מוח מסוכן: יותר ויותר מחקרים חושפים את יחסי הגומלין בין פגיעות מוחיות, גנטיקה ופשיעה

הקשר בין עבריינות לפגיעה מוחית ולגנטיקה הולך ומתבהר במחקרים שנעשו בשנים האחרונות • מחקרים אחרים מגלים כי גם לסביבה בעייתית, בעיקר בילדוּת, יש השפעה על המוח ועל הגנים, שעשויה להתבטא בפשיעה מאוחר יותר • לצד תוכניות שיקום לאסירים שפותחו בעקבות הגילויים הללו, עולות סוגיות אתיות מטרידות

הפשע מתחיל במוחי / יזהר כהן
הפשע מתחיל במוחי / יזהר כהן

אהרון הרננדז היה שחקן פוטבול אמריקאי מבטיח בקבוצת ניו-אינגלנד פטריוטס מליגת הפוטבול הלאומית (NFL) בארה"ב. אבל ביוני 2013, עשרה חודשים בלבד אחרי שחתם על חוזה של 40 מיליון דולר לחמש עונות, נמצאה גופתו הירויה של חברו, אודין לויד, לא הרחק מביתו. כעבור שנתיים הרננדז נמצא אשם במותו של לויד, הורשע ברצח מדרגה ראשונה ונשלח למאסר עולם. באפריל 2017, כשהוא בן 27, הרננדז התאבד בתלייה בתא בית הסוהר שבו שהה במסצ'וסטס.

שחקן הפוטבול אהרון הרננדז/ צילום: רויטרס POOL New
 שחקן הפוטבול אהרון הרננדז/ צילום: רויטרס POOL New

בנתיחה שלאחר המוות, התגלה דבר נוסף לגבי הרננדז. ליתר דיוק, לגבי המוח שלו - הוא היה פגוע לחלוטין. התברר שהרננדז סבל ממחלת מוח ניוונית בשם CTE - אנצפלופתיה כרונית טראומטית - שמתרחשת כתוצאה מחבלות ראש ולכן רווחת בקרב ספורטאים ואנשים שנחשפו לאלימות במשפחה. בדומה לאלצהיימר, גם אנשים עם CTE סובלים מבלבול, משינויים חדים במצב הרוח ומבעיות זיכרון. אבל למחלה יש גם צד אפל שעלול להתבטא בקשיים בשליטה על דחפים ובבוחן מציאות לקוי.

"בבקשה ודאו שהמוח שלי יגיע לבנק המוח של NFL", כתב דייב דיורסון, עוד כוכב פוטבול אמריקאי לשעבר, לבני משפחתו ב-2011, רגע לפני שירה בעצמו בגיל 50. אחרי מותו התברר שגם הוא, כמו עוד שחקני פוטבול בני דורו, סבל מ-CTE.

מחקר של אוניברסיטת בוסטון שפורסם ב-2017 מצא שמבוגרים שהחלו לשחק פוטבול לפני גיל 12 פיתחו הרבה יותר בעיות התנהגות בהשוואה לשחקנים שהחלו לשחק מאוחר יותר. אהרון הרננדז היה בדיוק בקבוצת הסיכון הזו. אף שלא ברור אם חבלות הראש החמורות שספג כנער, וגם אחר כך, הן שהפכו אותו לפושע - ייתכן מאוד שיש קשר בין הדברים.

אצל ספורטאים בענפי ספורט אגרסיביים, כמו פוטבול או אגרוף, הצטברות הפגיעות גורמת לנזק, והוא חסר תקדים. "אנחנו מדברות על הצטברות של עד אפילו 4,000 פגיעות ראש בעונה", מסבירה ד"ר קים גורגנס, נוירו-פסיכולוגית מאוניברסיטת דנוור, המתמחה בפגיעות מוח טראומטיות, המכונות TBI’S (Traumatic Brain Injuries). גורגנס אספה נתונים על אלפי אסירים בקולורדו ומצאה שהמספר הממוצע של פגיעות המוח שחוו הוא ארבע, ושאצל מחציתם הגיל הממוצע של הפגיעה היה בין 10 ל-14. "אנחנו חושדים שהצטברות הפגיעות אצל רבים מהם, הובילה לכך שבשנות ה-20 שלהם הם התחילו להיכנס לצרות", היא אומרת.

דוקטור קים גורגנס/ צילום: Krista Mercer
 דוקטור קים גורגנס/ צילום: Krista Mercer

בעשור האחרון הואץ מאוד המחקר המדעי שמבקש להבין טוב יותר את הקשר שבין מוח וגנטיקה לבין עבריינות, בין שעל רקע פגיעות מוח פיזיות - כמו במקרה של הרננדז - ובין שבגלל, או בשילוב, השפעת הסביבה על המוח והגנים, בעיקר בילדות. המחקר הזה הוביל ללא מעט תובנות חשובות ובחלק מהמקרים גם לתוכניות שיקום מוצלחות לאסירים. אך הוא גם כמעט תמיד מעורר ביקורת, בשל החשש שההכרה במחלותיהם של אסירים תוביל לכך שהחברה תפטור אותם מאחריות למעשיהם. חשש אחר הוא שהניסיון לאתר "גנים של אלימות" באנשים שגרים באזורים מסוכנים או בקבוצות מסוכנות, יתייג אותם מראש כעבריינים מועדים על לא עוול בכפם.

"בכל פעם שהמדיה מסקרת את מה שאנחנו עושים, מגיעות לתיבת המייל שלי ערימות של מכתבי שנאה", מודה גורגנס, שהרצאת ה-TED שלה מלפני שנה, "הקשר המפתיע בין פגיעות מוח לפשע", זכתה ל-1.4 מיליון צפיות. ההרצאה כוללת את הסטטיסטיקה הדי קיצונית הבאה: 50%-80% מהאנשים שהגיעו למערכת המשפט הפלילי בארה"ב סבלו בעברם מפגיעת מוח טראומטית. לשם השוואה, בציבור הכללי מדובר על פחות מ-5%.

"המיילים האלה מגיעים מאנשים שלא מבינים את המחקר שלנו, וחושבים שהתכלית היא לבטל הרשעות פליליות", אומרת גורגנס בשיחה עם "גלובס". "גם אני, אם הייתי קוראת רק את הכותרת של ההרצאה, הייתי כנראה חושבת באופן דומה. אבל זה בכלל לא הסיפור.

"בעולם מושלם היינו מבצעים מהלכי מניעה, שיקום ועבודה עם אנשים שנפגעו, כדי שלא יבצעו עבירות מלכתחילה. אנחנו מדברים על להפוך את המערכת לשיקומית, במקום רק להכניס ולהוציא את אותם אנשים מהכלא".

לא מצליחים להיחלץ ממעגל הפשיעה והענישה

קרימינולוגים ישראלים שנחשפו לסטטיסטיקות שמציגה גורגנס טוענים שהן מוגזמות, אבל היא מתעקשת ומציגה נתונים: "בקולורדו סקרנו 4,500 אנשים במאסר או במאסר על תנאי, ו-54% מהם סבלו מפגיעת מוח טראומטית; עמיתים שלנו בפנסילבניה מדווחים על שיעורים דומים, וכך גם קולגות שלנו במינסוטה. באתרים שבהם משקמים נשים בעבריינות בארה"ב, הסטטיסטיקות מגיעות גם ל-90%. בקנדה, בריטניה וצרפת יש מחקרים שמדברים גם על 50%-80%, ויש מחקרים שמדברים על 30%. בקנדה עקבו אחר אנשים שחוו פגיעת מוח טראומטית וגילו שיש סיכוי של פי 1.5 שיעברו עבירה".

מדען המוח ג’יימס פאלון, פרופסור לנוירוביולוגיה ופסיכיאטריה מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קליפורניה באירוויין, מכיר היטב מחקרים על פגיעות מוח טראומטיות. הוא מחדד שלא מדובר כאן על סיבה ותוצאה: כלומר, חבלת ראש קשה לא תוביל בהכרח לנזקים מוחיים. "הורים לא צריכים להתחיל לחשוש שאם הילד שלהם שיחק כדורגל כשהיה בן שלוש וחטף זעזוע מוח - יקרה לו משהו נורא", הוא אומר בשיחה עם "גלובס".

מהי בדיוק "פגיעת מוח טראומטית"? גורגנס מסבירה: "זו הפרעה בתפקוד המוח שנגרמת בגלל מכה חיצונית לראש. לא מדובר רק על מצב שבו אנחנו נופלים מהאופניים ואז מרגישים מסוחררים, או אפילו מאבדים את ההכרה לכמה דקות. אלה מצבים שדורשים אשפוז. רוב החבלות נובעות מתקיפה פיזית, וחלקן קורות בתוך הכלא.

"אגב, הסטטיסטיקות הנוגעות לנשים מרקיעות שחקים. כמעט כל אישה במערכת המשפט הפלילי כאן נחשפה לאלימות במשפחה ולהתעללות. יותר ממחצית מהן היו חשופות לפגיעות מוח חוזרות ונשנות. במובן הזה, המוח של הנשים האלה נראה כמו מוח של שחקן פוטבול לשעבר".

גם בישראל רואים מגמה דומה בקרב נשים בעבריינות. הפגיעה היא לאו דווקא פיזית, אבל כן על רקע אלימות במשפחה. פגיעה נפשית, גם היא עלולה להשפיע על התעצבות המוח. "על כלא נווה תרצה נהגו לומר שזה ‘מחנה ריכוז לנשים שעברו גילוי עריות’", אומרת ד"ר רותם אפודי, קרימינולוגית והמפקחת הארצית של הרשות לשיקום האסיר, המטפלת באסירים שזכו לשחרור מוקדם.

נכון שאי אפשר תמיד לדעת אם עבריינים שבעברם פגיעת ראש טראומטית היו, בחלקם לפחות, אלימים גם לפני הפגיעה, אך גורגנס מתארת חפיפות בתופעות הקשורות בעבריינות ובפגיעות מוח טראומטיות שאי אפשר להתעלם מהן. "בקרב אנשים עם היסטוריה של פגיעות מוח, 96% סבלו גם מבעיית התמכרות, ל-77% יש גם מחלת נפש ול-74% יש את שני הדברים.

"כך שזה עובד באופן מעגלי. פגיעת מוח טראומטית היא רק פיסה אחת בתוך הפאזל הזה. אצל אנשים עם TBI בעברם, אנחנו רואים פגיעה בתפקודים הניהוליים במוח. הם קשורים בדרך כלל באונה הקדמית, וכוללים את היכולת לפתור בעיות, לצפות השלכות של מעשים, לקרוא רמזים חברתיים ולזכור לטווח ארוך, כלומר לזכור לעשות משהו בזמן נתון".

אז מה קורה אצל מי שהפונקציות האלה נפגעו אצלו?

"האנשים שאנחנו פוגשים נוטים להיות אימפולסיביים. הם לא מסוגלים לצפות את ההשלכות של מעשיהם, ולכן הם מקבלים החלטות גרועות כל הזמן. הם נוהגים אחרי ששתו או שהם נכנסים למכונית עם אדם אחר ששתה, ועוד ועוד".

לא בכדי גורגנס נותנת את הדוגמה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול. האנשים שהיא נתקלת בהם בתוכנית השיקום שהיא מובילה בקולורדו, לרוב לא ביצעו עבירות חמורות במיוחד. הם פשוט לא מצליחים לצאת מהמעגל שבו הם חוזרים על אותן טעויות שוב ושוב. "הרבה מהאנשים האלה היו אנשים נורמטיביים. בפעם הראשונה שהם נתפסו, הם קיבלו ענישה על תנאי. ואז הם פשוט הורסים את זה לעצמם. הם נעצרים, לא מגיעים לדיון בבית המשפט או שהם ממשיכים לנהוג תחת רישיון שנשלל ולבסוף כולאים אותם. השופטים שנתקלים בהם מאוד מתוסכלים. יש לי קולגה שקורא לזה: ‘לשבת במאסר עולם 30 יום בכל פעם’. אנשים לא מצליחים להיחלץ מהמעגל הזה".

כעת, גורגנס מנסה לשבור את המעגל. התוכנית שהיא מובילה זה חמש שנים יחד עם הסטודנטים שלה ושותפים נוספים בבית הסוהר המחוזי של דנוור, כוללת זיהוי של אסירים שסובלים מליקויים בתפקודי המוח ובניית תוכנית טיפולית שמתאימה להם.

היא מספרת למשל על בחור בשם וויני, שהיה מעורב בתאונת דרכים בגיל 15, כאשר כהולך רגל נפגע ממכונית נוסעת. "ומהרגע הזה הוא בילה יותר זמן בכלא מאשר בבית ספר. עשינו הערכה של מצבו וראינו שהזיכרון שלו נפגע באורח משמעותי".

מה הייתה התוכנית הטיפולית?

"דברים פשוטים. לימדנו אותו להשתמש בתזכורות באייפון שלו כדי להגיע לפגישות חשובות ולערוך רשימות כדי ‘לפרק’ משימות מורכבות לכדי משימות פשוטות. הוא הצליח לצאת מהשגחת בית המשפט, לראשונה זה 15 שנה, ולאחרונה חזר לעבוד".

מה בדיוק קורה בהערכות הנוירולוגיות שאתם עורכים?

"אני משקפת להם את מה שאני מזהה. למשל, ‘אני רואה שהזיכרון שלך באמת גרוע, אבל אני גם רואה שהזיכרון הוויזואלי שלך פגוע פחות. אז בוא נדבר על איך לשפר אותו’. החבר’ה האלה מקבלים המון מסרים על זה שהם ‘שבורים’ או שהם טיפשים, והרבה פחות מסרים שמדברים על יכולת, על העצמה, והאפקט שיש למסרים האלה הוא מדהים".

גורגנס ושותפיה מפתחים כעת שאלונים של דיווח עצמי לאסירים ככלי אבחוני, שגם יוכלו להציע המלצות לטיפול. היא החלה בפיילוט עמם בכמה בתי משפט קהילתיים בקולורדו ובבית הסוהר המחוזי. "אנחנו מתכוונים להשיק את הכלי הזה בקיץ ומקווים להפיץ אותו לעוד מחוזות שיפוט מחוץ לקולורדו. זה משהו שאנחנו שמחים להכניס לשימוש והוא חינמי".

כשהסביבה בילדות "מדליקה ומכבה" את הגנים

אחת מתובנות הבסיס בתחום המחקר שקושר בין מוח וגנטיקה לעבריינות - וגם בקשר שבין מצב סוציו-אקונומי ואייקיו של ילדים, למשל - היא שיש חלון זמן די קריטי שבו אנחנו נוטים להתעצב כאנשים. אלה הן השנים הראשונות של החיים שלנו, מגיל לידה עד בערך גיל שנתיים-שלוש. וכמו בכל תחום, גם בעבריינות, ודאי קיצונית, ידוע שמדובר בשילוב שבין תכונות מולדות לסביבה: אם הייתה מעשירה ומטפחת, או דכאנית וטראומטית. חלון זמנים נוסף שבו המוח מתארגן ומתעצב מחדש הוא גיל הנעורים.

כיוון מחקרי חדש בזירה הזו בא לשאול לא רק אילו מאפיינים יש, אם בכלל, למוחות עברייניים ולגנטיקה הנלווית להם, אלא גם אם יש תכונות שמתחזקות או נחלשות בגלל חשיפה לסוגי סביבה שונים, ויכולות לעבור בתורשה, תהליך שמכונה "אפיגנטיקה". במילים אחרות: המחקר הזה בא לשאול אם גנים של ילד שגדל בסביבה אלימה במיוחד עלולים להתבטא באופן שונה מאשר אם היה גדל בסביבה אחרת, ואז לעבור הלאה באופן הזה גם לילדיו שלו.

האם שינויים אפיגנטיים יכולים להתרחש אצל אנשים שמתגוררים ב"נקודות חמות" של פשע - כלומר באזורים ממוקדים, שידוע שיש בהם יותר פשיעה ועבריינות מאחרים? זו השאלה שעומדת בבסיס מחקר שמנסים לקדם ד"ר רותם לשם מהמחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר-אילן וחתן פרסי ישראל וסטוקהולם לקרימינולוגיה פרופ' דיוויד וייסבורד מהמכון לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית ואוניברסיטת ג'ורג' מייסון בווירג'יניה.

וייסבורד, שמחלק את זמנו בין ישראל לארה"ב, זכה לתהילה בזכות המחקר שלו משנות ה-90 על "נקודות חמות" (Hot Spots) של פשיעה בערים גדולות. המחקר הראה שפשיעה לא מרוכזת בערים או בקהילות מסוימות, אלא במקטעים ספציפיים של רחובות. לכן הפשע מצוי גם בשכונות "טובות" וגם בשכונות שנחשבות "קשות". כשהמשטרה בארה"ב ובאירופה החלה לשתף פעולה עם המודל (בסיאטל, לדוגמה, אותרו 110 נקודות חמות) ולהגביר נוכחות במקטעים שזוהו כבעייתיים, התברר שהפשיעה בעיר פחתה, מבלי שמוקדיה עברו לרחובות הסמוכים.

ב-2012 וייסבורד מיפה גם את רחובות תל-אביב לפי אותה שיטה, וגילה "נקודות חמות" בכמה אזורים עיקריים כמו טיילת צ’ארלס קלור, דיזנגוף סנטר והתחנה המרכזית, וגם בצפון העיר, למשל באזור קניון רמת-אביב. "בתל-אביב, בערך 1% מהרחובות מייצר 25% מהפשע, ובניו יורק אלה אותם שיעורים", אומר וייסבורד, "כך שיש חוק, אני קורא לו ‘החוק של מרוכזות הפשע’, והוא שבערים גדולות מספר קטן מאוד של רחובות מייצרים הרבה מהפשע. זה נכון לתל-אביב, לניו יורק ולסיאטל".

מאיפה נולד הרעיון לשלב את מחקר "הנקודות החמות" עם אפיגנטיקה?

"לפני כמה שנים שמעתי הרצאה שנתן קולגה שלי, פרופ’ ריצ’רד טרמבלי (מומחה להתפתחות הילד מאוניברסיטת מונטריאול, ה’ ו’). הוא דיבר על כך שהסביבה יכולה להשפיע על ביטויי גנים, וזה הוביל אותי לחשוב: אם יש את הרחובות האלה, שהם כל-כך ‘חמים’, ואם סביבה יכולה ‘להדליק ולכבות’ גנים, אז לא נוכל לצפות שזה יקרה בקונטקסט של הרחובות האלה?".

למה כל־כך חשוב לברר אם חשיפה לאלימות מובילה לשינויים בגנים? הרי ברור שחשיפה כזו מזיקה ומייצרת השלכות על האישיות ועל ההתנהגות. מה הערך המוסף של איתור ההשפעה הגנטית?

"כי זה יכול לעזור לנו להיות חכמים יותר לגבי מה שבאמת קורה. אנחנו לא מדברים כאן על אם מישהו ביצע פשע, אלא על נטיות בהתנהגות בגלל ביטויי גנים. חקר האפיגנטיקה חשוב, כי הוא מוציא אותנו מהזירה של הדטרמיניזם. מזה שיש מישהו שטמון בו איזה זרע הרסני. זו הגנטיקה שלו, זה הגורל שלו. אנחנו לומדים שזה לא עובד ככה, אפילו בגנטיקה. לשני אנשים יכול להיות בדיוק אותו סט גנטי, והם יתנהגו באופן שונה".

ד"ר אפודי מהרשות לשיקום האסיר בכל זאת רואה את הדברים אחרת. "החקר הביולוגי של העבריינות מרתיע אותי, כי הוא עלול להעביר לאנשים מסר שאם יש להם גן כזה או אחר, הם מקרה אבוד. זה מדאיג אותי, כי למבנה האישיות, לסביבה, לכוח רצון ולדמויות מיטביות יש המון יכולת להשפיע", היא אומרת.

ד"ר לשם, קרימינולוגית קלינית וחוקרת בתחום הנוירו-קרימינולוגיה, מחדדת שאחד האפקטים של שינויים אפיגנטיים הוא שהם יכולים לעבור מדור לדור. "לכן, אם נצליח לאתר השפעה של נקודות חמות על אפיגנטיקה, אנחנו בעצם מצביעים על כך שהשינויים האלה עשויים לעבור הלאה, לילדים של אותם ילדים. לסוג כזה של ממצא יש ערך חברתי עצום".

דוקטור רותם לשם/ צילום: איל יצהר
 דוקטור רותם לשם/ צילום: איל יצהר

בשלב ראשון, וייסבורד ולשם מעוניינים לאסוף נתונים על ילדים ומתבגרים המתגוררים בנקודות "חמות" ו"קרות" ולראות אם רואים הבדלים באפיגנטיקה שלהם. בטווח הארוך, המטרה היא לעקוב אחר מאות ילדים ישראליים מרגע לידתם ועד לבגרות, ולהשוות בין אלה שמתגוררים ב"נקודות חמות", לבין אלה שלא.

"אנחנו מעוניינים לראות אם ואילו שינויים אפיגנטיים מתרחשים אצל אותם אנשים", אומרת לשם. "זה כמובן מערך מחקרי מורכב, כי אנחנו צריכים לכלול ולשלוט על הרבה מאוד משתנים מתערבים, כמו רקע תרבותי, מצב סוציו-אקונומי והיסטוריה עבריינית ובריאותית".

הישרדות, גרסת הפעולה של הגנים האלימים

מי שמצוי היטב באופן שבו עובדים שינויים אפיגנטיים כאלה הוא פרופ’ פאלון, שהתפרסם בכל העולם לא מעט בזכות הרצאות וספר פרובוקטיבי שפרסם ב-2013, על איך גילה יום אחד שיש לו מוח של פסיכופת (The Psychopath Inside: A Neuroscientist’s Personal Journey into the Dark Side of the Brain). זה קרה ב-2005, כשעסק בשני מחקרים מקבילים: האחד על מוחות של רוצחים-פסיכופתים והשני על אלצהיימר. הוא השתמש במוחות שלו ושל בני משפחתו כקבוצת ביקורת עבור הניסוי על האלצהיימר, ואז, במפתיע, הוא גילה "מוח של פסיכופת" בתוך קבוצת הביקורת.

פאלון חשב שמוח מניסוי אחד התערבב עם מוחות מניסוי אחר. "ביקשתי מטכנאי המעבדה לבדוק של מי המוח הזה. ואז הגיע השם: זה אני. זה היה המוח שלי", הוא נזכר בראיון סקייפ שנערך מביתו שבאירוויין, קליפורניה. "בשלב ראשון זה הצחיק אותי, ואז כשחזרתי לבדוק את הנושא, התברר שיש לי גם את ‘הגנטיקה הפסיכופתית’ - ירשתי את כל הגנים הקשורים באלימות ואגרסיה, משהו כמו 15 גנים". פאלון הוא מה שמכונה פסיכופת פרו-סוציאלי, כלומר אדם שיש לו מאפיינים רבים של פסיכופתיה, חוץ מהתנהגות קרימינלית.

למה הפסיכופתיה של פאלון לא היתרגמה לקרימינליות? כנראה בגלל אפיגנטיקה. "יש לי את התכונות, אבל חלק מהן, אני מעריך, לא ‘הודלקו’", אומר פאלון. "אני ‘פסיכופת בר-מזל’. אמא שלי ודודה שלי היו מורות, עם ניסיון עם ילדים, ונשים מאוד חכמות. שתיהן ראו שיש בי משהו שונה. הייתי שובב מאוד, פרחח, אז הן אמרו למורים שלי לדאוג שכל הזמן אהיה עסוק. מדברים על ‘ידיו העובדות’ של השטן. יש בזה משהו, כי כשלא הייתי עסוק, יכולתי להיכנס למקומות אפלים. כשאמרתי לאשתי ‘את לא תאמיני, יש לי מוח של פסיכופת’, היא אמרה, ‘אני לא מופתעת’. חברים קרובים השתמשו במילים הבאות כדי לתאר אותי: מניפולטיבי, מקסים-אך-שטני, בריון אינטלקטואלי, אגוצנטרי, לא מסוגל לאהוב באופן עמוק, שקרן ערמומי, חסר אחריות וחסר תחושת אשמה".

מה עלול לקרות לילדים עם אותו סט תכונות גנטי כמו שלך, שלא גדלים בסביבה חמה ומטפחת?

"מה שעלול לקרות הוא שבעקבות חשיפה לגורמי לחץ בשלבים מוקדמים מאוד של הילדות, ואני מדבר על גורמי לחץ כבדים - אלימות, התעללות, טראומה וכן הלאה - משתחרר ההורמון קורטיזול מבלוטת יותרת הכליה, ומגיע למוח, בעיקר לאונה הקדמית, ‘המוח החברתי’. הוא גורם לכוונון שונה של גנים ספציפיים שמשפיעים על אמפתיה ושמשפיעים על אלימות. ‘המוח החברתי’ רגיש מאוד לשינויים בשנים הראשונות לחיינו, ואפילו עוד לפני הלידה. זה החלק של המוח שאחראי על הבנת מוסר, פיתוח אמפתיה, איך שאנחנו מתייחסים לאנשים אחרים, קשור באתיקה ובחוקים חברתיים בסיסיים. הוא נפתח למשך שלוש השנים הראשונות של החיים והוא בוחן ושואל את עצמו: ‘באיזה סוג של עולם אני חי’? אם זה עולם עוין, שבו מרביצים, נוטשים או מתעללים בי, הדבר הכי טוב לעשות הוא ‘להדליק’ את הגנים האלימים כדי שאוכל לשרוד.

"זה לא קורה לכל ילד שגדל בסביבה עוינת, אבל כנראה יקרה לאחד מכל ארבעה ילדים. אם יש להם את הגנים האלה ומתעללים בהם, מתעוררות הפרעות אישיות כמו פסיכופתיה, אישיות נרקיסיסטית, מוחצנות ופרובוקטיביות יתר, והפרעת אישיות גבולית.

"יש ילדים שנולדים עם 'גנים גמישים', ולכן כמעט לא משנה באיזו סביבה יגדלו, הם יהיו בסדר", מוסיף פאלון. "לעומתם, ילדים אחרים נולדים עם גנים שמעמידים אותם בסיכון לבניית אישיות אלימה, ועם חשיפה לסביבה אלימה - הם מתערערים לגמרי. אצל אנשים כאלה, סביבה משחקת תפקיד עצום, של עד אולי 60%".

אני שואלת את פאלון אותה שאלה ששאלתי את וייסבורד ולשם - למה בעצם צריך סוג כזה של מחקר. הרי אם יש ילדים פגועים, או בפוטנציאל להיות כאלה, ברור שצריך לטפל בהם, לא משנה אם גם הגנים שלהם מעידים על כך או לא. "כי כמדענים, אנחנו רוצים לדעת את האמת", הוא אומר, "אנחנו רוצים לדעת מה נמצא שם, מה נכון".

בכל הנוגע להפרעות אישיות ולבעיות התמכרות, פאלון טוען שהיכולות הפלסטיות וההשתנות של המוח בגיל מבוגר מוגבלות - אבחנה שמחדדת את החשיבות של השפעת הסביבה על המוח בגילאי אפס עד שנתיים-שלוש. לשם אומרת מנגד שהפלסטיות של המוח, אף שהיא בשיאה בגילאים הרכים ובבגרות המוקדמת, נמשכת לכל אורך חייו של אדם. "בהמשך, השינויים הרבה יותר איטיים, ובטח שבהפרעות אישיות ובהתמכרות השינוי קשה יותר ומוגבל, אבל הוא תמיד אפשרי".

השאלה האתית: דגש על ענישה או שיקום

ערך מוסף מהמחקר הגנטי על עבריינות אולי יוכל לצמוח מהיכולת לגדוע העברה בין-דורית של גנים אלימים בסביבות אלימות ובאזורי מלחמה. אחד הגנים המיוחסים להתנהגות אלימה הוא "גן הלוחם" (The Warrior Gene), שגם הוא, אגב, אותר אצל פרופ’ פאלון. לפי התיאוריה שפיתח, הגן הזה קיים בתפוצה רחבה באזורים מוכי אלימות, כמו רצועת עזה, גואטמלה, קולומביה ושכונות מסוימת בארה"ב. מדובר בגרסה של הגן MAOA, המייצרת מעט מדי מהאנזים MAO-A. הדבר מוביל למינונים גבוהים מדי של כמה מהמוליכים העצביים במוח לרבות סרוטונין, מה שעלול לגרום להתנהגות אלימה. "גן הלוחם" מופיע בעיקר אצל גברים, כי הוא נישא על כרומוזום איקס. מכיוון שלנשים יש שני כרומוזום איקס, הן פחות רגישות אליו.

"לפי התיאוריה שלי", אומר פאלון, "נשים בסביבות אלימות מחפשות הגנה ונישאות לגברים אלימים, ואז לאורך כמה דורות רואים כיצד הגן תופס תאוצה ומופץ, בעיקר אם מביאים בחשבון שמדובר בילדים שגדלים בסביבות אלימות. הרעיון הוא שאת לא יכולה להגיד למנהיגים של חמאס, או כל קבוצת טרור אחרת, שמה שהם עושים הוא רע. אבל אולי אם תגידי להם ‘בסוף אתם פשוט תהרגו אחד את השני’, הם יקשיבו".

פרופסור ג'יימס פאלון/ צילום: פרטי
 פרופסור ג'יימס פאלון/ צילום: פרטי

עדיין, נשאלת השאלה אם אין במחקר מהסוג שמתכננים לשם ו-וייסבורד הפוטנציאל "לסמן" מראש אנשים כ"מועדים לאלימות", מבלי שבכלל עשו משהו, שלא לדבר על הפוטנציאל שהאנשים שיסומנו ישתייכו יותר לקהילות מסוימות, כאלה שגם כך יש עליהן סטיגמה. "אני חושב שאת צודקת", אומר וייסבורד, "יש בהחלט שאלות אתיות שצריכות עוד להישאל. התפיסה שלי בנוגע ל’נקודות חמות’ היא שלא צריך להעמיס אותן במשטרה, אלא להכניס יותר מעורבות של שירותים סוציאליים".

העובדה שהמחקר של לשם ו-וייסבורד מעורר שאלות אתיות, הקשתה עד כה על החוקרים למצוא לו מקור מימון. "אנשים מהמכונים הלאומיים לבריאות (NIH) בארה"ב היו מודאגים מהשאלות שגם את העלית", הוא מודה, "מה גם שזה לא בדיוק נושא בריאותי גרידא. המכון הלאומי לצדק (NIJ) בארה"ב גם טען שהם לא עוסקים בזה. כך שהמחקר הזה לא ממש מתאים לשום מקום, הוא ב-Nowhere Land. אולי פריצת דרך תגיע מהקרן הלאומית למדע".

לשם: "המחקר שלנו מגיע מהמקום שבו אנחנו מאמינים ביכולתו של האדם להשתנות. המודל שלנו הוא לא מודל רפואי-פסיכיאטרי. אנחנו לא אומרים, ‘הכול זה הכימיה במוח. ניתן תרופה ודברים יסתדרו’. להיפך. אם דרך חינוך וטיפול אני יכולה לחזק פעילות חיובית, אז למה לא? זו מתנה גדולה".

ומה אם ככל שישתכלל המחקר הגנטי־מוחי על עבריינות, הוא יוביל לכך שאנשים ישתמשו יותר ויותר בכלי הזה בבתי משפט: זה לא אני, זה המוח שלי.

"לא. כל עוד אנשים מסוגלים להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור, הם ​בעלי אחריות פלילית. השאלה היא אם אנחנו שמים דגש רק על ענישה, או שאנחנו מבינים שיש אפשרות לשיקום ושינוי של האדם".

"שופטים ועורכי דין צריכים להסתכל על התמונה הרחבה, על ההיסטוריה של הפגיעה, אם הייתה חשיפה לאלימות בילדות או אלימות בתוך המשפחה בבגרות, אם יש מחלה נפשית לא מטופלת או מה שזה לא יהיה", מסכימה גורגנס. "האם זה פוטר מישהו מאחריות פלילית? אני לא חושבת כך. אבל כן יש משמעות במובן של ענישה, האם זה גזר דין מוות או מאסר עולם? האם מישהו צריך להיות בתוכנית שיקומית או שהוא צריך להיאסר עד להתייצבות? אנחנו צריכים לחשוב היטב על הענישה, כדי שנוכל להבטיח שהמערכת היא כמה שיותר צודקת, וגם מועילה ויעילה".

המטרה: מניעת חזרה לכלא. הדרך: הפעלת בתי משפט קהילתיים

שיעור העבריינות החוזרת בישראל הוא 42%, ובקרב צעירים מגיע אפילו ליותר מ-70%. זה אומר שעבור לא מעט עבריינים שביצעו עבירות קלות עד בינונית בישראל, בית הסוהר הוא דלת מסתובבת, או "מאסר עולם של 30 יום בכל פעם", כפי שתיארה בכתבה ד"ר קים גורגנס.

לאור ההבנה שהשתרשה בכמה מדינות בעולם ובישראל, שעונש מאסר לא עובד מספיק ככוח מרתיע וכאמצעי לצמצום עבריינות, צריך לחשוב על פתרונות אחרים, שיקומיים יותר. אלה גם פתרונות כלכליים יותר. בדיקה שנעשתה במשרד האוצר בשנים האחרונות העלתה שמניעת חזרה של אסיר בודד לפשע, כולל חזרה למעגל העבודה וחיסכון בכליאה ופשיעה, מוערכת ב-3 מיליון שקל.

כאן נכנסים לתמונה “בתי המשפט הקהילתיים" - קונספט שצמח והתפתח בארה"ב ובשנים האחרונות עלה גם לישראל, בניצוחה של ד"ר דניאלה בייניש, מנהלת תוכניות בתי המשפט הקהילתיים מטעם ג’וינט-אשלים. “אנחנו מבינים היום שהכלא לא יכול להיות מענה כשהסיבה לפשיעה היא התמכרות, תחושת ניכור מהמדינה והסביבה או חיים בעוני", אומרת בייניש. כך למשל, על-פי הערכות, 45% מהאסירים הפליליים בישראל הם ערבים, יותר מפי 2 מחלקם באוכלוסייה.

דניאלה בייניש/ צילום: קרן בן ציון-גפני
 דניאלה בייניש/ צילום: קרן בן ציון-גפני

בישראל פועלים כיום כפיילוט שיתקיים עד סוף 2019 ארבעה בתי משפט קהילתיים (במסגרת בית משפט השלום) - בנצרת, תל-אביב, רמלה ובאר שבע, ועוד שניים צפויים להיפתח בספטמבר בחיפה ובירושלים. כ-700 אנשים עברו דרך בתי המשפט האלה, כשמחציתם עדיין בתהליך. לצד הג'וינט, השותפים לתוכנית, שנמצאת בהליכי חקיקה מתקדמים, הם משרד המשפטים, הנהלת בתי המשפט, משרד הרווחה והשירותים החברתיים ומשטרת ישראל. "בכל זמן נתון יש 10,000 אסירים בכלא בישראל. הוצאת 700 מתוכם לבתי משפט קהילתיים - זה משמעותי", אומרת בייניש. "אנחנו מודדים כיום את האפקטיביות של התוכנית במסגרת מחקר, ובינתיים התוצאות הראשוניות יפות".

קהל היעד של התוכנית הוא בני 18 ומעלה שביצעו עבירות קלות עד בינוניות, למשל עבירות רכוש. התוכנית היא תחליפית לעונש, ונמשכת כשנה-שנה וחצי. היא אמורה להיות עם פוטנציאל הצלחה גדול יותר בהשוואה למאסר, והיא גם זולה יותר למדינה, שמוציאה כ-10,000 שקל בחודש על החזקת אדם בכלא.

"התוכנית נתפרת בחליפה אישית, יחד עם המשפחה וגורמי הרווחה", מסבירה בייניש. “קצין מבחן בודק את הצרכים ואת בעיות הרקע, ומלווה את האדם תוך הסבר על הזכויות והחובות שלו. אנחנו עוקבים אחר האדם מדי שבועיים בבית משפט, כשהשופט מסמן ‘סמכות מיטיבה’. לפעמים זו חוויית הסמכות המיטיבה הראשונה בחייהם עבור אותם אנשים. אנשים שמרגישים שייכים ושרואים אותם ומתייחסים אליהם בהוגנות - נוטים לעבור פחות עבירות. השופט, התובע והסנגור נמצאים בבית המשפט, אך התפקיד שלהם משתנה. הכוח השיפוטי הולך למקום אחר".

"יש יותר סיכוי שקלינטון פסיכופת מאשר טראמפ"

במשך עשרות שנים חקר פרופ' ג'יימס פאלון מוחות של פסיכופתים. כדי לאבחן פסיכופת, הדמיות מוח ומיפוי גנטי הם נקודת הסוף, ולא ההתחלה. בשלב ראשון נדרשת אבחנה פסיכיאטרית. "אפשר להשתמש בכלים האלה לא כדי להבין 'מה האנשים האלה', אלא 'למה הם כפי שהם'", מסביר פאלון. בספר האבחנות הפסיכיאטרי, ה-DSM, אין אבחנה רשמית לפסיכופתיה, אלא מדובר על הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית. לפי הערכות, פחות מ-1% מהאוכלוסייה הם פסיכופתים, ויש יותר פסיכופתים גברים מנשים.

מה הערך בלגלות שלאדם שאובחן כפסיכופת יש גם מבנה מוח ומערך גנטי תואם?

"יש לזה ערך ברמת החוק וברמת המוסר. נניח שלמישהו יש נזק מוחי חמור. יש חלק במוח שלו שלא מאפשר לו לראות שעשה משהו נורא. זה כמו להיות עיוור צבעים. אם מעולם לא ראית צבע כחול, איך תדעי מה זה כחול? זה לא אומר שאדם כזה צריך להיות בחברה שלנו, אבל זה כן אומר שצריך להביא את הנזק המוחי בחשבון בענישה. היו בעבר מקרים של גברים בשנות ה-30 שלהם שלפתע נהיו פדופילים, ואז התברר שהיה להם גידול בחלק הקדמי של המוח. ברגע שהוציאו אותו, הדחפים הפדופיליים חלפו".

ילדות קשה חייבת להיות מעורבת בהתפתחות של פסיכופתיה? בסרט התיעודי של "נטפליקס" על הרוצח הסדרתי האמריקאי טד באנדי, "שיחות עם רוצח", באנדי מתאר את הילדות שלו כטובה וכנורמטיבית. אמא, אבא, ארבעה אחים. אמו, נוצרייה אדוקה, אומרת בסרט: "לא כך גידלתי אותו".

טד באנדי/ צילום:  GettyImages ישראל
 טד באנדי/ צילום: GettyImages ישראל

"רוצחים, פדופילים, אנסים - הם ממציאים סיפורים, כי הם משחקים במערכת והם משחקים באנשים. האמת היא שהמשפחה של טד באנדי הייתה איומה. אמו הביאה אותו לעולם מחוץ לנישואים, ואחת הסברות היא שטד באנדי הוא תוצר של גילוי עריות בין אמו לאביה המתעלל. גם לגבי הרוצח צ’ארלי מנסון וחבורתו, הדיבור היה שהם 'ילדים טובים ממעמד הביניים האמריקאי'. זה לא נכון. הם היו זונות ומכורים לסמים שחיו ברחוב".

לגבי פסיכיאטרים אמריקאים שמאבחנים בשנים האחרונות את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כ"סוציופת" או כ"מנותק לחלוטין מהמציאות", פאלון אומר שאלה אמירות לא אחראיות.

"זה לא אתי. יש הבדל בין לחשוב משהו על מישהו לבין באמת לבדוק אותו. טראמפ קשוח והוא מאוד כן ובוטה. זה לא אומר שהוא סוציופת", אומר פאלון, ומוסיף שמהיכרותו עם אישיותו של הנשיא לשעבר ביל קלינטון ואנשים שעבדו איתו, יש יותר סיכוי שדווקא הוא עונה על ההגדרה של פסיכופת.

"פסיכופתים הם חלקלקים, זה יותר הסגנון של קלינטון, של 'אני אוהב אותך מותק', מאשר הסגנון המחוספס של טראמפ. טראמפ מעצבן אנשים. זה סגנון שהוא הפוך מלהיות פסיכופת. פסיכופתים יגרמו לך להאמין שהם בוכים איתך ושמחים איתך, אבל הרבה פעמים זו מניפולציה. הפסיכופתים הם פתיינים. לכן רואים שנשים נוטות להתאהב בפסיכופתים, ובפוליטיקה - הן נוטות להצביע להם".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988