לזרוק את הפרה מן ההר: איך לאבד ללא צער את הגרועים שבהרגלינו

מספרים על פר הרבעה אחד שסבב באחו, כשבינו לבין הבהמות שבהן חשקה נפשו, עדר פרות נאות למראה, משובבות נפש ומלאות במקומות הנכונים, לא הפרידה אלא גדר תיל אחת. אומרים שאין לחסום שור בדישו ובוודאי שלא פר בהתרגשו, ולאחר שמדד את הגדר בעין בלתי מזוינת, התרחק הפר ממנה כמטחווי קשת, חישב את מרחק ההרצה ופתח במרוץ מטורף, שהסתיים בזינוק הירואי אל מעבר הגדר, אל שטח המרעה בו פסעו בחן אותן פרות הפיתוי, שבפניהן לא עמד. מספרים שהפר עבר את הגדר כמעט בשלמות, למעט אשכיו, שנתפסו בתיל הדוקרני ונותרו למזכרת בקצה הגדר, כשהוא כבר עבר אותה.

מתברר שאלוהים חנן את הזכרים במוח גדול ובאיבר מין בר שימוש, אבל בשל תכנון לוקה, לא סיפק לגוף הזכר מספיק דם על מנת ששני אלה יוכלו לעבוד ביעילות ובהרמוניה בו זמנית. כשהפר המעוקר נשאל מה יעשה עכשיו, התעשת הפר, כך אליבא דסיפור, והבהיר שמעתה יעבוד כיועץ. אז ככה זה, טוענים שמי שכבר אינו יכול לעשות, עובר לניהול, ומי שכושל גם בניהול עובר לייעוץ.

אף שעדיין נותר בי, לטעמי, איזה כישור או שניים בתחום הביצוע ואולי במסגרת ההכנות לעתיד לבוא, פה ושם אני חוטא בייעוץ לחברים. בשבוע האחרון הפתיע אותי מכר ותיק, חבר למקצוע, שבניגוד לעורכי הדין האחרים, שאינם זקוקים לעולם לייעוץ, ישב איתי לפני כמה שנים על המדוכה, במרכז צומת חיים שאליו נקלע, וביקש עצה. השבוע, כאמור, אחרי כמה שנים, נפגשנו שוב, כשהוא בא לספר לי על הצלחתו הגדולה מאז. את השיחה הוא החל, בניגוד לאותו פר מסורס, וסיפר בגאווה שעל אף המצב הקשה של החקלאות בארצנו, הוא זוקף את ההצלחה לפרה יחידה, והוא הזכיר לי את השיחה ההיא בינינו.

לפני חמש שנים, באותה שיחת "פנינו לאן", הוא הסביר לי, מיואש מרוב התמדה ואחריות, על השנים שלו כעו"ד שכיר. הוא דיבר על כך שהיה רוצה להיות במקומות אחרים, ומנגד הסביר לי ובעיקר לעצמו עד כמה בטוח ללכת על בטוח ועד כמה יש לו אישה וילדים, כאבן ריחיים על צווארו. כך שהחיים מחייבים אותו לא להמר ולהוסיף לדבוק בקיים, בתקווה שמשהו שלא משתנה עוד ישתנה. שקלתי לייעץ לו לוותר על האישה והילדים (בעיקר בגלל שהכרתי חלק מהם), אבל הבנתי שלא לשם כך נועדנו יחדיו, ובמקום להשיא לו עצה, סיפרתי לו סיפור.

סיפרתי לו על רב שיצא עם תלמידיו הדרדקים לטיול שנתי ובמסגרת זו הם יצאו מהעיר וטיפסו על ההר הסמוך. במעלה ההר, נתקלה החבורה מעת לעת בחוות בודדים או בבית כפרי זה או אחר. כשהתקרבו אל הפסגה הם ראו בית רעוע, מט ליפול, שכולו אומר דלות ועוני. אל גדר הבית הייתה קשורה פרה כחושה אחת ובסביבתו נעו זוג הורים ושבעת ילדיהם. הרב ניגש אל אבי המשפחה ושאל אותו ממה הם חיים, וזה הצביע על הפרה היחידה והסביר כי למזלם הרב, הפרה עוד נותנת מעט חלב ועליה פרנסתם היחידה.

הם שותים מהחלב המועט, מגבנים את חלקו לגבינה, מחליפים עוד מעט ממנו בסחורות אחרות, וכך חיים כולם בדוחק ובדלות, אבל מצליחים להוציא את יומם. הרב הקשיב רוב קשב, ואז, לתדהמת תלמידיו, שחרר את הפרה מהחבל שקשר אותה לגדר, ובאכזריות חסרת פשר דחף אותה אל מעבר לקצה המדרון ועזב את המקום עם עדת תלמידיו, כשהם מותירים מאחור את המשפחה ההמומה ונטולת הפרה.

כעבור שנה, כאילו לא קרה דבר, שוב יצא הרב עם תלמידיו לטיול במעלה ההר ושוב הגיעה החבורה לאותו מקום. אלא שבזו הפעם, במקום שבו עמד לפנים אותו צריף, עמד כעת בית מידות. בעלי הבית וילדיו נראו בריאים ומחויכים. הרב ניגש אליהם לברר את פשר התמורות שחלו בשנה שחלפה. אבי המשפחה נפנה אליו ולשאלתו, הסביר לו כי עם האובדן המר של הפרה, שוב לא היה להם ממה לחיות ובני הזוג, על ילדיהם, נאלצו למצוא חלופות ולתור אחר מקורות מחיה ופרנסה, ולמזלם הטוב גורלם שפר עליהם ובתוך שנה חייהם השתנו מן הקצה אל הקצה.

אותו חבר למקצוע הזכיר לי את הפרה ההיא והסיפור ההוא, וגולל בפניי את התמורות שעשה בחייו מאז. יש אנשים שרק לאחר אובדן הפרה הם מחליטים לתקן את כל הרפת ויש בודדים שלא זקוקים לכך.

נזכרתי בסיפור הזה. לטעמי, אפילו לרב אין הכשר לשחוט פרות קדושות, ואני הסתפקתי אז רק בסיפור. הזכרתי לו שלרובנו אין בנמצא אנשים שאנו כל-כך חשובים להם, עד שהם יקבלו החלטה ויזרקו לנו את הפרה מקצה ההר, ושבכלל אין אנשים כה החלטיים וחסרי אחריות שיבצעו עבורנו החלטות הרות גורל כאלה. בסוף, אחרי הסיפורים, זה אנחנו לגורלנו.

כשהוא שאל אותי איך לי היה אומץ להקים משרד עצמאי בשנות העשרים לחיי (כשהוא, לעומתי, עשה זאת בחשש כמעט שני עשורים אחריי), גיליתי לו שלי היה יתרון גדול עליו, מאחר שלא הייתה לי אפילו פרה כחושה אחת, שכן מכל המשרדים שאליהם שלחתי בזמנו קורות חיים, לא קיבלתי, לפחות עד היום, אפילו הזמנה אחת לראיון עבודה.

אז לחובבי החיות בינינו, שלא מוכנים להתאכזר לחיות, גם לא במשלים ובסיפורים, אסביר שאני מעריץ פרות ולא מזלזל בהן, שכן עוד לא קם המדען שיצליח להתחרות בהן ולמצוא את הנוסחה הפלאית איך להפוך דשא לחלב. ומנגד, אם נשוב לנמשל - אוסקר ויילד כתב פעם ש"אין אנו מאבדים ללא צער, אפילו את הגרועים שבהרגלינו", ולכן חשוב לזכור את זה, חשוב לדעת שאיש לא יזרוק לנו את הפרה מראש ההר, ובסוף-בסוף, אלה רק אנחנו לגורלנו.