אנו נואשים להישאר מעודכנים ונכונים, מיודעים ומחוברים כל העת. הפחד שנפספס, שלא נהיה רלבנטיים, שנחמיץ דברים (FOMO - Fear Of Missing Out) הפך להמנון הדור, לעיסוק ובדיקה אובססיבית של מיילים, פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם ו־וואטסאפ; לרענון אינסופי של אתרים, להתראות נדחפות לא פוסקות של כל העדכונים החמים.
"נשאבתי לזה, נשאבתי לזה לגמרי", מספרת ל"מדד המותגים" ניצן (30). "ככל שעובר הזמן, את מבינה כמה עמוק את בפנים. המכשיר הופך לאישיות בפני עצמו וזה נורא. אני צלמת, ואני מרגישה שאם אני לא באינסטגרם, אני יושבת על הגדר ולא משתתפת במשחק. מצד שני, בכל פעם שאני תופסת את עצמי יותר מדי זמן מול הטלפון, אני מרגישה שהחיים שלי עוברים".
ניצן לא לבד. לפי מחקר צרכנים על שימוש במובייל שפרסמה פירמת Deloitte בארה"ב ב-2018, האמריקאים בודקים בממוצע את מכשיר הטלפון שלהם 52 פעמים ביום ומבלים איתו כשלוש שעות כל יום - כמעט מחצית מזה רק על חמש אפליקציות מובילות חברתיות. "אנשים בודקים את הטלפון שלהם בזמן שהם עושים סקס", מחדדת יעל פולק-חלק, כלכלנית התנהגותית מאוניברסיטת דיוק, שמתעסקת במינימליזם דיגיטלי או הרעיון למתן ולשלוט בתלות הדיגיטלית, "הם בודקים את הטלפון שלהם בזמן שהם ישנים, בזמן שהם בשירותים, בזמן שהם באמבטיה. יש סטטיסטיקות לכמה אנשים נופל הטלפון לתוך השירותים".
אולי לא ידעתם, אבל יש לכם נומופוביה
"נומופוביה" (Nomophobia), או הפחד לאבד מגע עם הטלפון, הוגדרה על-ידי מילון קיימברידג' כ"מילת השנה" של 2018; ההגדרה המדויקת היא "חשש מהרעיון להיות בלי הסלולרי או ללא יכולת להשתמש בו", והיא נבחרה על-ידי משתמשי האתר בכל העולם כמילה שמאפיינת הכי טוב את שנת 2018.
הציפייה שלנו לקבל שיחה, מייל או התראה היא כה גדולה, עד כי אנחנו מדמיינים שהם מגיעים אפילו כאשר זה לא קורה. התופעה מכונה "רטט רפאים" (phantom vibrations). במחקר מאוקטובר האחרון, נמצאה תופעה זו כמשפיעה על 68% מהמשתמשים, על 13% מתוכם ברמה היומיומית. לצד אלה, עוד ועוד השפעות שליליות נקשרות היום לשימושים הגבוהים בסמארטפונים. בין היתר, מחקרים מצאו קשר בין שימוש בסמארטפונים וברשתות החברתיות לבין עלייה בשיעורי ההתאבדות של בני נוער, עלייה בשיעורי חרדה ולחץ, נרקיסיזם ומחסור בשינה.
לא מוותרים על הטלפון גם בהופעה / צילום: shutterstock, שאטרסטוק
יכולת הריכוז של האדם נמוכה מזו של דג זהב
"מה שחסר לנו היום כחברה וכאינדיבידואלים", סיכם בספרו החדש "Joy of Missing Out" פרופ' סוונד ברינקמן, "היא היכולת להגיד 'לא'". בראיון למגזין "ליידי גלובס" ביוני האחרון, הוא הגדיר את הבעיה המהותית של התרבות הנוכחית: "אנחנו חיים בתרבות עם קצב התפתחות מטורף ואלים, שלא יודע גבולות. זו תרבות שמכריזה על עצמה במקומות העבודה ובחינוך באין ספור דרישות לגמישות, יכולת התאמה ונכונות להשתנות. נעשה קשה יותר ויותר להגיד על משהו או מישהו שהם מספיק טובים".
"בעידן הנוכחי אנחנו כל הזמן מוצפים בדברים שמגיעים אלינו בפוש ולא בפול", מסבירה פולק-חלק, "כל הזמן דברים מצפצפים, קופצים לנו והיכולת שלנו לשלוט בזה הולכת. הסיפוק הרגעי במרחב הדיגיטלי גדול. אני רוצה לקבל עוד לייק בפייסבוק, להעלות עוד תמונה באינסטגרם, שיהיו לי עוד עוקבים. הדברים האלה הפכו להיות מסיח דעת כל-כך גדול, עד שאת נכנסת לעשות משהו קטן באימייל ושעתיים אחר-כך מגלה שהגעת למקום אחר לחלוטין. אין לך מושג לאן הלכו השעתיים האלה ומה עשית איתן. אנשים לא מצליחים לשמור על ריכוז. במחקר שפורסם לאחרונה מצאו שמשך הזמן שאנשים מצליחים לשמור על ריכוז עומד על 8 שניות בלבד - פחות מרמת הריכוז של דג זהב, אשר מצליח לשמור על ריכוז במשך 9 שניות. אנחנו כל-כך מוסחים, עד כי אין לנו שום סיכוי לעשות משהו בעל משמעות שכיוונו אליו מראש. הדברים לוקחים אותנו לאן שהם סוחבים".
מכונה משומנת שמייצרת התמכרות, שבתורה מייצרת הכנסות
זו כמובן לא יד המקרה. במשך שנים עמלו חברות הטכנולוגיה לפתח כלים במטרה להשאיר אותנו כמה שיותר זמן בפלטפורמות שלהן. "הן בונות את המערכות האלה באופן מכוון מאוד, הן נועדו להיות שודדי זמן", מציינת פולק-חלק ומזכירה שלפייסבוק אין תחתית והגלילה בו היא אינסופית.
הדבר נובע משיקול עסקי מובהק. ככל שמשתמש מאריך את שהותו בפלטפורמה, כך האפשרויות לתרגם את קיומו להון עולות. חברת הטכנולוגיה יכולה לעקוב אחר ההתנהגויות והבחירות שלו ולהעמיק את הפרופיל שהיא בונה על כל המשתמשים. ככל שאלה מורכבים ומפולחים יותר, היא יכולה להציע למפרסמים חשיפה יעילה וממוקדת יותר של התכנים (תמורת תשלום). באותה הרוח, חברות הטכנולוגיה יכולות למנף את השהות הארוכה של המשתמשים כדי לחשוף אותם למודעות פרסומת רבות יותר.
מספר הדקות היומיות והחודשיות שכל משתמש מבלה בפייסבוק או בסנאפצ'ט כה מהותיות, עד כי הן אחד הקריטריונים החשובים ביותר בדוחות החשבונאיים הרבעוניים והשנתיים שלהן. הנתונים מתורגמים לכסף גדול.
המשתמשים מצדם לרוב לא יודעים להעריך כמה זמן הם מבלים ברשתות החברתיות, וכמעט תמיד מעריכים הערכות חסר משמעותיות שמגיעות אף למחצית מהזמן שהם נמצאים בפועל מול המסכים. כשאני שואלת את ניצן כמה זמן היא משקיעה באותן אפליקציות, היא עונה לי בפשטות "יותר ממה שאני חושבת".
מדובר במכונות כסף משוגעות. פייסבוק וגוגל למשל, הפכו באינטליגנטיות מפעימה ומטרידה למשחיתות הזמן הטובות ביותר בעולם. הן מצליחות למשוך אליהן כ-50% מכל התקציב הדיגיטלי העולמי ב-2018 (גוגל כ-30% ופייסבוק כ-20%). לפי חברת המחקר eMarketer, שתי הענקיות הללו היו בשנת 2018 אחראיות להכנסות שנתיות מפרסום דיגיטלי בהיקף של 170 מיליארד דולר. חלק מהכסף הזה, כך למדנו בשנים האחרונות, מגיע מגורמים זרים שמנסים להשפיע על אוכלוסיות שלמות ולהשפיע על בחירות דמוקרטיות.
JOMO נגד FOMO: כבר לא מפחדים להחמיץ
תגובת נגד הייתה רק עניין של זמן. בשנים האחרונות התחילה להתבסס קהילה לא מרושתת של משתמשים שקוראים לצמצום השימוש בטלפונים והמחשבים. אותם משתמשים מותחים ביקורת על השפע בפלטפורמות המסחר וגם על תעשיית התוכן של חברות הסטרימינג כמו נטפליקס והולו - כאשר המכנה המשותף הוא הקריאה לחזור אחורה, להפחית מהסחות הדעת ומהעיסוקים האובססיביים, לקחת צעד לאחור, לנשום עמוק ולהחמיץ.
הרעיון הוא לחזור לגישה רפלקטיבית שבוחנת מה נדרש מאיתנו כדי ליהנות מהחיים, בלי לפחד להתנתק. הכוונה היא להתחבר רק כשצריך, לצרוך מידע ותקשורת באופן מודע ואקטיבי ולהתמקד בפעילויות לא מקוונות. במילים אחרות, להיות נוכח ב'כאן ועכשיו' ולא להיכנע לסיפוקים המיידיים של האינטרנט.
"הפסקתי לקחת את הטלפון איתי למקומות שבהם אני יודעת שאני לא צריכה אותו, למשל ליוגה", מספרת ניצן. "החלטתי לעשות את זה כששמתי לב שאני מאבדת את האישיות שלי לתוך זה. את פחות מתקשרת עם אנשים, ואם משהו קורה, הוא פשוט קורה שם. שמתי לב שאני מתבוננת פחות במה שסביבי, למרות שזו האהבה שלי לשבת לחפש גוונים. קלטתי שהפסקתי לעשות את זה, ובמקום זה אני סופרת פיקסלים. אמרתי 'מספיק'".
עבור מאיה אבישר (24), הפלטפורמה האהובה הייתה פייסבוק. "בהתחלה זה היה יותר חברתי ומאוד אישי", היא מספרת ל"גלובס", "לאט לאט נכנסתי לכל מה שקשור לקידום הדיגיטלי וזה הפך לעבודה שלי. זה משך אותי למקומות קיצוניים, הייתי כל הזמן שם. לא יכולתי לעשות את זה יותר, זה פשוט לקח ממני כל-כך הרבה אנרגיה. כל המאמץ הזה להראות לעולם מה אני עושה הרגיש לי מיותר. הוא הפך לכלי שמיציתי כל-כך, עד שאני מרגישה שהוא לא אמיתי יותר. הגעתי לנקודה שבה אני אומרת - אני מתרכזת בעצמי ובאושר שלי, ואני אמדוד את האושר שלי, לא הרשת החברתית".
חברות הטכנולוגיה חוששות מגול עצמי
שינוי שהתחיל באופן ספונטני מלמטה, אומץ מהר מאוד על-ידי חברות הטכנולוגיה. בכנס המפתחים האחרון של גוגל למשל, הכריז מנכ"ל החברה, סונדאר פיצ'אי, על עידן חדש של "רווחה דיגיטלית", במטרה לעודד הרגלים בריאים יותר בכל הנוגע לשימוש בטכנולוגיה. הוא הסביר על הכלים החדשים שפיתחו, שאמורים להקציב זמן גלישה, ועל כלים שמציעים למשתמשים הפסקות יזומות מפלטפורמות שונות או לספור עבורם כמה פעמים פתחו את המסך הנעול. הוא הציג את כל אלה כשמאחוריו מתנוסס משפט אחד: Joy of Missing Out, או מה שידוע בראשי התיבות - JOMO (באופן מובהק ומנוגד ל-FOMO).
מאוחר יותר אפל הודיעה כי גם היא תשיק פיצ'ר של שעון שמודד את זמן המסך היומי וכמה שיפורים ושיפצורים שמדמים שלט "נא לא להפריע". אינסטגרם מצדה שחררה עדכון שמודיע למשתמשים כשהם נמצאים יותר מדי זמן על הפלטפורמה, והכריזה כי היא תחביא מהמשתמשים את מניין הלייקים במטרה "לגרום למשתמשים להתרכז בתוכן ולא בכמות הלייקים שהם מייצרים".
ברור לגוגל, לאפל ולחברות אחרות שהמשתמשים נמצאים על מה שמכונה "סף השחיקה הדיגיטלי" שלהם, שהם מתחילים להתקומם נגד המכשירים ונגד החברות עצמן ושהם פועלים באופן אקטיבי כדי להגדיל את רווחתם שלהם.
מכורים לנייד. מחקרים מצאו קשר בין שימוש בסמארטפונים לבין מחסור בשינה / צילום: shutterstock, שאטרסטוק
נעים להכיר, החיים עצמם
"חסמתי את כל ההתראות מהפייסבוק בסמארטפון שלי", מספרת עופר בילי (33) בשיחה עם "גלובס" מניו יורק. "כשהושק הפיצ'ר של אפל שמתעד ומסכם את הזמן שאני מבלה בכל אפליקציה, נחרדתי עד כמה פייסבוק ואינסטגרם תופסים חלק ניכר בחיי. זה לא משהו טוב בעיניי. את רואה פיקציה שאנשים מציגים של החיים שלהם ואת מאמינה לזה. אני רואה את התמונות שלי באינסטגרם מלפני ארבע שנים ואני חושבת 'וואו היו לי חיים כאלה מושלמים'. אני מתחילה להאמין לפיקציה שלי וזה קצת מסוכן".
במקום לבלות שעתיים או שלוש שעות כל יום בפייסבוק ובאינסטגרם, בילי חתכה לכ-40 דקות. סוף העולם לא הגיע. "מאז שעברתי לניו יורק, פייסבוק היה אחד הכלים המשמעותיים שדרכם אני שומרת על קשר עם אנשים מהארץ, אבל היום אני רואה שאם אני לא נוגעת בפייסבוק ארבעה ימים, לא פספסתי משהו משמעותי. זה שינוי שקרה לאט לאט, הצורך להפסיק לתעד ולהעלות הכול. זה שינוי תפיסה, הפסקתי לנסות לעמוד בקצב של העיר והפסקתי לתעד כל ביס שאני אוכלת. גם העבודה שלי לא מאפשרת לי, ואיפשהו את מותשת מלהיות כל היום מול מסכים ומחשבים. ככה הכול התחיל להשתחרר. זה עדיין מאוד כיף לי לראות זיכרון שתיעדתי, אבל היום אעשה את זה רק אם זה זורם וכיף".
איליה לסקין (26), פסנתרן שסיים לאחרונה את לימודיו בג'וליארד, עזב את פייסבוק לחלוטין כשראה שהוא מרענן באובססיביות את עמוד הפייסבוק בגלל בחורה שבה התאהב. "אני מחמיץ דברים אבל לא אכפת לי, כי החיים מלאים מספיק. אני לא צריך עוד עולם של דברים שאין לי זמן לחוות", הוא מספר לנו, "הרבה פעמים יש דברים שכולם מדברים עליהם ואין לי מושג על מה הם מדברים, ואז נופל האסימון שזה בגלל שאין לי פייסבוק. קרה שנפלתי ל'מחילת הארנב' ביוטיוב. זה מרגיש לי רע".
הגל הנוכחי של התנתקות והניסיון למצוא אושר, הוא חלק ממגמה רחבה הרבה יותר ושיגעון כללי עולמי ל-Wellness. לפי דוח של Global Wellness Institute) GWI) התעשייה הזו הסתכמה בשנה החולפת בלא פחות מ-4.2 טריליון דולר. היא כוללת, בין היתר, טיפוח אישי ויופי, תיירות בריאות, כלכלת ספא, תזונה וירידה במשקל וכושר גוף ונפש. אם אנחנו מוכנים להוציא אלפי שקלים בשנה בשביל בריאות הנפש והגוף שלנו, להוריד אפליקציות למדיטציה, או לעשות מיקור חוץ לעבודות הבית גוזלות הזמן, בוודאי שראוי גם להקדיש מאמץ כדי לסנן מה מגיע למוח שלנו.
חלק מהסיפור הוא העיסוק האובססיבי של בני דור המילניום במציאת איזון ראוי בין עבודה לחיים הפרטיים. מה שפעם היה - גם אם לתקופה קצובה יחסית בהיסטוריה המודרנית - מודל אחד, ברור ומוגדר של שעות עבודה לגיטימיות, גלש והתנפח לממדים מפלצתיים. כיום, מקומות עבודה מצפים לזמינות בלתי פוסקת, בין היתר באמצעות מענה על מיילים או הודעות. סקר לינקדאין ביולי האחרון מצא כי 67% מהנשאלים יצרו קשר עם קולגה שלהם בזמן החופשה בנושאי עבודה שונים.
"חשוב לי תמיד להיות עם האצבע על הדופק" מוסיפה בילי, "זה שהגיע סוף השבוע, לא אומר שהעולם עצר. בסוף השבוע אני דווקא נותנת יותר מקום לעבודה מאשר החיים האישיים שלי באינטרנט".
דורון סלע (34), שעובדת במכון הישראלי לדמוקרטיה, פעלה באקטיביות כדי לנתק בין השניים. "אני אולי אקרא מיילים בערב או בסופי השבוע, אבל אני לא אענה להם, אלא למחרת בעבודה. בטוויטר שלי למשל, הפסקתי לעקוב אחרי כל מי שקשור לעבודה ונשארתי רק עם הדברים שמעניינים אותי ברמה האישית. כל מה שקשור לעבודה אני עוקבת אחריו מהאפליקציה של טוויטר על הדסקטופ בעבודה ומהיוזר שקשור לעבודה".
השאלה איך לווסת את זמן המסך, להפחית חרדות, לחצים ותחושת החמצה, היא בסופו של יום אינדיבידואלית מאוד, אבל סובבת סביב שאלות ברורות. "יש אנשים שאומרים שאנחנו מגזימים", אומרת פולק-חלק, "בכל פעם שמגיע משהו חדש זה מה שקורה: כשהגיע הרדיו אנשים פחדו שנפסיק לשיר, כשהגיעה הטלוויזיה אמרו שזה הורס את המוח. אבל יש אחרים שאומרים שזה כמו סיגריות, בהתחלה נשים בהריון עישנו, עישנו במטוסים, בקולנוע, בכל מקום. והיום, בארצות-הברית במיוחד, אם אתה מעשן איפשהו אתה מוקצה, אתה בכלוב, שתיחנק רק עם עצמך ותמות לבד.
"האמת היא איפשהו באמצע. אני לא אומרת לחזור לשחק באבנים ומקלות. אבל חייבים למצוא איזון. לא סוגרים מחר את האינטרנט, אבל השאלה העיקרית היא האם הדבר הזה משרת אותך, או אתה משרת אותו. אם את מרגישה שאת שולטת בשימוש שלך, שאת כל היום לומדת דברים חדשים, שאת מעשירה את עצמך ושהילדים שלך מקבלים ערך עם תוכן ומשמעות זה דבר אחד, אם את מרגישה שאת שמה את הילדים שלך שם כדי שהם ישתקו שעתיים אבל אחר-כך הם שמנים ויש להם הפרעות קשב, זה דבר אחר".