אצבע קלה על ההדק: מי שומר על השומרים שלנו? | דעה

המון שוטרים יש על המסך שלנו בשבועות האחרונים: השוטרים האמיצים של כאן 11 בדוקו-ריאליטי "מחוז ירושלים" שעוקב אחרי יחידות משטרה שונות; ופקד אברהם אברהם הבלתי נלאה בסדרה "תיק נעדר".

אלה שוטרים טובים ורציניים, ואני חושב עליהם לפעמים כשאני צופה בסדרה "כשהם רואים אותנו", שזה בכלל בנטפליקס, ושם מספרים לנו על שוטרים רעים בניו יורק של 1989, שהפלילו חבורה של נערים שחורים באונס של אישה. אבל זה רחוק. זה באמריקה. דברים כאלה קורים שם, לא אצלנו. אין מצב.

ועכשיו קצת מספרים: כ-38 אלף איש עמדו לדין בישראל ב-2017. אחוזי ההרשעה של תושבי ישראל עומד על 84%. אחוזי ההרשעה של מי שלא תושב ישראל (כלומר פלסטינים ועובדים זרים) עומד על 99%. 84 מול 99.

ומה עם הנאשם מספר 1? אנחנו שומעים הרבה ביקורת על החקירות של המשטרה והפרקליטות את ראש הממשלה בנימין נתניהו. אותם מבקרים דואגים מאוד לשלטון החוק ותוהים לגבי תום-ליבם של החוקרים והפרקליטים וגם לגבי המניעים שלהם. אבל עם כל הכבוד לנאשם הפריבילג, שזוכה לחקירות דה-לוקס לפי שעות שנוחות לו - השאלה היא מי דואג למי שאין לו?

מה קורה למי שנטחן תחת גלגלי מערכת הצדק של המשטרה והפרקליטות, ואין לו חברים, קשרים פוליטיים, כסף לפרקליטים רבי-עוצמה או נציגים בתקשורת?

מה קורה, למשל, לצעיר יוצא אתיופיה שנקלע לעימות עם שוטר שלא נמצא בתפקיד? אבנים, למשל, נזרקות גם על-ידי מפגינים חרדים - האם עולה בדעתו של שוטר לירות בהם?

ומה היה עולה בגורלו של מחמוד קטוסה, שנאשם באונס ילדה בת 7, אם הסיפור שלו לא היה עולה בתקשורת? האם מישהו היה מעיף מבט נוסף על התיק ומגלה את החורים שם? האם החורים היו מפריעים למישהו להרשיע אותו?

אני לא יודע. אבל כמו בסדרה בנטפליקס - הדברים האלה קורים שם, רחוק, באמריקה. או בשטחים.