הקנטון השווייצרי שהנפיק מטבע משלו, טובל ביין ובשוקולד

אנחנו צועדים בעקבות אודרי, מדריכת תיירים נמרצת של סאיון, כפר ימי-ביניימי חביב בקנטון ואלה. התלהבותה ממוזיאון השיש, המוקדש לשיש המקומי, אינה מוצאת הד בליבנו, וסאיון בדרך לאבד את מקומו על מפת הדרכים שלנו. אבל לפתע - מהפך! מול פסל ויטראז' בכיכר הכפר מתחילה אודרי להוביל אותנו בעקבות סיפור שלא ייאמן, שהולך ככה: בשנות ה-70 של המאה ה-19 הגיע לכפר נוכל וזייפן מטבעות איטלקי בשם ג'וזף-סמואל פארינט (Farinet), שמצא בסאיון הנידח מקום מסתור יעיל מהמשטרה.

הימים ימי משבר אמון בין תושבי הקנטון והבנק הקנטונאלי. איש אינו משתמש בשטרות כסף אלא במטבעות בלבד. פארינט פורח. הוא מתחיל לזייף בכישרון רב את מטבע הראפן השווייצרי (שערכו מאית פרנק שווייצרי), שעד מהרה גם נקרא על שמו, "פארינטים". עד מהרה מתחילים להישמע סיפורים על פארינט הנדיב, שמחלק כסף לתושביו העניים של החבל, ומתחילים לקשור לו כתרים של רובין הוד מקומי. מניעיו לא היו אלטרואיסטיים טהורים ככל הנראה, אבל הוא זוכה לאהדת התושבים, ויש אומרים הנשים בפרט.

אודרי מובילה אותנו בהתרגשות בין חצרות אחוריות על פני שלטים שאומרים: "כאן התחבא פארינט".
אבל האהדה לא עזרה לו. במהלך אחד המרדפים, בהיותו בן 35, הוא נופל אל מותו בקניון סמוך. במקום לצלול אל תהום הנשייה, מתחילה אגדת פארינט לתפוח. ספר שיוצא לאור ב-1930 ובעקבותיו סרט על עלילותיו, בכיכובו של השחקן הצרפתי ז'אן לואי בארו, הופכים את פארינט רשמית לגיבור. בסאיון צצים כיכר פארינט, מלון פארינט, גשר פארינט, מוזיאון הכסף המזויף של פארינט, מסלול טיול פארינט ועוד. אבל העלילה מובילה למחוזות שלא ישוערו ואנחנו צועדים לשם במו רגלינו.

 גשר על שם פארינט, זייפן המטבעות/ צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

הכרם הקטן בעולם

בקצה השביל המוליך אל גבעה בלב נוף כרמים מצודד, מגיע השלב הבא בחיי הנצח של פארינט: "הכרם הקטן בעולם", ששתלה אגודת "החברים של פארינט", שקמה ב-1980. הכרם הוא לא יותר משלושה שריגי גפן, אבל בכל שנה בוצרים את ענביהם, מערבבים עם ענבים אחרים ומייצרים בקבוקי יין, שמכירתם מכניסה 10 אלפים פרנק שווייצרי, קודש לילדים נזקקים.

משב הרוח החברתי הזה גורם ל"רובין הוד של האלפים" לעלות מדרגה. הכרם הופך לאתר עלייה לרגל לחובבי חופש, שוויון, אהבה ושלום, שמוטמעים עכשיו סופית בדמותו של פארינט. אנחנו צועדים אל "הכרם" לאורך שביל יפה, שעשרות פאנלים צבעוניים עם מסרים מרוממי נפש מכסים את הגדרות התוחמות אותו.

סלבריטיז שונים התגייסו לפרויקט הכרם. אנחנו מוצאים שם את שמותיהם של השחקנית קלאודיה קרדינאלה, הזמרים ליאו פרה וז'ילבר בקו ובשנת 2000 נמסר הכרם לידיו של הדלאי לאמה. היה חסר עוד שלב אחד כדי להדביק טוב את כל התבשיל הזה, וב-1995 זה קרה. אמן הזכוכית המקומי תיאו אימבודן יצר 21 יצירות ויטראז' המוקדשות לפארינט ונטע אותן כתמרורים לאורך המסלול שמוביל מהכפר לכרם. אחד הפאנלים על השביל זועק "חזור, פארינט, חזור!". ונחשו מה. הוא חזר! ובשנה שעברה הנחית את המארס שלו. בקנטון ואלה הושק מטבע מקומי חדש - שטר כסף מקביל בערכו לשטרות הפרנק השווייצרי, לשימוש ב-150 עסקים מקומיים. שמו פארינט.

פרט לכל זה, מדובר בשלושה קילומטרים של מסלול טיול יפה בין הכרמים, הוויטראז'ים והנוף המקסים מלמעלה. אגב, עוד אחד שחי בסאיון הוא הצייר גוסטב קורבה. הוא ישב שם שנתיים, צייר את נופי החבל וזכה בסמטה קטנה על שמו.

 ויטראז' של ג'וזף מייהופר / צילום: רוני ערן, גלובס

רק נסו להזיז את הגבינה שלו

כמיליון תיירים פוקדים את העיירה גרוייר מדי שנה, בעיקר כדי לבקר בשני אתרי המגנט המרכזיים של האזור: המגבנה הגדולה של גבינת גרוייר ו-Maison Cailler, מרכז התצוגה של יצרנית השוקולד הגדולה נסטלה-קאייה בעיירה ברו הסמוכה. מה מעניק לגבינת גרוייר את ייחודה ואת פרסומה, והאם יש מקום ליצירתיות? יצאנו לבדוק אצל לוראן פיטון, בעליה של המגבנה-מסעדה-חנות בכפר גרנדווילאר, דור שלישי לגבני גרוייר ואחד מעשרת הגבנים של ועדת הדירוג של גבינות המחוז.

ראשית, זו איכות העשב של הרי גרוייר שאוכלות הפרות, העושה את החלב שלהן למה שהוא. שנית, פחות יצירתיות ויותר הקפדה על תהליך הייצור המסורתי, קלה כבחמורה. חוץ מזה, יש לפיטון את ירושת הבקטריות של אביו - הרכב הבקטריות שמכניסים לגבינה, וכן, יש לו גם את הסודות הקטנים שלו. כל אלה זיכו השנה את הגבינה שלו בפרס ראשון.

אצל פיטון אנחנו למדנו גם כיצד מדורגת איכות הגרוייר. חברי ועדת הדירוג מבקרים בצמדים אצל הגבנים וטועמים. 20 נקודות הוא הציון המקסימלי. קיבלת 20-18 - יש לך גבינה הראויה להיקרא גרוייר. קיבלת 18-16 נקודות - תוכל למכור אותה בסופר כגבינה מגוררת לבישול ולפיצה. פחות מ-15 - תחליף מקצוע.

 ייצור של גבינת הגרוייר המקומית/ צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

Maison Cailler הוא עולם שלם של שוקולד לאורך שעתיים מרתקות וטעימות. המסלול מתחיל עם ההיסטוריה של המצאת השוקולד, ממשיך עם תצוגה מושקעת של חומרי הגלם שאפשר למשש ולהריח, תצוגה אינטראקטיבית של האנשים שמאחורי השוקולד (נסטלה עדיין מתמודדת עם הטענות על העסקת ילדים מתחת לגיל 15 בחוות הקקאו שלה בחוף השנהב), ובסוף חדר הטעימות עם הדבר האמיתי - מגשים-מגשים של כל סוגי הפרלינים, וכמה שאתה רוצה!

אבל שיאו של הביקור הוא סדנת השוקולד (בתשלום נפרד). ג'רלדין מולר-מאראס, Swiss Chocolate Master, מדריכה סדנה לכ-15 מבקרים מזדמנים. עם כישרון בימתי לא מבוטל היא הכניסה אותנו בסוד חומרי הגלם והטימפרור, הדגימה את כל התהליך עד לאריזתה המצודדת של טבלת השוקולד האישית שייצר כל אחד לעצמו, ונתנה טיפים איך להכין בבית. יצאנו עם שוקולד אישי (עם צ'ילי, קרמל ומלח גס) ועם הסינר למזכרת.

  סדנת השוקולד/ צילום: רוני ערן

אל ראש ההר

המולסון, ההר של גרוייר, מציע את כל מה שמציעים האלפים של שווייץ, אבל בגרסה משודרגת. לכל הר שווייצרי יש רכבל יפה-נוף, אבל בעלייה אל פסגת המולסון נפרס נוף רחב במיוחד על כל העמק. בפסגה הוא נפתח ל-360 מעלות של פנורמה נהדרת, וביום בהיר רואים את המון בלאן.

כשכבר מגיעים לפסגה עם המסעדה, כיסאות נוח והשביל שמוביל אותך עוד קצת אל תוך הנוף, מגלים שמעל המסעדה מתרוממת עוד רמפה של שלוש קומות כדי להשקיף על הכול קרוב עוד יותר לעננים.
ההרים מסביב זרועים בנמלים אנושיות, שעולות ויורדות בשבילים. חברים, משפחות, ילדים וזוגות, צועדים, מטפסים, הולכים על חבל (ספורט אקסטרימי שצובר תאוצה) ומשתזפים. הפונדו במסעדה מצטיין בהרכב מקומי מנצח - שילוב של גבינת גרוייר עם גבינת Vacherin Fribourgeois. קוראים לזה Fondue moitie-moitie (פונדו חצי חצי). 24 פרנק לסועד.

את פריבורג היפה, שעל גדות נהר סארין, חצי שעת נסיעה מגרוייר, כדאי להכיר תחילה בסיבוב של שעה ברכבת התיירים הקטנה. היא עוברת על פני חזיתות גותיות מהמאה ה-15 ומקיפה את החלק העתיק היפהפה של העיר סביב גשר Bern.

 העיירה פרייבורג/ צילום: רוני ערן

ירדנו בתחנת גשר ברן, הצצנו למוזיאון המריונטות, ראינו את הפסל המקסים של השומרוני הטוב ועלינו על אותה רכבת חזרה למרכז העיר כעבור שעה. בקתדרלת סן ניקולאס מצאנו שכיית חמדה של ממש - את הויטראז'ים שיצר במאה ה-19 הצייר הפולני ג'וזף מייהופר. הם יוצאי דופן ביופיים ונחשבים מהיצירות החשובות של אמנות דתית של אר נובו. לבעלי כושר מומלץ לטפס את 365 המדרגות הלולייניות אל הגג לתצפית המושלמת על העיר. אנחנו הסתפקנו במסלול טיול לאורך הביצורים העתיקים.

נפרדנו מפריבורג במסעדת קפה דו גוטארד - מטבח שווייצרי טעים ומלא מקומיים. הבעלים המקורית של המסעדה הייתה מרי-רוז הולנשטיין, שהייתה בצעירותה המטפלת של ילדי קנדי וחברה קרובה של הפסל ז'אן טינגלי יליד פריבורג. על קירות המסעדה תלויים כמה ציורים שלו ומהתקרה משתלשל פסל קינטי של מכונות תפירה, הומאז' של אמן צעיר לטינגלי.