בית המשפט העליון חסם אפשרות לברר אם נבדתה ראיה

במשפט הפלילי שולט העיקרון של התאונות הנסתרות, וכמעט בלתי אפשרי להוכיח שהתרחשה הרשעה מוטעית של חף מפשע. במיוחד קשה להוכיח בידוי ראיה על-ידי המשטרה. לכן, כשמתאפשר בירור, ציפייתנו היא שבית המשפט - ובמיוחד בית המשפט העליון, שהוא מעוז ההגנה לכאורה על זכויות האדם - יעודד בירור ולא יחסום אותו בנימוקים פרוצדורליים.

מורד אבו-אלהווא הואשם בהתפרצות. הראיה היחידה הייתה סיגריה שנמצאה במרפסת הדירה שנפרצה, שעליה נמצא דנ"א שלו. לפי הלכת העליון, ניתן להרשיע על סמך ראיה יחידה כזו, בהיעדר הסבר "תמים" סביר להימצאותה בזירה.

הסנגור הפנה את תשומת-הלב לכך שמדובר ב"חפץ נייד", והציע הסברים אפשריים להימצאותו בזירה - כגון שמישהו אחר העביר את הסיגריה למרפסת, למשל אם נדבקה לנעלו, או שעורב או ציפור העבירו אותה ממקום אחר, או שנפלה מהעלווה שבצמרת עץ. כן טען הסנגור כי לא סביר שפורץ יעשן בזמן התפרצות, במיוחד במרפסת חשופה.

הסנגור אף טען כי יש סתירות בעדויות השוטרים באשר ל"שרשרת" ההעברה של המוצג (הסיגריה) מיד ליד. שתי טענות מעניינות אחרונות שטען: האחת - שניסיונה הכושל של התביעה להגיש כ"עדות שיטה" את עברו הפלילי של הנאשם אומנם נדחה על-ידי בית המשפט, אך יצר נגדו דעה קדומה בלב השופטים, ולכן הם הסתפקו בראיה היחידה.

חובה לברר

טענתו השנייה של הסנגור הייתה ששניים מחוקרי המשטרה, שהיו מעורבים בתפיסת מוצג הסיגריה ובהעברתו לבדיקת דנ"א, היו גם האחראים למעצרו של אבו-אלהווא וחקרו אותו באופן שאיפשר להם לאסוף סיגריה שעישן בפניהם ולהשתמש בה להפללתו.

נראה כי שופטי ישראל אינם רוחשים חיבה לטענות הגנה המהוות האשמות נגד המשטרה; וגם הפעם נדחתה טענת ההגנה באמירה השגורה, "טוב היה לה שלא הועלתה משהועלתה".

כל הטענות הנ"ל נדחו על-ידי הערכאה הראשונה חרף העובדה שלפי המחקרים, ראיה יחידה איננה מסוגלת להוכיח את האשמה מעבר לספק סביר. כלומר, בקרבה לוודאות כפי שאנו מתיימרים כחברה נאורה.

עד כאן סיפור שגרתי של הרשעה לא בטוחה והסתכנות בהרשעת חף מפשע, ללא מודעות לחשיבות הבטיחות במשפט הפלילי.

מכאן לחלק המעניין: בערעורו לבית המשפט המחוזי, ביקש הסנגור להגיש ראיה חדשה: לטענתו, הגיעו אליו צילומים שצולמו על-ידי מומחה שבדק את הסיגריה נושאת סימון המז"פ (המעבדה לזיהוי פלילי), שניתן לראות בהם שהסיגריה שנמצא עליה דנ"א של המערער איננה זו שנמצאה במרפסת הדירה שנפרצה.

הנה הזדמנות נדירה לפרוץ את מסך הברזל שיוצר "עיקרון התאונות הנסתרות" של המשפט הפלילי. ניתן לברר ולהגיע לאמת הנכספת! אך בית המשפט המחוזי לא איפשר את הגשת הראיה החדשה, בנימוק הפורמליסטי שהראיה אינה חדשה, ובנימוק הנוסף שמשמעות הטענה היא שהשוטרים בידו ראיות.

כלומר: עצם העלאת טענה כזו גורם לשופטים דווקא לחסום את הבירור. "מלכוד 22". אך מעבר לזה שהבירור והאמת חשובים הן לנאשם והן גם לחברה, השופטים התעלמו מהאפשרות של החלפה תמימה של דגימות המעבדה - תופעה אנושית שלפי המחקרים איננה זניחה. כך או אחרת, מתחייב היה לברר ולא לאשר הרשעה לא בטוחה.

טענה חריגה 

המערער הגיש בקשת רשות ערעור לעליון, שהוא, לפחות לכאורה, מעוז מבטחו של האזרח. העליון מתבסס על ההלכה, שלפיה "אין מעניקים רשות ערעור שנייה אלמלא מעוררת הבקשה סוגיה עקרונית, בעלת חשיבות כללית - משפטית או ציבורית... או מעוררת שיקולי צדק ייחודיים לנסיבות אותו מקרה", ופוסק: "לא מצאתי כי קיימים שיקולי צדק ייחודיים או חשש ממשי מפני עיוות דינו של המבקש אשר מצדיקים להיעתר לבקשתו".

נניח שהיו מאפשרים למערער להגיש את הצילומים, ולאחר בירור היה מתברר כי אכן הסיגריה שעליה נמצא הדנ"א איננה זו שנמצאה במרפסת הדירה. אזכיר כי זוהי הראיה היחידה שעליה קמה ונופלת ההרשעה. גם זה לא חשש ממשי מפני עיוות דין? במקום לאפשר בירור, בית המשפט מדגיש את האיחור בהגשת הבקשה, "המבקשת ממילא לבסס טענה חריגה ומרחיקת לכת בדבר קנוניה של גורמי החקירה נגד המבקש - ומטות את הכף בחוזקה לעבר דחיית בקשתו".

כל עוד לא תשתנה גישת השופטים, נמשיך להרשיע את כולם - גם את האשמים וגם את החפים. שיעור הזיכויים עודנו פחות מאחוז. כמאמר המשורר נתן זך: " גַּם אַתָּה אָשֵׁם וְגַם הוּא אָשֵׁם, פָּסַק הַשּׁוֹפֵט לַנֶּאֱשָׁם".

הכותב הוא פרופסור מן המניין במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת-גן והמכללה האקדמית ספיר, מייסד האתר "ביקורת מערכת המשפט הפלילי"