של הישגים גדולים, אנרגיות, התמדה ויכולת הישרדות. כל זה נכון - ועדיין היום הכי חשוב שלהם הוא יום מנוחה. העלאת השבת לדרגת קדושה רומזת לנו שההימצאות (Being) היא בדרגת קיום גבוהה יותר מהעשייה (Doing). זה נכון לגבי כל התרבות המערבית.

"עם זאת, אנחנו רואים איך הכבוד לערך הזה, של יום מנוחה אחד לפחות בשבוע, הולך ונשחק בהדרגה. ברחוב שבו אני גר בלונדון לא היו פעם חנויות פתוחות בימי ראשון, יום המנוחה הנוצרי. כיום זה סתם עוד יום בשבוע. תרבות ה-24/7 שבה אנחנו חיים מנסה להיפטר מהשבת, על אף שכל הדתות מדגישות את הצורך האנושי לנוח מדי פעם ולהימנע מעבודה. למה אנחנו מתעקשים להתעלם מזה? למה אנחנו מתייחסים לצורך הפנימי הזה שלנו בזלזול ובבוז?".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות