השבוע של רוג'ר פדרר וסרינה וויליאמס, אגדות הטניס שמסרבות להזדקן

סרינה וויליאמס ורוג’ר פדרר, עשו לי את השבוע • שני ילידי 1981, בני 38, שלא ערים לכך שעבר זמנם, והגיעו לגמר אליפות ווימבלדון

סנוניות של חורף / איור: עומר הופמן
סנוניות של חורף / איור: עומר הופמן

רבים-רבים יספרו לך ממרום גילם, שכשהם היו צעירים הם חשבו המון על רצונם להתבגר, להשיג עבודה ולהביא ילדים, אבל לא בדיוק את העבודה הזו ובטח לא את הילדים האלה. רבים מהם טרם למדו שאת החיים אנחנו לא חיים ברוורס, והם מסבירים לך בטיפשות שאם הייתה להם אז את החוכמה שיש להם היום, הם היו עושים דברים לגמרי אחרת. ומה לגבי העכשיו? רוב האנשים מגיעים לכל גיל כשהם חסרי ניסיון לגילם החדש, ואם לא הבעיה הקטנה הזו - אין ספק שהם היו מיישמים את הגיל הנוכחי ואת חוכמתם העתידית בדרך מיטבית.

מוחמד עלי, אולי גדול מתאגרפי תבל בכל הזמנים, הסביר שמי שרואה את העולם בגיל 50 כמו שהוא ראה אותו בגיל 20, פשוט בזבז 30 שנים מחייו. מוחמד עלי היה אלוף העולם במשקל כבד באגרוף כבר בגיל 22, הצעיר ביותר שעשה זאת בזמנו, וכן, הוא זכה באליפות העולם במשקל כבד גם בגיל 37, כדי להיות המבוגר ביותר בעולם שעשה זאת.

אחד המשפטים היפים לדידי על שיווי המשקל העצוב של החיים אומר שלקראת גיל 40, ממש איך שהראש מתחיל להסתדר, הגוף מתחיל להתפרק. החיים כמעט שאינם פוסחים על אף אחד מאיתנו, זולת אלה שלא מכירים את המשפט הזה ומחפשים ליצור ולהרחיב את אזור החפיפה בין שני הליכים מנוגדים אלה, כדי למצוא שנים שבהן הראש אכן כבר הסתדר והגוף עדיין מבושש להיכנס להליך ההתפרקות, ובכך למצוא איזה אזור נוחות משולב בטרם ייכנסו אל אזור הנכות המדכא.
מוחמד עלי הצליח בשנות ה-60 וה-70 להיות סנונית ראשונה שמצאה חלון הזדמנויות כזה, בטרם לקה בפרקינסון שסיים את חייו בדעיכה ארוכה וכואבת. אבל הוא היה סנונית יחידה שלא בהכרח בישרה את האביב.

באיחור גדול, עד הימים האלה, העולם - בעיקר עולם הספורט - נותר בעיקרו שייך לצעירים. מי שלא פרש עד גיל 30 או סמוך לכך היה מעט חריג, נחשב כמי שנאחז בקרנות המזבח, ובעיקר נשאל לגבי מועד פרישתו ומדוע לא בחר לפרוש בשיא. השבוע ישבתי לראות שתיים מאגדות הטניס העולמיות, סרינה וויליאמס ורוג’ר פדרר, שני ילידי 1981, בני 38, שלא ערים לכך שעבר זמנם והגיעו לגמר אליפות ווימבלדון, תחרות הדגל של הטניס העולמי.

השניים הללו בוודאי אינם סנונית בודדה. הכדורסלן הנחשב ביותר בעולם כיום, לברון ג’יימס, הוא בן 35. הכדורגלנים הגדולים בעולם, רונאלדו ומסי, הם בני 35 ו-32, ושני כוכבי העל הנוספים בטניס העולמי, נדאל וג’וקוביץ הם בני 33 ו-32 בהתאמה. טייגר וודס, גדול שחקני הגולף בעולם, בן 44, ועדיין נושם אוויר פסגות. להקת סנוניות שמבשרות שהאביב כאן כדי להישאר, ומסרבות להמשיך לעבר החורף של חייהן.

אומרים שהעולם שייך לצעירים. אין בעיה להסכים עם זה, בתנאי שנוכל להוסיף ולהתווכח מהו צעיר. כוכבי העל הללו, אומנם נעזרים בקדמה, בטכנולוגיה ובמדע שקורים כאן ועכשיו. זו הקדמה על היבטיה השונים שמסייעת להם לשמר את הגוף האתלטי ואת הכושר הנפלא, עד שהמנטליות והשנים מביאים אותם לפגוש את החוכמה והניסיון כשהם עדיין לא איבדו את היכולת הגופנית. זו בעצם אותה קדמה שמסייעת לבנות החמישים להגדיר מחדש את רף המראה החיצוני והאנרגיה, שפעם היו רק נחלת בנותיהן, ושמעניקה גם לנו, קצת, את התקווה שהחיים, שמקרבים אותנו כל העת, בקצב יומיומי אל עתיד ידוע שממנו אין דרך לחמוק, יכולים להאט מעט את התהליך ולהעניק לנו עוד שנות חסד ארוכות, שאין סיבה אמיתית שתחלופנה.

הזמנתי את ההורים שלי לראות יחד איתי את הגמר בין רוג’ר פדרר לנובאק ג’וקוביץ, כדי לראות שגם בעשור התשיעי לחיים (אבא) ובשלהי השמיני (אמא), הם בכושר שיא לחזות במשחק חמש שעות ברציפות ולצעוק על הטלוויזיה במלוא הגרון, בתקווה לשכנע את ג’וקוביץ לתת מעט כבוד למבוגרים ולאפשר לפדרר לכבוש עוד פסגה אחת. שניהם אוהדים את פדרר ממקום של הזדהות, מאחר שהם מרגישים שהוא קרוב אליהם בגיל, וזה כבר עושה אותם צעירים יותר ואותו מעט מבוגר יותר - מה שלא ניכר על אף אחד משלושתם, כשנכנסנו לישורת האחרונה של המשחק.

ישבנו ביחד בחדר הקולנוע שבמרתף, בחושך מוחלט, בוהים במסך. בשלב מסוים יעלי נכנסה לבדוק האם נותרו בהם סימני חיים ולבחון אולי הם ישמחו לחזור הביתה אחרי כל השעות הללו, אבל שני קשישי חיי אפילו לא שמו לב אליה (חוץ מבקשה חסרת סבלנות שלא תסתיר). ממוקדים במטרה הם לא נטשו עד הכדור האחרון.

בחיים האמיתיים, שלא כמו במערבונים, אחרי שנורה הכדור האחרון, היה זה דווקא ג’וקוביץ, שנותר לעמוד על הרגליים. פדרר הפסיד. ניסיתי לעודד אותם שכל החיים עוד לפניו ולפניהם. שאלתי את אבא (שפעם הפליא לשחק טניס) איך הוא מרגיש ביחס לכך שכל הספורטאים האלה שהוא חוזה בהם צעירים ממנו בהרבה שנים, והוא החזיר לי באותה שאלה. כאלה הם היהודים, עונים בשאלה על שאלה. זו הייתה תשובה מוחצת.

נזכרתי בכל הסרטים המצוירים שראינו פעם (כשבאמת היינו צעירים). בסרטים האלה רואים את הדמות המצוירת רצה במהירות, עד שהמשטח שעליו היא רצה נגמר והיא כמובן מוסיפה לרוץ באוויר. היא מתקדמת באוויר בלי לאבד מהירות או גובה, עד הרגע שבו היא שמה לב לכך שהיא באוויר, ואז, כשהיא מודעת למצב ומבינה שהאפשרי שוב אינו אפשרי, היא נופלת מיד.

אז מה עובר על ספורטאי העל הללו, שלא שמים לב שהם כבר לא בגיל הנכון ולכן הם מוסיפים לרוץ בשיא המהירות, גם כשאחרים חושבים שהקרקע נשמטת תחת רגליהם? ומה עובר עלינו? איתנו זה קל, אנחנו פשוט מביטים בהם, הנציגים שלנו בעולם ההתבגרות המואטת, רוצים שהם ימשיכו לנצח לעד וימשיכו להראות לצעירים החצופים הללו שעדיין לא נס ליחנו, כדי שנישאר, כמעט, צעירים לנצח.