דוח אמון
2019
הנקראות ביותר

נווה מדבר מקסיקני: ארוחת הצהריים במסעדת "אואזיס" היא אחלה בילוי שובר שגרה

לאחרונה נפתחה "אואזיס" של השפית רימה אוליברה גם לצהריים, והתפריט קטן ומגרה • תפריט הערב מפלרטט עם המטבח המקסיקני, בצהריים הוא כמעט קלאסי

מנת צהריים של אל גאטו אזול / צילום: אנטולי מיכאלו
מנת צהריים של אל גאטו אזול / צילום: אנטולי מיכאלו

מסעדת אואזיס, במיקומה המקורי, נפתחה בשנת 2012, כלומר לפני שנות דור במונחי מסעדנות מקומיים. כבר אז היו כמה חובבי אוכל מקומיים שהכירו ואהבו את האוכל הייצרי והיצירתי, שלא לומר מעט מוזר, של השפית רימה אוליברה, אישה יצרית ויצירתית לא פחות.

אוליברה אירחה עד אז את סועדיה בביתה הפרטי, לארוחות ערב ארוכות ומופרעות למדי, כך סופר. לאחר מכן עברה לקיטון זערורי ברחוב טשרניחובסקי, שעליו סיפרתי כאן לקוראיי בזמנו. לפני חמש שנים העבירה השפית הצבעונית והסוערת הזו את מסעדתה מאותו חור קטן אבל חביב בטשרניחובסקי, לחלל שחור ומפואר במונטיפיורי.

רבים וטובים סיפרו לי סיפורים רבים וטובים. חלקם על אוכל מקורי ונפלא ואחרים שדיברו על אוכל מקושקש משהו. החוויה הפרטית שלי מטשרניחובסקי נטתה יותר למחנה השני, ולכן ויתרתי על הביקור באואזיס. אלא שלפני כמה שבועות פתחה אוליברה לראשונה את מסעדתה גם לארוחות צהריים. כיאה למי שאף פעם לא עשתה את זה פשוט, היא העניקה לאואזיס שם אחר בצהריים. אל גאטו אזול - החתול הכחול. גם האוכל הוא, אלא מה, אחר. כמעט.

אואזיס פלירטטה עם המטבח המקסיקני מאז ומעולם, אבל עשתה זאת כחלק מתפריט ששיחק עם מטבחים מכל רחבי הגלובוס כמעט. עכשיו, לפחות בצהריים, היא מגישה אוכל מקסיקני שהוא כמעט קלאסי. הוסיפו לכך את העובדה שמדובר, וגם זה לראשונה אצלה, במחירים שאינם מחייבים פתיחת פק”מ, ותבינו מדוע נשברתי.

לקחתי איתי אפוא את בני הבכור, וביחד הפלגנו עד למונטיפיורי לעבר החלל השחור והגדול שבו בהיתי לא פעם בשעות הערב, תוהה איך מחזיקים מסעדה שכמעט תמיד נראתה ריקה. בצהרי היום היו כאן לשמחתי לא מעט סועדים. לא כיף לאכול לבד.

טיפסנו על הבר, משקיפים אל החצר הפנימית הנאה. הזמנו תה קר לבחור ובירה נגרה מודלו מקסיקנית כהה בשבילי, והצצנו בתפריט. אכן קלאסיקות מקסיקניות. מחלקת טאקוס וטוסטדס - כלומר טורטיות תירס פריכות או רכות, ממולאות בכל טוב. כמה ראשונות ולממהרים או השתיינים, מדור נאצ’וס עם כמה סלסות משתנות. תפריט קטן, אולי אפילו מאוד, אבל מגרה.

פטאטס בראווס / צילום: אנטולי מיכאלו
 פטאטס בראווס / צילום: אנטולי מיכאלו

הזמנו זוג טאקוס וזוג טוסטדס ועד שיגיעו הלכנו על צ’ילי קון קרנה וגספצ’ו. הראשון מקסיקני קלאסי, השני ספרדי משהו, או כך לפחות חשבתי.

בירור קצר העלה שהכיבוש הספרדי של דרום ומרכז אמריקה יצר גרסאות מקומיות של מנות ספרדיות קלאסיות. בהתחשב בעובדה שעגבניות הגיעו לאירופה (ספרד היא חלק מאירופה, למרות מה שטען אלון מזרחי, "האווירון") מדרום אמריקה, אך טבעי הדבר שתהיה גרסה מקסיקנית לגספצ’ו. הגרסה המקסיקנית הקלאסית כוללת, בנוסף לעגבניות כמובן, גם כוסברה וטומטילוס, או טומטיו בהגייה נכונה, קרוב משפחה ירקרק של השלפח* הכתום, כלומר משהו שנראה כמו עגבניית שרי לא בשלה, ארוזה במין שקית נייר טבעית.

גרסתה של אוליברה כוללת עגבניות ומלפפונים, כמו במקור, מיץ סלרי ופלפלים ירוקים מתוקים. ושמן זית. היא הזכירה לי קצת בלאדי מרי בלי וודקה (יש גם עם, בתפריט האלכוהול), הוגשה עם ערימה ענקית של נאצ’וס והייתה טעימה מאוד, גם אם קצת משונה למי שרגיל לגספצ’ו האנדלוסי הקלאסי.

הצ’ילי קון קרנה (יש גם בלי בשר למי שרוצה) היה הרבה יותר קלאסי. תבשיל עשיר של שעועית שחורה ובשר טחון, עם תועפות בצל ומעט (מדי לטעמי) שמנת חמוצה. קצת עלי כוסברה מעל, ושוב, איזה כיף, ערימת נאצ’וס. איכשהו הייתי שמח עם קצת יותר “הואבוס” בתיבול המאוד עדין, אבל שטויות. היה כיף. במיוחד עם הבירה. אם הייתי פחות עייף והיה פחות צהריים בחוץ, הייתי מזמין גם טקילה, או אפילו מזקל. יש כאן אחד בעבודת יד שעולה לא פחות מ-110 שקלים לכוסית. מזל שהיה חם, אז התאפקתי.

פטריות פורטובלו במרינדה / צילום: אנטולי מיכאלו
 פטריות פורטובלו במרינדה / צילום: אנטולי מיכאלו

עכשיו הגיעו הלאפות. סליחה, הטורטיות. הפריכות, כלומר הטאקוס, מולאו בדג פריך בעצמו. שכחתי לשאול איזה, אבל במנה כזו זה לא ממש משנה. דג מצופה ומטוגן, מה יכול להיות רע. הוסיפו לו קצת סלסה של עגבניות ובצל “בלהבות”, כפי שהיא כונתה כאן ובאיולי צ’יפוטלה ותקבלו בומבה של צמד חטיפים מקסיקניים משמחי חך.

הטוסטאדס, כלומר הטורטיות הרכות, מולאו בבשר בקר מפורק, כלומר רצועות רכות של בשר שבושל זמן רב, עם חסה, כוסברה, בצל סגול, שמנת חמוצה וטבעות צ’ילי כבוש פיקנטי. זה היה אפילו עוד יותר טעים מהדג.

קינחנו בפלאן “מקסיקני” עם קרמל, קטן, אפקטיבי ומזכיר את הפלאן משקיות של פעם. וזו מחמאה מבחינתי, לא להיפך. אל גאטו אזול, כלומר הצהריים של אואזיס, הם יופי של שובר שגרה אם אתם עובדים בסביבה. לי לפחות זה עשה חשק לחזור וגם לבדוק סוף-סוף גם את ארוחת הערב. 

כדאי להכיר: טומטיוס/שלפח

רבים וטובים מכירים כבר את פרי השלפח, אותו כדורון כתום העטוף במעין שקיק נייר טבעי ולא אכיל. אחד הפירות היפים והטעימים ביותר. גם גרסתו המיובשת, המכונה גולדן ברי, ונחשבת לסופר פוד, כבר מוכרת למדי. את הטומטיוס אפשר להשיג בעיקר אצל מגדלים מתמחים ואז לרסק אותה לסלסה מקסיקנית לוהטת.

מסעדת אואזיס/ צילום:אנטולי מיכאלו
 מסעדת אואזיס/ צילום:אנטולי מיכאלו

אל גאטו אזול באואזיס

מונטיפיורי 17, תל-אביב, 03-6206022. א’-ו’ 16:00-12:00. אואזיס עצמה פתוחה כמובן בערבים. מחירים: גספצ’ו - 37 שקל, צ’ילי קון קרנה - 55 שקל, טאקוס דג - 38 שקל, טוסטדס בשר - 47 שקל, פלאן - 18 שקל.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
הסיפורים הגדולים של היום
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות