הפרינט חי בפרנקפורט: הצצה לאחד העיתונים האחרונים בעולם שגם מספק תנאים חלומיים לעובדים וגם מצליח לעשות כסף

בעידן שבו הפרינט הולך ומצטמק, עיתון היוקרה הגרמני "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" ממשיך לספק תנאים נדיבים לעיתונאיו, מחזיק יותר מ–40 כתבי חוץ בכל העולם וגם מצליח להיות רווחי • אז איך זה עובד? יורגן קאובה, אחד מארבעת העורכים הראשיים של העיתון, מסביר ומביט - לא בלי חשש - קדימה: "כמו עיתונים אחרים גם אנחנו נאבקים, אבל המאבק הזה הוא לא דבר רע"

"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" /  צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב

האותיות המרכיבות את שמו של העיתון הגרמני "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" על חזית הבניין המהודר שבו שוכנת מערכת ברלין של העיתון אינן מודפסות על שלט או עשויות מפלסטיק. הן מסותתות אחת-אחת באבן, אולי כדי לסמל את היציבות והחוזק של העיתון.

כשנכנסתי בחודש שעבר דרך דלת הברזל הכבדה שמתחת לאותיות, הבחנתי בבובה בגודל אמיתי שיושבת על ספסל בחלל הכניסה המהודר. ידיה פרוסות, וביניהן מתנוסס הגיליון העדכני של עיתון היוקרה הגרמני לאותו הבוקר. הצצתי מעבר לדפים הרחבים. היא הייתה בלונדינית, צעירה, עם נמשים. כנראה סוג של בדיחה פנימית, על רקע העובדה שקהל הקוראים הנאמן של העיתון מורכב בעיקר דווקא מגברים בגיל העמידה, שמרנים ועשירים.

בפינת הלובי המפואר, ליד מעלית ברזל ישנה שחודשה, נמצאת עמדת השירות לעיתונאים - פיצ'ר מוכר ממערכות עיתונים גרמניים אחרים. חברי המערכת יכולים להזמין בה בעזרת העובדים במקום רכב חברה לשימושם, לדאוג לכביסה ולגיהוץ של חולצות, ואפילו להזמין מקומות במסעדות.

בעשר בדיוק נכנס ללובי השומם אחד מארבעת עורכי העיתון, יורגן קאובה (Kaube), האחראי על חלק התרבות והפיליטון (דעות וספרות) של העיתון, ואנחנו עולים יחד במעלית המצוחצחת ל"קמין-צימר", חדר האח, שבו מחכים לנו שתייה קלה וכיבוד על שולחן משרדי גדול. מהחלון נשקף רחוב צדדי בלב ברלין, לא רחוק משער ברנדנבורג ומהפרלמנט.

ה"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג", או ה-"אף-אה-צט" (FAZ) כפי שהוא מכונה בקיצור, הוא המכובד שבעיתוני גרמניה - מדינה שבה גם כך מכבדים עיתונאים כפי שמכבדים נוטריונים או פוליטיקאים. כמו נעליים איטלקיות או שמפניה צרפתית, גם הוא מהווה סמל סטטוס עבור הבנקאים ועורכי הדין של פרנקפורט - המרכז הפיננסי של הכלכלה הגדולה באירופה - שפעם לא היו מתחילים את הבוקר בלי חצי שעה עד שעה של עיון בעמודיו הרחבים.

קאובה, לעומת זאת, הוא אינטלקטואל מעט נון-קונפורמיסטי, פרופ' לסוציולוגיה מאוניברסיטת בילפלד, שכיסה עבור העיתון את תחום ההשכלה הגבוהה, החינוך וההיסטוריה מ-1999 עד 2014, אז מונה לתפקיד הנוכחי בנסיבות טרגיות, לאחר שקודמו בתפקיד, פרנק שירמאכר, דמות מפורסמת בעיתונות הגרמנית, הלך לעולמו במפתיע מהתקף לב. אנחנו נפגשים - יום לפני שקאובה טס לישראל כדי להשתתף ביום עיון בנושא "פייק ניוז" שיזמה ד"ר גיזלה דאקס מ"פורום אירופה" באוניברסיטה העברית - לשיחה שבה הוא מדבר על שוק העיתונות המשתנה, ואיך שומרים בקפדנות על איכות עיתונאית בעידן האינטרנט וגם על הרוחות הפוליטיות החדשות שמנשבות כעת באירופה.

יורגן קאובה /  צילום:  Stephan Roeh
 יורגן קאובה / צילום: Stephan Roeh

"אין קו מערכתי, אין קמפיינים"

בניגוד לתאגידים הגרמניים הגדולים, כמו פולקסווגן או באייר, רוב העיתונים הגרמניים הגדולים היוצאים לאור כיום במדינה נוסדו אחרי מלחמת העולם השנייה וכינון הרפובליקה הפדרלית ב-1949. סגירת כלי התקשורת הנאציים ופתיחת כלי תקשורת חדשים היוו חלק מהדמוקרטיה שארבע המעצמות שכבשו את גרמניה ניסו ליישם במדינה, יחד עם חוקה פדרלית הדואגת לביזור הכוח למדינות המחוז וחוקי דה-נאציפיקציה.

במינכן, הפכו אותן מכונות הדפוס שהדפיסו את מיליוני העותקים של "מיין קאמפף" לאלו שמדפיסות את הגיליונות של עיתון בשם "זידוייטשה צייטונג"; בהמבורג החלה להירקם אימפריית ההוצאה לאור של קבוצת "שפרינגר"; בברלין הוקם ה"טאגסשפיגל"; ובפרנקפורט, כסוג של יורש (גם אם לא מוצהר) של ה"פרקנפורטר אלגמיינה" הישן, הוקם ה-FAZ.

FAZ הוא עיתון יוקרה לא רק בשל העובדה שהוא מכוון למנויים מהעשירון העליון, אלא גם משום שהוא מספק תנאים נדיבים במיוחד לעיתונאים העובדים בו, עד שהם ממש יכולים להתעשר אך ורק מעבודה בעיתונות. הוא מחזיק לא פחות מ-41 כתבי חוץ הפרוסים ברחבי העולם, כולל במקומות כמו דרום-אסיה והקווקז, ומספקים משם סיקור עולמי מעמיק.

כשאני שואל את קאובה, בפתח שיחתנו, אם האגדה האורבנית שלפיה, לכל כתב חוץ של ה-FAZ שהגיע לביקור במערכת חיכתה בעבר בשדה התעופה מכונית עם נהג, הוא מניף את היד בביטול וצוחק. "זה נכון שהם יכלו לקבל רכב מהחברה, אבל לא היה נהג! וחוץ מזה, הם לא תמיד קיבלו מרצדס, לפעמים זה היה פולקסווגן". אכן, לא קל.

FAZ גם מהווה דוגמה למבני הבעלות הייחודיים של חלק מהעיתונים בגרמניה, גם הם תולדה של האבולוציה של העיתונות במדינה אחרי העידן הנאצי, והניסיון לייצר מבנים שיאפשרו לשמור על עצמאות מערכתית בכל מחיר.

גיליון של FAZ /  צילום:  shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
 גיליון של FAZ / צילום: shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

קאובה מסביר איך זה עובד: "העיתון מוחזק על-ידי קרן שכל מטרתה היא להוציא אותו לאור. אם יש הכנסות עודפות, הן מושקעות חזרה בעיתון ולא בשום מקום אחר. למעשה, אין שיקולים של רווח והפסד, ואנחנו כעיתונאים לא מחוברים לצד העסקי". לעיתון יש כאמור גם ארבעה עורכים ראשיים שמחולקים לפי תחומים - פוליטיקה, כלכלה, תרבות וחדשות פרנקפורט - ושני מנהלים שאחראים על הצד העסקי. "כל השישה נפגשים פעם בשבוע ודנים בנושאים משותפים", הוא מסביר, "יש תמיד חתירה להסכמה משותפת, ואין עורך ראשי אחד כפי שמקובל בעיתונים אחרים".

אגב, הקרן שהיא כאמור הבעלים של העיתון, מנוהלת בהתנדבות על-ידי שבעה מנהלים בכירים, שמחזיקים בבעלות עליה, אך אינם יכולים למכור את מניותיהם בה, אלא רק להמליץ על מחליף, שצריך להיות מאושר על-ידי ששת החברים האחרים. התנאי להצטרפות למועדון המצומצם הוא "היכולת להבטיח את עצמאות העיתון".

"הדבר הטוב במודל הזה הוא העצמאות", אומר קאובה. "אנחנו יכולים לפרסם מה שאנחנו רוצים ועל מי שאנחנו רוצים. אין קו מערכתי, אין קמפיינים, לפעמים אפילו יש סתירות בין החלקים השונים בגלל העורכים השונים". כך למשל בנושאי פוליטיקה, שמחלחלים גם לחלק של קאובה, או בתחום איכות הסביבה וההתחממות הגלובלית, ששייכים גם לתחום הפוליטי וגם לתחום הכלכלי, ומהווים גם נושא תרבותי. "כל אחד מהעורכים צריך להתנהל בחוכמה כדי שלא לדרוך על האצבעות של האחרים, אבל אנחנו כמעט ולא דנים במה שנכתב בעיתון בדיעבד אחד עם השני, רק עם הכתבים שלנו", הוא אומר.

לדבריו, "התוצאה היא שהעיתון שלנו הוא לא כלי בשירות אנשי עסקים ואין לנו את המוטיבציה לערב שיקולים עסקיים בסיקור. לגבי הפוליטיקה, יש מי אומרים עלינו שאנחנו שמרנים (העיתון ידוע כשמרני-ימני בגרמניה, א' א'), אבל הייתי אומר שכיום, לא ברור לגמרי מה זה שמרני. אין לנו נאמנות עיוורת למפלגה הנוצרית-דמוקרטית (CDU, שבראשה עומדת הקנצלרית אנגלה מרקל, א' א'), היינו מאוד ביקורתיים כלפיה בכל הטיפול בנושא ההגירה, למשל. אני מקבל מכתבים מהקוראים שבהם מכנים אותי ניאו-ליברל, סוציאל-דמוקרט, ירוק ושמרני אדוק".

רוב ההכנסות של העיתון מגיעות כיום ממנויים, שמספרם עומד על 250 אלף (מדי יום מודפסים כ-320 אלף עותקים), ויש גם 28 אלף מנויים דיגיטליים המקבלים גישה לחלק מתכני העיתון, בתשלום מופחת. בהשוואה לימי הזוהר של תחילת שנות ה-2000, מדובר בירידה של כ-30% וכדי להתמודד עם הצניחה בהכנסות מפרסום, שלוותה בירידה ההדרגתית במספר המנויים, העלו בעיתון את מחיר המנוי שלו עוד ועוד בשנים האחרונות. כיום הוא עומד על כ-800 אירו (3,200 שקל) בשנה, היקר ביותר מבין העיתונים הגרמניים.

לצד ההערכה, העיתון זוכה גם לביקורת. אחת המרכזיות שבהן נוגעת לעובדה שבין ארבעת העורכים השותפים אין עורכת אחת. המגזין "דר שפיגל", הנחשב ליריב עיתונאי, כתב עליו בעוקצנות בסוף השבוע האחרון כי עורכיו "ממלאים את כל התנאים כדי להפוך את העיתון לאנכרוניסטי: הם גברים, לבנים ומבוגרים".

גם למבנה הסבוך של העיתון, שכאמור מגן על החופש העיתונאי של עיתונאיו, נלווים חסרונות. "הייתי אומר שאנחנו לא יכולים להגיב כל-כך מהר לשוק משתנה. הכול זז לאט, ומבחינה טכנולוגית - לוקח לנו הרבה זמן להגיב", מציין קאובה.

אתה לא חש שאתם שוקעים יחד עם שאר ספינת העיתונות המודפסת?
"אני לא יודע אם הספינה שוקעת, לי זה נראה כאילו היא עולה ויורדת. כמו במדינות אחרות באירופה, הייתה לנו תנופה גדולה מאוד בסוף שנות ה-90, ואז 2003 עד 2006 היו שנים קשות. ההחלטה לחלק חופשי את המוצר שלנו באינטרנט הייתה מטופשת לגמרי. המשבר הכלכלי של 2008 היכה בנו חזק במיוחד, במיוחד בגלל הקהל שלנו, אבל הצלחנו להתאושש מאז. עשינו זאת בעיקר על-ידי הורדת עלויות".

אלו עלויות נחסכו? קאובה מספר כי חלק מצוות העורכים והכתבים פוטר, המהדורה המקומית של ברלין נסגרה, הכתבים הזרים כבר לא מקבלים יותר רכב חברה בביקוריהם, וארבעת העורכים-שותפים חולקים מכונית שרד אחת, עם נהג אחד. "בסך הכול", הוא אומר, "הורדת עלויות היא צעד שאתה יכול ליישם פעם או פעמיים, אבל לא כל הזמן".

למה בעצם?
"משום שכעיתון, אתה לא יכול להציל את עצמך באמצעות הורדת עלויות. בסוף תמצא את עצמך בלי שום צוות, בלי שום איכות שיהיה שווה לשלם בשבילה. בשבילנו, הכוח המניע הוא לייצר עיתונות איכותית ומקצועית. אם נחפש כל הזמן את הדרך הזולה לעשות דברים, זאת תהיה התאבדות עבורנו כעיתון. אנחנו מונעים מהצורך הבלעדי לעשות עיתונות טובה, והמוטיבציה שלי ושל העורכים והכותבים היא לא כסף או קריירה פוליטית או שירות אינטרסים זרים, אלא אך ורק עיתונות מקצועית והוגנת. כתוצאה מהורדת העלויות שלנו, מאז שנת 2014 ועד עכשיו יש לנו הכנסות שעולות על ההוצאות, ובשלב הזה העיתון רווחי".

ולהערכתך, המצב צפוי להישאר כך?
"הבעיה היא המנויים, שמספרם יורד בקצב די מתון, אבל הוא יורד. המנויים הדיגיטליים לא מפצים על האובדן מבחינה כספית, וגם לאסטרטגיה של העלאת המחיר יש גבול. זה מאבק. כמו עיתונים אחרים אנחנו נאבקים, אבל המאבק הזה הוא לא דבר רע. הוא חלק מהחיים. כל תעשייה אחרת מתמודדת גם היא עם אתגרים דומים.

"מה שמצד אחד מסייע לנו - ברמת ההתייעלות וברמת האיכות - ומצד אחד פוגע בנו, הוא העובדה שאנחנו לא חלק מקבוצת תקשורת גדולה. בערך 800 איש עובדים בעיתון, אנחנו עושים רק את ה-FAZ, ולא דברים אחרים כמו פרסום מקוון או השקעה בסטארט-אפים". זאת, בניגוד למשל לקונצרן "שפרינגר" ששולח את ידו לכלכלה החדשה ומצליח להיות אחד מארגוני התקשורת הגדולים הרווחיים היחידים בגרמניה לאורך זמן.

אנגלה מרקל / צילום: רויטרס - Hannibal Hanschke
 אנגלה מרקל / צילום: רויטרס - Hannibal Hanschke

"עיתון חשוב בגלל הטיעונים"

קאובה הוא אולי עורך חלק התרבות של העיתון, אבל ביחד עם עמיתיו הוא מתווה את הכיוון שבו צועד ה-FAZ בזמנים המשתנים: פחות חדשות - למעט חדשות חוץ שהן אחת מנקודות החוזקה המשמעותיות של העיתון - ויותר ניתוחים, פרשנויות, טורים ודעות. הודעות לעיתונות, הוא מדגיש, זה דבר שבאופן גורף לא ימצא את דרכו לעיתון.

"הדבר הקדוש בשבילנו הוא האיכות. אנחנו נהיה מהר מאוד מחוץ לעסקי העיתונות אם רק נדפיס מחדש דברים שנכתבים במקומות אחרים. הדבר היחיד ששווה משהו הוא ליצור תוכן מקורי, אינטליגנטי, כזה שמגבש טיעון כלשהו. בשבילי, עצם קיומו של טיעון בטקסט הוא הדבר המרכזי. אפילו בסקירת מופע באלט, השאלה המרכזית שלי תמיד היא אם הטקסט טוען משהו מעבר ל'הייתי שם'. אם לא, למה שאקרא את העיתון?".

הוא בן 57, גדל במערב גרמניה, למד כלכלה וסוציולוגיה ובמקביל, לפני כשלושה עשורים, החל לכתוב בעיתון. "התחלתי לקרוא עיתונים בשלב מאוחר של חיי", הוא אומר, "לא הייתי הטיפוס שקורא עיתונים בתור נער, ואם כן - בוודאי לא את ה-FAZ. עכשיו המצב שנוצר עם עודף המידע באינטרנט מוביל לסיטואציה שבה החדשות הן כבר לא הדבר העיקרי בשביל עיתון. אם אתה רוצה לדעת מה התוצאה בין ליברפול לטוטנהאם, אתה לא הולך לעיתון. אותו דבר לגבי שערי מניות או הלו"ז הפוליטי של טראמפ. אם מדובר רק במידע, באירוע - עיתונים הם לא חשובים. הם חשובים בגלל הטיעונים שהם מציגים בנוגע לחדשות. בגלל המשמעות של האירועים. החשיבות של ספר, למשל, או הדינמיקה המייצרת אירועים פוליטיים".

מה באמת ההסבר שלך לכך שאנשים עדיין קוראים עיתונים?
"יש שתי תחושות עיקריות שמתלוות לקריאת עיתונים - לפי מה שאני מרגיש מקהל הקוראים שלנו - ויכול להיות שהן קשורות למניעים של אנשים לקרוא עיתון. תחושה אחת מתבטאת בכך שהקוראים אומרים ‘לא ידעתי את זה'. התחושה השנייה הפוכה לגמרי, והיא: ‘טוב שמישהו אומר את זה'. מצד אחד, אנשים רוצים להיות מופתעים, מהצד השני הם רוצים לקבל לגיטימציה למה שהם חשים וחושבים. אלה שני דברים סותרים - האחד משחק על הפתעה, השני על אימות. לדעתי, כעורך, אתה צריך לספק את שני הצרכים הללו.

"הדרך לעשות זאת כמובן משתקפת בחלקים השונים של העיתון. בחלק הדעות אתה עונה יותר על הצורך של אנשים באימות לדעותיהם; בחדשות חוץ, לעומת זאת, אתה יותר מספק לאנשים מידע וניתוח שהם לא היו מודעים אליו. ייתכן גם שחלק מהקהל קורא עיתונים כדי לדעת מה לחשוב. אני רואה את עצמנו כמי שנמצאים בעסקי הטיעונים. זה מה שאנחנו מוכרים, ועלינו להיות מקצועיים ולהסתמך על העובדות בלבד".

אבל זאת הבעיה, לא? שבעידן הנוכחי משתלם לכלי התקשורת "לקחת צד", לעשות עיתונות קמפיינים מונחית־אג'נדה. תראה את ה"ניו יורק טיימס" שהפך לעיתון אנטי־טראמפ - והוא פורח מבחינת מנויים ומצב המניה שלו. אולי זה העתיד של העיתונות, לחזור לעבר שלה כמכשיר פוליטי?
"אפשר לעשות את זה, כמובן, וכמובן שהנשיא טראמפ הוא דמות שדורשת מאבק, אבל אסור להיגרר לזה ולאבד את הראש. תמיד צריך לשמור על קור רוח ומקצועיות. אי אפשר להגיד על טראמפ, למשל, שהוא פשיסט. או כאן בגרמניה, לא צריך להיגרר ולקרוא ל'אלטרנטיבה לגרמניה' (מפלגת ימין המתנגדת להגירה) מפלגה פשיסיטית. כמובן שיש בה אלמנטים מסוכנים, וזה לא אומר שאני ידידותי כלפיהם או שאני לא כועס על עמדותיהם לפעמים, אבל הדרך לעשות עיתונות הוגנת היא לא להגיד שגרמניה נמצאת כיום באותו מצב כמו ב-1932, ערב עליית הנאצים לשלטון.

"אבל אתה צודק, יש סיפוק גדול בלקרוא להם נאצים, או בלקרוא לטראמפ פשיסט, כי אם הם הנאצים, אז אני סופי שול או פון-שטאופנברג (מתנגדי המשטר הנאצי הנחשבים לגיבורים לאומיים בגרמניה). זה גורם לי להרגיש כאילו אני נלחם למען הטוב בעולם, למען הצדק". 

בחלק מהעיתונים, ההרגשה הזאת היא בעצם חלק מ"התשלום" לכותבים.
"כמובן, אבל בשבילי, הדבר הנכון הוא לעבוד נכון מקצועית מבחינה עיתונאית. הרי זה קשה מספיק. העבודה שלנו מסובכת גם ככה, בלי לבחור צד. המטרה היא להישאר מקצועיים בכל מצב, להציג טיעונים מעניינים, קצת נגד האינטואיציה, לאתגר את המקובל, לעניין את הקוראים".

האם אתה חושב שעיתונים כלכליים הם סוג אחר של כלי תקשורת בשוק העיתונות?
"אני לא חושב שמדובר בקטגוריה נפרדת. לכתוב על כלכלה ועל חברות הוא כמובן עיסוק עם מאפיינים מיוחדים, לעומת כתיבה על תיאטרון, למשל, אבל בעיקרון שניהם סוגים של עיתונות. אני חושב שכלכלה היא נושא מעניין במיוחד לכתוב עליו, משום שהיא בכל מקום - אבל היא לא מובנת באופן שלם. כולם ‘מדברים מהפוזיציה' וקשה לברר את האמת. בתור עורך תרבות, הייתי אומר שאנחנו יודעים יותר על שייקספיר מאשר על הדרך שבה הקפיטליזם עובד".

"לא הכול נובע ממקור אחד"

אל תטעו, העיתונות הגרמנית נמצאת לא רק במשבר עסקי - גם אם הוא חריף פחות מזה שמתרחש בישראל - אלא גם בסוג של משבר אמון עם הציבור. כמו שקורה במדינות אחרות ביבשת, גם בגרמניה כוחות המגדירים עצמם בפה מלא כ"פופוליסטיים" הולכים ומתחזקים ואיתם גם הקריאות - שיישמעו מוכרות גם בישראל - בגנות ה"לוגנפרסה" (תקשורת השקרים), שמופנות כלפי העיתונים הגרמנים הוותיקים וערוצי התקשורת הציבוריים.

גם בגרמניה כוחם של אתרים ופוסטים ברשתות החברתיות עולה, בזמן שכוחם של מאמרי המערכת יורד. בבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי, כוכב יוטיוב בשם "ריזו" שקרא "להרוס את המפלגה הנוצרית הדמוקרטית" ונצפה על-ידי מיליונים, השפיע על ההצבעה יותר ממאות הכתבות שהוקדשו לנושא בעיתונים.

האם התקשורת הגרמנית סלחנית מדי כלפי הפוליטיקאים?
"לא הייתי אומר זאת כי יש הרבה פוליטיקאים שכועסים על מה שאנחנו כותבים. אבל יש בגרמניה מצב ייחודי, במיוחד בנושא ביקורת על שחיתות השלטון. צריך לזכור שאנחנו נמצאים בשנה ה-16 לכהונה של מרקל כקנצלרית ואפשר לומר שהיא הפוליטיקאית היחידה בעולם שאין לה שום סקנדלים: שום ילד לא חוקי, שום קשרים עם חברות, שום ענייני כספים, שום מימון מפלגות, היא נקייה לגמרי. זה משפיע על התקשורת ועל הדרך שבה היא מכסה את מרקל ואת הפוליטיקה".

התחושה שלי היא שהתקשורת בישראל הרבה יותר לוחמנית וביקורתית.
"גרמניה היא לא כמו ישראל. היא לא כל-כך מחולקת ומפולגת. אפילו בהשוואה למדינות אחרות באירופה, המצב הפוליטי כאן רגוע הרבה יותר. האיגודים המקצועיים לא כל-כך קיצוניים. אין לנו כאן את הפגנות ה'אפודים הזוהרים', למשל (שהתרחשו בצרפת). התקשורת, כמו הציבור, כמו הפוליטיקאים, הם יותר במרכז, יותר מחפשים קונצנזוס. אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה, והקיצוניות הבלתי תיאמן של השנים הללו, הטמפרטורה של גרמניה היא פושרת, באמצע. אסור ללכת לקצוות. הציבור בגרמניה עבר חברות-מחדש שעיקרו היה אל תלכו למה שאתם רוצים, אלא למה שהוא ‘נכון'".

הפגנה של המפלגה הימנית  אלטרנטיבה לגרמניה/  צילום: רויטרס - Hannibal Hanschke
 הפגנה של המפלגה הימנית אלטרנטיבה לגרמניה/ צילום: רויטרס - Hannibal Hanschke

והתקשורת היא חלק מהליך החברות הזה? העיתונאים חושבים שהם צריכים להציל את הציבור הגרמני מעצמו?
"אולי במידה מסוימת, יש עיתונאים שסבורים שהם יודעים יותר טוב מהציבור מה יש לעשות. זה תלוי בך כעיתונאי, אם אתה מרגיש באותה רמה כמו הפוליטיקאים. אני חושב שזה טיפשי לגמרי - לא הייתי חושב שאם אני כותב סקירה על ספר, אני שווה למי שכתב אותו".

אז אתה לא מסתכל מלמעלה על "אלטרנטיבה לגרמניה" ותומכיהם?
"לא. הם קהל מורכב מדי מכדי להכליל או להתנשא עליו. יש בהם מזרח-גרמנים שכועסים על המצב הכלכלי ויש פרופסורים, ויש שכבה פשיסטית, ללא ספק. אבל יש שם גם שמרנים מתוסכלים. לדעתי, מה שמאפיין את הפופוליזם - כמו זה של ‘אלטרנטיבה לגרמניה' - הוא לומר או לחשוב שכל הדברים שאני מתנגד להם מגיעים ממקור אחד. המחשבה שיש כוח מסוים ששולט בהכול - מההתחממות הגלובלית, דרך רמת החינוך ועד לזכויות הקהילה הלהטב"ית - נראית לי מאפיין של מי שמצביעים עבורם. גם לי יש רשימת אויבים גדולה, או רשימת דברים שאני מתנגד להם, אבל אני לא נמצא תחת הרושם שהכול נובע ממקור אחד".
האם אתה חושב שהתקשורת הגרמנית כיסתה באופן שגוי את משבר הפליטים של 2015, מה שתרם לעליית כוחה של "אלטרנטיבה לגרמניה"?

"הייתי אומר שכן. השנה הראשונה אחרי ספטמבר 2015 הייתה יותר מדי ‘פוליטיקלי קורקט' - גם מצד הפוליטיקאים וגם מצד התקשורת. השאלה איך נסתדר עם מספרי הפליטים הגדולים לא הוצגה באופן ריאלי וברור. ההצהרה המפורסמת של מרקל ‘אנחנו יכולים לעשות זאת', לא הייתה אמורה להספיק. אבל זה היה חלק מהרפלקס הגרמני, שעיקרו הוא להיות ידידותי לכולם. כמובן שזה קשור להיסטוריה שלנו".

"אובדן אמון בכל המוסדות"

קאובה ביקר בישראל כדי להשתתף בכנס אקדמי באוניברסיטה העברית - שאורגן על-ידי מרכז ה-DAAD ללימודים גרמניים - שעסק כאמור ב"פייק ניוז". הוא עצמו דווקא מייחס מעט פחות חשיבות לנושא מזה שמקנים לו בדרך כלל. "האיומים הקלאסיים על הדמוקרטיה אינם קשורים למדיה", הוא אומר. "האיומים המרכזים הם ריכוז כוח פוליטי ועסקי בידיים מועטות, חוסר שוויון כלכלי וחברתי, ומלחמה. שקרים הם חלק די רגיל מהחיים שלנו, ראה למשל את כל תעשיית הפרסום שהיא חלק מדמוקרטיה ליברלית. מדוע ששקרים יאיימו על הדמוקרטיה? אומרים שדמוקרטיה יכולה לעבוד טוב רק אם ‘המצביעים מחונכים היטב', אבל האם התפקיד של התקשורת הוא ‘לחנך' את המצביעים? והאם זה בכלל נכון? אני לא חושב כך".

מה כן מדאיג בקשר לפייק ניוז?
"הסוגיה הקריטית היא שפייק ניוז משקף את אובדן האמון במוסדות בכלל, והעיתונות היא רק אחד מהם. כחלק מהחיים בחברה המודרנית, מקטעים גדולים מהחיים נותרים באפלה עבור האזרח הממוצע. אתה מומחה בתחומך, אבל לגבי השאר - אתה תלוי באמון שלך במוסדות, בחברה, בפוליטיקה. אני לא מבין במדעי האקלים, אבל אם מאות מומחים מגיעים להסכמה, אז אני אאמין למה שהם מסכימים לגביו. השאלה היא איך ולמה האמון בסמכויות נמצא בירידה".

האם בעולם מורכב שכזה, אפשר להבין מבחוץ את מה שקורה בישראל?
"אני לא מומחה לגבי ישראל, אבל מדינה שקיימת תחת מצב לחץ נוראי מאז שהוקמה, בעצם מצב מלחמה תמידי, היא סוגיה שקשה מאוד להבין מה מתרחש בה. אתם חושבים על הישרדות, ואף אחד באירופה לא חושב על זה. לכן, אפילו אם היה לי הרושם שהדברים בישראל לא מתנהלים כמו שצריך, לא הייתי ממהר לטעון שאני מבין מה קורה. אולי יגידו עליי ‘הוא פחדן', ‘הוא לא אומר מה הוא חושב', אבל הייתי אומר שבאופן כללי - האחרון שיכול לשפוט את ישראל הוא גרמני כלשהו". 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988