"תמיד יש שניים־שלושה שפורצים, אבל אין ייצוג הולם לאמנים אתיופים" - הכירו את קולקטיב "ביתא"

בעבודות של אנשי קולקטיב "ביתא", כולם אמנים יוצאי אתיופיה, אפשר למצוא הרבה חקירה של זהות, הרבה מחאה על מצב הקהילה בישראל והרבה זיכרון, גם אצל מי שלא עשה בעצמו את המסע לארץ

צילום של אפריים ווסה
צילום של אפריים ווסה

קולקטיב "ביתא", שכולל 13 אמנים ואמניות יוצאי אתיופיה נולד בעקבות קבוצת פייסבוק, שנולדה בעקבות ספר. בחצי השנה האחרונה הצליחו חברי הקולקטיב להקים שלוש תערוכות קבוצתיות של אמנים יוצאי אתיופיה: בבית האדום בתל אביב, בבית גלריה בחיפה - שם עשו אירוע ספוקן וורד - ובבית אליאנס בירושלים, לפני כשבועיים באירוע משולב עם הרכבים מוזיקליים. "בבית האדום בתל אביב הגיעו כאלף איש לפתיחת התערוכה", מדווח טל מגוס, יוזם הקולקטיב, "אנחנו נפגשים מדי חודש וחושבים ביחד איך להמשיך ליצור. נעשה עוד תערוכות בכל הארץ".

חלק מחברי הקולקטיב רוכשים השכלה באקדמיות לאמנות כמו בצלאל ואחרים עסוקים בעבודות אחרות ויוצרים בזמנם הפנוי. חלקם נולדו באתיופיה והגיעו לישראל בצעירותם, רובם צברים. מגוס הוא יליד הארץ, מתגורר ברמלה ועובד כמדריך בהוסטל לפגועי נפש. לפני שנתיים פנתה אליו ד"ר טל דקל, חוקרת אמנות וחברת הנהלת עמותת "אחותי", שעמלה על כתיבת הספר "הנזיר והאריה" שעוסק באמנות אתיופית עכשווית בישראל (ויצא לאור בהוצאת "אחותי"). "השתתפתי בספר ולאחר שהוא יצא היה כנס של כל האמנים בספר. ישבנו שם וכל אחד מהאמנים דיבר על כמה שהוא מרגיש לבד בעולם האמנות וכמה קשה לפרוץ בו ועוד יותר קשה לאמנים יוצאי אתיופיה. יצאתי מהכנס מופתע מכמות האמנים יוצאי אתיופיה שפעילים בישראל וחשבתי מה אפשר לעשות".

הצעד הראשון היה הקמת קבוצת הפייסבוק "אמנות יוצאי אתיופיה" שחברים בה 2,100 אנשים. בימי המחאה האחרונה הועלו לקבוצה עבודות חזותיות, קטעי שירה וספרות שעוסקים בגזענות, אלימות משטרתית ומחאה. אחד מחברי הקולקטיב, שמעון וונדה, אמן גרפיטי ותושב הקריות, צייר בספריי ואקריליק את דמותו של סלומון טקה במאהל שקם בבית המשפחה. מתוך הקבוצה צמח הקולקטיב הפעיל.

עבודה של רחל אניו/ צילום באדיבות קולקטיב ביתא
 עבודה של רחל אניו/ צילום באדיבות קולקטיב ביתא

אמנים מפוכחים ומאורגנים

מבט על העבודות של חברי הקולקטיב מלמד שהן נושאות זיכרון ונרטיב. גם אם האמנים הצעירים לא עברו את המסע לישראל, הוא נוכח שם. התרבות המסורתית של העדה מקבלת ביטוי חדש לצד עבודות ביקורתיות על מצב הקהילה בישראל, על צבע עור, דימוי גוף והרבה חקירה של זהות. במידה רבה, גם המחאה האחרונה נמצאת באמנות של יוצאי אתיופיה הצעירים.

בשנים האחרונות, כמה אמנים אתיופים פרצו את תקרת הזכוכית. האמנית טיגיסט יוסף רון זכתה השנה בפרס שיף (שכולל פרס כספי וגם תערוכה במוזיאון תל אביב), האמנית נירית טקלה עושה לעצמה שם בינלאומי כשעבודות שלה נמכרות גם מעבר לים ולאחרונה השתתפה בתערוכה על אמנות אפריקאית בניו יורק. בכך מתחבר העניין באמנות יוצאי אתיופיה גם לטרנד הנוכחי בעולם האמנות, שהפנה את מבטו לאמנות אפריקאית. גם האמן משה תרקה עתיד לפתוח בשבועות הקרובים גלריה חדשה ביפו.

אבל מגוס לא מתרשם. "תמיד יש את השניים־שלושה מהקהילה האתיופית שפורצים ומצליחים, רואים את זה בכל תחום בישראל. הן כמובן אמניות נהדרות, אבל אי אפשר להגיד שזה ייצוג מספיק הולם בתחום האמנות בישראל לכל האמנים שהם גם יוצאי אתיופיה, יש הרבה יותר".

"זה נכון ונפלא שהם מתארגנים לעצמם ולא מחכים שיגלו אותם", אומרת דקל, שכאמור חקרה את האמנות האתיופית העכשווית, "אני מעריכה מאוד את שתי האמניות הנפלאות, אבל הן יוצאות הדופן, ואנחנו יודעים שכל הגמוניה לוקחת שלושה 'אחרים' להתנאות בהם. בגלל שהאמנים בקולקטיב מאוד מפוכחים, הם יודעים שגם אם יש אחת או שתיים שמצליחות לפרוץ, יש ביניהם הרבה מאוד שלא. ולכן רואים פה התארגנות אזרחית מעוררת הערכה".

איך היית מאפיינת את האמנות האתיופית העכשווית של חברי הקולקטיב?
"הם מאוד נשכניים, מאוד עכשוויים ומאוד פוליטיים, אבל יש משהו באמנות שמהווה גשר בלתי מילולי מאוד אפקטיבי. הרבה פעמים נושאים שקשה לדבר עליהם או תכנים קשים מצליחים לעבור דרך האמנות בלי אנטגוניזם".

טיגיסט יוסף רון יאלמוורק 2015 / צילום: ברק רובין
 טיגיסט יוסף רון יאלמוורק 2015 / צילום: ברק רובין

יש צבר אתיופי

האמנים בקולקטיב עוסקים בציור, פיסול, אמנות גרפית וצילום. כך למשל בסדרת עבודות של אפרים ווסה, שלומד צילום במנשר ועוסק בדימוי גוף, נראית דמות גבר אתיופי מטושטשת עומדת עם פניה לקיר פעם אחת, אולי מנסה להתחבא בסצנה אחרת, מנסה להתמזג עם הרקע, אבל לא מצליחה. עדן ילמה, אמנית גרפית אוטודידקטית, מציגה אסתטיקה שמדגישה את צבע העור של הדמויות ואת ההקשרים התרבותיים. באחת העבודות הדמות מראה אצבע משולשת לצופה, באחרת הדמות שרועה עירומה בביטחון, גאה.

האמנית אנטנש יאלאו, שלומדת במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, מציעה מעין דימוי צברי חדש כשהיא מציירת גבר אתיופי ששיערו וזקנו הם קווי מתאר של אננס. "בעבודה שלי הרבה פעמים יש ביטוי למנהגי התרבות האתיופית, אני משלבת בין המסורת למודרניות", היא כותבת על עצמה. אלעזר אמנו מעיד על עצמו שיש לו "בסיס אתיופי חזק" והוא אוהב לשלב בעבודות שלו אלמנטים מהתרבות האתיופית כמו בונה (קפה), קעקועים ואינג'רה.

האמנית עדן דסטה עלתה בגיל שלוש מאתיופיה, סיימה תואר שני באוריינות חזותית בסמינר הקיבוצים ויוצרת סצנות שבהן עיסוק במסע של יהדות אתיופיה. היא כותבת על עבודתה: "מול משטח העבודה אני פורקת ויוצרת את העולם הפשוט שאני חולמת להגיע אליו. אני מרגישה מחויבת לספר את הסיפור שלי, לחשוף בפני כולם את הרבדים העמוקים של התרבות שלי שקיבלתי מבית אמי. כאמנית אני מושפעת מהתרבות הישראלית ומהתרבות האתיופית. אני מחפשת דרך לשימור והמשכיות של שתיהן".

● עסקת מכירה

"שושקה", מרב סודאי

שמן על בד 50X50 ס"מ 2018
נמכרה במחיר 1,700 שקל

מרב סודאי היא אמנית בעלת תואר שני מאוניברסיטת חיפה שמציגה בתערוכות בארץ ובעולם כבר שני עשורים. היא פעילה בקולקטיב תנועת תרבות בעפולה, שמפעיל מאז ספטמבר גם גלריה מסחרית בשוק העירוני הישן של העיר. הקולקטיב בעפולה מונה 40 אמנים ואמניות, ביניהם, סודאי ורעי רביב, המשוררת שקד כהן, המוזיקאים עדי לוז וטל רווה ועוד. את פעילות הגלריה אוצר עוז זלוף.

שושקה של מרב סודאי / צילום באדיבות גלריה ואהבת
 שושקה של מרב סודאי / צילום באדיבות גלריה ואהבת