מסע ציד לילי בעקבות חזירי הבר שמתרבים בישראל והורסים את החקלאות שעדיין נשארה כאן

ברחבי הארץ צדים כ-5,000 חזירי בר בשנה • זה אפילו לא מדגדג את האוכלוסייה, אבל בהיעדר דרך אחרת לצמצם את הנזק האדיר לרכוש ולחקלאות שגורמת החיה הענקית, הציידים ממשיכים • דרור פויר הצטרף למסעות ציד ליליים עם האנשים שבחרו באחד היריבים העקשנים, ההרסניים והחכמים במרחב הישראלי

איור: עובדיה בנישו
איור: עובדיה בנישו

לילה יורד על המטעים והשדות אי שם במרכז הארץ, וחבורת הציידים מתארגנת ליציאה. מטעינים את הרובים, מתקינים את הפרוז'קטורים על טנדר טויוטה משופצר - ויוצאים לצוד חזירי בר. אנחנו נוסעים לאט בשבילים בין מטעי האבוקדו, מאירים בין שורות העצים שהושחתו. ענפים רבים שבורים ועל האדמה זרוקים פירות מעוכים וחצי אכולים. עדר חזירים עבר פה ולא חס. אנחנו הולכים למצוא אותו.

נוסעים בשתיקה. האבק שעולה מהטנדר מתערבל באור הפנסים ואנחנו נותנים ללילה לרדת, סמיך וכהה, מלווה בסימפוניה של יללות תנים - התרנגולים של השקיעה. עיניים נדלקות פתאום בחושך בשלל צבעים, כמו בסרטים מצוירים, ומביטות בנו בתערובת של בהלה וכעס לפני שהן נעלמות חזרה באפלה. עיני התן מחזירות אור ירוק, עיני השועל בוהקות בצהוב ואילו עיני הארנבת והשפן זוהרות באדום. אנחנו אומנם במרכז הארץ, במטעים מסודרים, לא רחוקים מכביש ראשי, ומותגי תחנות הדלק והמזון המהיר נוצצים לא פחות מעיני החיות, ובכל זאת - זה מרגיש כאילו עברנו לממד אחר, טבעי ופראי.

מלבד החיות הנ"ל בהמוניהן יש גם שלל דורסי לילה, דורבנים, שפנים, עכברים ויונקים קטנים וזוחלים אחרים. כל אלה שישנו ביום מתעוררים ועוסקים בענייניהם בקדחתנות: צדים, נוברים, אורבים, מזדווגים, ניצודים, בונים קינים. חיים את החיים. גם הרעשים משתנים לגמרי בלילה: אתה כל הזמן מרגיש מוקף. פה יש רשרוש, שם נשמע כרסום, משהו קורא, משהו נוהם, משהו נרמס. אם אתה שומע את זה, לוחש לי אחד הציידים, כנראה שזה לא חזיר.

לא שחסרים חזירים. אנחנו רואים אותם, בדרך כלל חזירה עם כמה גורים ומדי פעם זכר בוגר, אבל אף אחד לא במרחק ירייה אפקטיבית. הם מטיילים ומנשנשים בשלווה בין העצים או נוברים באדמה, לא פוחדים מאנשים או רכבים - הם רגילים ואחרי הכול השטח הזה הוא ביתם - אבל כשהם מרגישים שמשהו לא בסדר, כמו רברס או עצירה לא צפויה, נעלמים בשתיקה בחזרה אל תוך הסבך. העיניים של חזיר הבר לא מחזירות אור, הוא יכול לבהות בך ממרחק של מטרים ספורים ולא תבחין בו.

בחודשים האחרונים הצטרפתי לכמה מסעות ציד של חזירי בר. כולם מכירים את הסיפורים על חזירי הבר שמסתובבים והופכים פחים בערים ברוב הארץ, בעיקר בחיפה. יש אפילו כאלה שאוהבים אותם משום מה. אבל אם בערים הם בינתיים רק מטרד, את הנזק העיקרי של חזירי הבר סופגים החקלאים. אין אומדן מדויק של היקף הנזק, אבל מדובר בעשרות רבות של מיליונים בשנה. החזירים - שנפוצים בישראל מהחרמון ועד צפון הנגב, כולל שלוחה חזירית בערבה - לא רק אוכלים את היבול ומשמידים את העצים, השדות, השיחים והשתילים, הם גם קורעים גדרות, צינורות ומה לא. שום דבר לא עומד מולם.

יש כ־2,000 מחזיקי רישיון ציד בישראל ולקח לי המון זמן למצוא כאלה שייקחו אותי איתם. אלה שהצטרפתי אליהם לא היו ציידים מקצוענים. הציד אומנם נעשה במקצועיות וברצינות, אבל אלה אנשים שעוסקים ומתפרנסים מדברים אחרים, זה התחביב שלהם. לא כל-כך ההרג, כמו האדרנלין והחברותא. אני יכול להזדהות עם זה, יש משהו ברעות המתגבשת בחשיכה ובשתיקה.

אף על פי שהצטרפתי לציידים שמחזיקים ברישיון ציד של מדינת ישראל ושנקראו למשימה על-ידי החקלאים הסובלים ורשות הטבע והגנים (האחראית על הציד בישראל), אף אחד מהם לא הסכים להיחשף בשמו ובטח לא להצטלם, אפילו את המקומות ואת התאריכים טשטשתי לבקשתם. גם הגברים הקשוחים האלה מפחדים מבית הדין של פייסבוק. הישראלים, עם עדין ורגיש, לא אוהבים ציידים. אפשר ממש להרגיש את מבטי השטנה דוקרים בגב כשנכנסים עם הרובים לתחנת דלק.

חזיר הבר לא רואה כל־כך טוב, אבל מפצה על כך בחוש שמיעה וריח מפותחים
 חזיר הבר לא רואה כל־כך טוב, אבל מפצה על כך בחוש שמיעה וריח מפותחים

שלישיית הציידים מורכבת מיבואן ציוד תעשייתי, רואה חשבון ובעל מוסך. הוותיק ביניהם, מנהיג החבורה, צד כבר כ־15 שנה (לא ותק מרשים במיוחד בעולם הציד) ויודע לתת לך תחושה שהוא ראה את הכול פעמיים. הוא זה שמגיע לעשות סריקות מוקדמות של האזור, יודע לבחור את המקומות הכי טובים למארב ובעל אחוזי פגיעה טובים. הוא לא ירים את הרובה אם זו לא ירייה בטוחה. השני, צייד צעיר (לא בגיל, בוותק) ונלהב הרבה יותר לירות, יהיה יום אחד מנהיג של חבורה משלו. עד אז הוא אחראי על הקשר עם הרשויות: רשות הטבע והגנים, קציני ביטחון מקומיים (אם צדים בקרבת מקומות יישוב), משטרה וגם עם החקלאים.

השלישי הוא הנהג, תפקיד חשוב מאוד בתנאי עבירות קשים. כולם שתקנים, אבל הוא השתקן מהשלושה. כמה פעמים ניסיתי לדבר איתו בלחישה. למה אתה צועק, גער בי בדממה. שתקתי. אולי בגלל זה הוא היה האהוב עליי מכולם. יכולות ניווט כאלה, ברברס, בחושך, דרך תעלות ובין מכשולים רבים בשביל־לא־שביל, עוד לא ראיתי.

חיה שהיא טנק קטן

חתיכת חיה זה חזיר הבר. היונק הגדול בישראל היה פה תמיד. הוא מכונת הישרדות משוכללת שעוצבה בקפידה: הראש הגדול, העיניים הקטנות, החרטום המאורך והקשיח ששימושי לנבירה ולנגיחה, הכתפיים הגבוהות, המותניים הצרים, הרגליים החזקות, זוג הניבים הבולטים והמעוקלים בצדי החרטום שיכולים להגיע גם לאורך של 30 סנטימטר ולא נראים כמו משהו שאתה רוצה להשתפד עליו, ועוד שני ניבים תחתונים, קצרים יותר - אבל חדים בהרבה. זה טנק קטן. הזכרים מגיעים בקלות למשקל 150 ק"ג ולאורך של כמטר וחצי. הנקבות קצת יותר קטנות, אבל יכולות להגיע למשקלים דומים. לחזיר שיער גס בצבעי אפור־חום־שחור שמשתנים לפי עונות השנה (פעם היו עושים מזה מברשות שיניים), פרוות הגורים מפוספסת. חיה מכוערת ומרשימה.

חזיר הבר לא רואה כל־כך טוב, אבל מפצה על כך בחוש שמיעה מפותח ובחוש הריח בעל הטווח הגדול ביותר מכל היונקים, הרבה יותר מכלב הציד המאומן ביותר. גם חוש הטעם שלו מפותח והזיכרון שלו מעולה, בגלל זה אי אפשר להרעיל אותו. הוא יודע לחמוק ממארבים. יש לו מוח גדול ומפותח שכולל יכולת למידה ופתרון בעיות מורכבות, כמו איך מתגברים על גדר חשמלית. החזיר גם יודע להימנע ממקומות שבהם נתקל בציידים.

עונת הרבייה של חזיר הבר מתרחשת בראשית החורף, ההיריון נמשך כארבעה חודשים וההמלטות מתרחשות ממארס עד יוני. מספר הגורים בשגר יכול להגיע לשמונה. איבר המין של הזכר נראה כמו חולץ פקקים ובעונת הרבייה אתה לא רוצה להתעסק איתו - החזירים נהיים אלימים, ובעיקר מסריחים מפרומונים. בישראל צדים כ־5,000 חזירים בשנה, בקירוב, וזה אפילו לא מדגדג את האוכלוסייה.

במחקר שנקרא "השפעת ציד על הדמוגרפיה, הפיזיולוגיה והתנהגות חזירי הבר באזורים חקלאיים, אורבניים וטבעיים בישראל", שפרסמו בדצמבר 2018 פרופ' אורי שיינס, ד"ר דן מלקינסון והדוקטורנט אחיעד דוידסון, כולם מהחוג לביולוגיה אבולוציונית סביבתית באוניברסיטת חיפה, קראתי שהציד מביא לשינויים דמוגרפיים באוכלוסיות חזירי הבר. גיל הבגרות המינית של הנקבות כנראה יורד והן יודעות לעבור לקראת ההמלטה לאזורים שבהם אין ציד, כמו שמורות טבע, ולהשאיר שם את הצעירים. בנוסף, חזירים מעדיפים את הערים על השדות מאותה סיבה ממש, הם מבינים איפה צדים אותם ואיפה לא ואפילו יודעים להפריד בין תושב לצייד.

החזיר פעיל בעיקר בלילה, אוכל־כול עם קיבה מבטון ועמידות גבוהה בפני זיהומים. הוא יאכל פירות ופגרים, פטריות וחרקים, אשפה ועופות צעירים, שקדים ודגים. ברצותו ינשנש שורשים, ברצותו יטרוף גורי חולד או עופרים צעירים. זו חיה משפחתית, טריטוריאלית, היררכית ואינטליגנטית ביותר, שלא עושה את הצרכים שלה איפה שהיא ישנה, מתַקשרת ואפילו מנהלת שגרת טיפוח גוף.

כל מה שמנסים נגדם לא עובד, בטח לא לאורך זמן. גדרות חשמליות, תותחי גז שמשמיעים רעש, כלבי שמירה, דחלילים, סוללות עפר, וגם ציד - שום דבר לא עוצר אותם. הדבר היחיד שחזיר הבר לא יודע לעשות זה ללכת ברברס.

הטנדר שלנו דוהר לאיטו בחיפוש אחר חזירים בשטחים החקלאיים, בין מטעי האבוקדו, התפוזים והשקדים, ושדות התירס, הכותנה, הבוטנים והחומוס. בין בתי אריזה, רפתות ולולים. שעה וחצי, ולא הגענו למצב ירייה, אבל אני לא מאוכזב. הלילה מרתק והאקשן אומנם שקט, אבל בלתי פוסק. פה ושם אנחנו פוגשים כל מיני אנשי חושך - פקחים, שומרים במאבק נגד הפשיעה החקלאית, זוגות שחיפשו מקום שקט. כל צל של ענף וכל סוללת קוצים מספרים סיפור אחר. מדי פעם, כמו ילדים, אנחנו מפנים את האלומה אל השמיים, סתם כי זה כיף.

בחסות החשיכה, בזכות השתיקה ומרוב שאני מרוכז בלמצוא חזיר עם אלומת הפרוז'קטור שלי, ותוך כדי ניסיונות התחמקות מענפים שמאיימים לערוף את ראשי, נדמה ששאר המוח שלי חופשי לעופף בחופשיות חסרת מטרה. אני אורח של הלילה וכל עץ מנסה להגיד משהו, לספר סיפור. זה כמו חופש. אני מביט על הציידים האחרים, כל אחד דרוך בחיפושו ועטוף בשתיקתו.

בחסות החשיכה, בזכות השתיקה ומרוב שאני מרוכז בלמצוא חזיר עם אלומת הפרוז’קטור שלי

כמו גברים בגיל העמידה העוסקים בתחביבים אחרים, גם ציידים משקיעים בעצמם. מדי הסוואה, רובים יקרים, אימוני מטווח רבים, ציוד שדאות ושלל גאדג'טים ואקססוריז, מכוונות עד כיסוי מכנסיים נגד נחשים. החוק ואתיקת הציד מגבילים את הציידים בשימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים באמת כמו ציוד לראיית לילה וחיישנים שונים, וגם השימוש בפיתיונות (כמו ערימת אוכל) אסור כמובן. בסוף, הכול די פרימיטיבי. רובי הציד לא אפקטיביים מעבר לטווח של 90 מטר. הציידים אינם ספינת דיג שחורשת את קרקעית הים עם רשתות ענקיות, הם יותר כמו הדייגים שיושבים עם חכה על המזח. זו פחות או יותר גם מידת ההשפעה שלהם על מספר חזירי הבר. הפקחים של רשות הטבע והגנים משתמשים בציוד משוכלל בהרבה, יש לומר.

לציידים - כמו טיילים, רוכבי אופניים ודייגים - יש כבוד לטבע והרבה סבלנות. לשבת שש שעות לבד ובשקט על כיסא בחושך זה לא דבר פשוט. הם שתקנים וטריטוריאליים, ומה שמניע אותם מלבד האדרנלין זו אותה ערגה מוכרת לגבריות קמאית ופראית שקל כל-כך להתחבר אליה: להביא את הבשר הביתה, לא מהסופר. לתפיסתם, הם מכבדים את החזיר הרבה יותר משאנחנו מכבדים את הפרה והתרנגול. מחזיר בוגר שספג פגיעה ישירה בראש אפשר להפיק עשרות קילוגרמים של בשר משובח והציידים מחליפים מתכונים, שיטות וכמובן - עוד ועוד סיפורי גבורה.

האתיקה של הציד

עוד שעה עוברת, ולפתע אנחנו מבחינים בחזיר בר, זכר בוגר וגדול. הוא עומד שם ונובר באדמה במרחק של כ־70 מטר מאיתנו. הטנדר עוצר בעדינות, אחד הציידים מרים את הברטה A400 שלו ויורה - רעש הירייה של רובה הציד חלש יותר מנשק "רגיל" וממה שציפיתי לו. העשן מתפזר, אבל החזיר כבר לא שם ולא ברור אם נפגע. האתיקה של הציד מחייבת אותנו ללכת ולבדוק, לא להשאיר פצועים בשטח.

כשאנחנו מתקרבים, נראה החזיר בורח משם ואנחנו יוצאים למרדף. זה המרדף הכי מופשט שהייתי בו בחיים. יותר ממרדף, זו הייתה אילוסטרציה של מרדף - אנחנו נוסעים לאט בין השבילים המוסדרים, כדי לא לפגוע בשתילים, מהמרים לאן פנה החזיר שרץ במהירות ובלי להתחשב בנתיבי התחבורה. אחרי כמה דקות כבר לא ברור כל-כך לאן המרדף הזה מתקדם, אבל הוא לא מפסיק. אנחנו מסתובבים עד שרואים את החזיר לא רחוק, אבל אין קו ירייה, אז צריך להקיף את המטע תוך כדי שאנחנו רואים בעיניים כלות את החזיר הולך באיטיות לכיוון השני, אם זה בכלל אותו חזיר. הוא לא נראה פצוע או מוטרד. מנסים עוד ירייה: החזיר אפילו לא מאיץ פעמיו. מה שמעיד שכנראה מדובר בפרט שטרם ירו עליו ולא מבין שצריך לפחד. אנחנו בשיא האדרנלין והוא אפילו לא מרים ראש.

אכזבה קלה מורגשת בטנדר. כאקט של כבוד ליריב, מדביקים הציידים לחזיר את הכינוי "פס בשיער", כמו שהם עושים לכל חזיר שהציב אתגר. הם מספרים לי על "הרקדן", "חזיר מרוץ", "מזליקו" ו"ריח של דלק" שנצפה מאחורי תחנת דלק. זה דבר חשוב: כדי לעסוק בציד צריך, מלבד רישיון, גם נטייה למיתולוגיה מיידית. לא עברו שתי דקות מהמרדף האיטי, והוא כבר הופך מול עיניי ובזמן אמת לאגדה הרואית. הנסיעה האיטית הופכת למרדף מסוכן בתנאים לא אפשריים, החזיר הרגיל למפלצת שכמותה לא נראתה בארץ, ושתי היריות שלא פגעו מוסברות כאקט של התערבות חיצונית, אולי של הקארמה, אולי של הנאחס שהבאתי. אנחנו מתנחמים בהפסקת קפה ובסיפורי הרפתקאות שבהן כל קליעה פוגעת בול.

ממשיכים בנסיעה בשדות החומוס, כשאנחנו מבחינים בחזירה ובחמישה גורים סועדים את ליבם. זה קצת רחוק ועד שאנחנו משפרים עמדות, החזירה קולטת ומזהירה את הגורים שמתחמקים בזמן מעוד ירייה שלא פוגעת. במקרה של אמא וגורים, מעדיפים הציידים לפגוע קודם בגורים. הרג האם הוא גזר דין מוות לכל הגורים. לא תמיד זה מצליח, אבל משתדלים שזה לא יקרה.

היו לנו עוד שני מרדפים דומים, מותחים אבל עקרים. הדילמה לעיל היא רק סוגיה אחת במה שנקרא "האתיקה של הציד". הכללים הבסיסיים פשוטים וברורים: "מרדף הוגן" - לא משתמשים בציוד מעקב אלקטרוני מתוחכם ונותנים לחיה סיכוי סביר; לא משאירים חיה פצועה בשטח; מכבדים את הגווייה ולא מציגים אותה לראווה בדרך הביתה וכדומה.

הכללים פשוטים, אבל לא תמיד מקפידים עליהם. המקרה הכי מפורסם הוא "פרויקט איזבלה". בין השנים 1997 ל־2006 התנהל באיי הגלפגוס מסע ציד והשמדה של יותר מרבע מיליון עזים (וגם חזירי בר וחמורים) חפות מפשע רק בגלל שהתרבו ואיימו על הישרדותם של צבי הענק המפורסמים. האדם העדיף את הצב על העז וטבח ללא הכרה והתחשבות בשום אתיקה: מתקני GPS הושתלו על עזים מיוחמות שנשלחו כדי למצוא את הזכרים, עדרים קובצו במקום אחד ונטבחו בירי ממסוקים, אל תשאלו.

גם אוסטרליה לא בוחלת בציד כזה נגד חתולי הבר והחזירים בתחומה, אם כי ברוב העולם מקפידים על הכללים הבסיסיים גם מול חזירי הבר - המוגדרים כמטרד בכל מקום, אף על פי שהם מופיעים על סמלי אצולה ישנים וציורי קיר קדמונים. גם החזיר, שלא כמו הכלב, לא בדיוק ויתר על הגדרתו העצמית: אם תיקחו את החזיר הכי מבוית וורוד וחמוד ותזרקו אותו לטבע - מהר מאוד הוא יגדל שיער גס וניבים ויחזור להיות פראי. לכלב זה ייקח הרבה יותר.

אנחנו עושים עוד כמה סיבובים, אבל לא מוצאים את "פס בשיער". מצליחים לשחרר עוד ירייה שלא פוגעת בכלום, אבל כל החזירים חזרו כנראה למקומות הבטוחים שלהם. לי, כאמור, אין בעיה: אני מרוצה מאוד מכל התנשמות שאני רואה. בפעם הבאה נחזור לצוד בשיטה אחרת. לא מטנדר: מהמארב.

בינתיים אין דרך אחרת

עד אז אני מתקשר ליתיר שמיר, שבתפקידו כמנהל האגף להגנת החי והצומח ברשות הטבע והגנים, אחראי על הציד בישראל.

אפשר לומר כמה חזירי בר יש בכלל בישראל?

"אני לא חושב שמישהו יכול לתת מספר. אנחנו כן יכולים להגיד שזה בהחלט מין שנמצא הרבה מעבר לתפוצתו הטבעית ולכן מסב את הנזקים שהוא מסב, גם לגידולים חקלאיים - ללא ספק החזיר מסב את הנזק הכי גדול לחקלאות - וגם לטבע. החזיר לא בוחל בכלום, הוא טורף עופרים צעירים וחומס קינים של דוגרי קרקע. כמי שקיבלו את המנדט לשמור על הטבע בישראל, אנחנו סובלים ממנו".

איפה אנחנו במלחמה נגד חזירי הבר? הציד מועיל? הוא מפחית את מספר החזירים ומוריד את הנזקים?
"קודם כול, אנחנו לא רוצים למגר את המין הזה, רק להחזיר את האוכלוסייה לפרופורציה הטבעית".

אבל מהי? אם לא יודעים מספרים, מה הטבעי?

"קשה לומר בדיוק עד איזו רמה אנחנו רוצים לצמצם את האוכלוסייה, אבל בהחלט רוצים לצמצם. זו בעיה כלל עולמית ואף אחד בשום מקום לא הצליח לטפל בצורה אפקטיבית בנזקים שגורמים חזירי הבר. הרשות עושה ספירות עונתיות של בעלי חיים ומקבלים אינדיקציה - גם בלי מספר מוחלט - של כמה האוכלוסייה התפשטה במרחב וגדלה באחוזים. אנחנו רואים עלייה משמעותית גם בהיקף וגם בנזקים.

"שמע, בסוף זה בופה חופשי. אתה מגדל שדה תירס, מגיע החזיר - ואין לו הגבלה על כמות המזון. חזירה שהייתה ממליטה שגר אחד בשנה, שמתוכו שלושה גורים היו שורדים, בגלל השפע והיכולת לכלכל את הגורים היא ממליטה היום שני שגרים ובכל שגר שורדים שמונה גורים, אז תתחיל לעשות חישובים ותראה שמהר מאוד מגיעים למספרים לא פרופורציונליים".

אז בקצב ההתרבות הזה, בשביל לשמור על האוכלוסייה ברמה הנוכחית שלה אתה צריך להרוג בכל רגע נתון את רוב החזירים.

"אחוזים ניכרים מאוד, בהחלט".

אנחנו שם?

"אנחנו לגמרי לא שם".

אז מה התועלת בציד?

"האם אנחנו מגיעים לדילול אפקטיבי של האוכלוסייה? כנראה לא ממש. האם אנחנו פותרים בעיות ברזולוציה מקומית? בהחלט. חקלאי שאם לא היינו מטפלים בו היה גומר בלי שדה, לא יסבול בשנה הבאה? כנראה שיסבול שוב. אבל הרזולוציה המקומית חשובה. אנחנו לא יכולים לוותר על טיפול מקומי רק בגלל שהוא לא משפיע ברמה הארצית".

ברור. מארסנל הנשק ההגנתי שלכם נגד חזירים, מה הכי עובד?

"אנחנו פועלים בכל המישורים - גדרות, גירוש, אמצעי הפחדה, וגם ציד".

הכול נעשה כמו לפני אלפי שנים - גדר, הפחדה, ציד. איפה הטכנולוגיה?

"מי שימציא משהו כזה ירוויח הרבה מאוד כסף. בכל העולם מנסים לצמצם אוכלוסיות בשיטות אל־הרג, להגיע למצב שיגרום לאוכלוסייה לא להתרבות. אבל אנחנו לא שם. הדרך היחידה כרגע שאנחנו מכירים ויש לה אפקטיביות - גם אם לא מלאה - היא דילול. כלומר ציד. עד שלא נמצא דרך אחרת, זה המצב".

ציד זו האופציה האחרונה?

"זה נושא רגיש. מבחינת החקלאים, קודם כול ננסה למצות אמצעים אחרים, אבל כן, נעשה את זה כשצריך. מבחינת שיקולי שמירת טבע - לגירוש ולהפחדה אין משמעות. אם החזירים משפיעים על אוכלוסיית הצבאים כי הם טורפים עופרים צעירים - מה תעשה? אנחנו, האדם, התערבנו בטבע באופן כל-כך עמוק, שחייבים להתערב שוב כדי לאזן אותו, וזו הדרך, עם כל הצער והכאב. אנחנו לא מכירים לצערנו דרך אחרת לנהל אוכלוסיות".

אבל לא מצליחים "לנהל את האוכלוסייה".

"האוסטרלים אגרסיביים יותר מאיתנו, הם נלחמים בחזירים בפעולות דרסטיות בהרבה - וגם הם לא מצליחים".

שמיר מקפיד לעשות הבדלה בין ציד מהסוג שאני השתתפתי בו, שנקרא "ציד ממשקי" ומטרתו להגן על האדם, לבין מה שנקרא "ציד ספורטיבי". "על ציד ספורטיבי אפשר להתווכח", אומר שמיר, "יש כאלה שקוראים לו גם ציד מסורתי. יש חיות שמותר ועונה שבה אפשר. המחוקק קבע שזה לגיטימי, אבל הציבור הישראלי לא כל-כך אוהב את זה. אנחנו לא אחראים על אתיקה במדינת ישראל. המחוקק קבע שזה לגיטימי ואם אני אוהב את זה יותר או פחות זה עניין אחר. שכל אחד ישפוט לעצמו אם ראוי לעסוק בתחביב הזה. אבל הציד שאנחנו מדברים עליו מתקבל בצורה יותר לגיטימית. אנשים מבינים שזה נחוץ".

מה לגבי ציד לא חוקי, עד כמה זו בעיה?

"שמע, אם היו יוצאים לצוד דררות בלי רישיון היינו אומרים מילא, אבל הציידים הלא חוקיים אוהבים לפגוע במינים שהם סמל. הצבי הארץ ישראלי, לדוגמה, הוא מין בסכנת הכחדה, אבל עבורם הוא מטרה - אלה מינים שיקרים לנו. זו בעיה גדולה מאוד. חשוב לי להדגיש שאנחנו עושים הפרדה מלאה בין ציידים ברישיון שיוצאים בהיתר והחוק מתיר להם לפעול. זה בסדר גמור. הבעיה היא שהחקיקה בישראל נגד ציד בלתי חוקי קלה מדי והענישה לא מרתיעה".

חתיכה נלקחת מבשר החזיר, ומועברת לבדיקה וטרינרית כדי לשלול זיהומים
 חתיכה נלקחת מבשר החזיר, ומועברת לבדיקה וטרינרית כדי לשלול זיהומים

ריחו הקלוש של המוות

בקיצור, כמו שזה נראה עכשיו, הפסדנו במלחמה נגד חזירי הבר. נראה שהם מכירים טוב מאוד את החומר ויודעים בדיוק מה לעשות.

כמה ימים אחר כך אנחנו יוצאים לעוד ציד, הפעם במארב. מתמקמים משני הצדדים של שדה תירס מתוק ענקי שנקטף לאחרונה, אבל על האדמה יש עוד אלפי קלחים מוכנים לאכילה. קצת לפני השקיעה אנחנו מגיעים, מסתדרים מול הרוח בפינת השדה ומחכים.

הערב שוב יורד, ומשמרת הלילה יוצאת לעבודה: התנים, השועלים, השפנים, הדורבנים, הציפורים כולן. אלא שהפעם זה שונה - אנחנו לא עוברים בתוך השטח רכובים על טנדר וחמושים בפרוז'קטור. הפעם אנחנו נייחים ודוממים. החושך עבה יותר, היתושים חצופים יותר.

אנחנו מול הרוח כאמור והחיות מתקרבות אלינו כמעט לנגיעה. אנחנו מחכים לחזירים באפלה. הם אמורים להגיע, לפי החקלאי שהזמין אותנו, אבל מתי? אנחנו יושבים וממתינים לחזיר שיבוא. ואז באה חזירה בוגרת עם ארבעה גורים. היא רחוקה מאיתנו, אבל קרובה יותר לצייד בצד השני של השדה. אנחנו שומעים ירייה אחת, ואחריה עוד אחת. אם הוא פספס, היא אמורה לרוץ ישר אלינו. יש רגעים של מתח.

הוא לא פספס. אנחנו ניגשים אליה: חזירה ענקית שוכבת על האדמה. איכשהו, היא דוחה למראה ומכובדת בו בזמן. חיה חזקה ואיכשהו נקייה ומטופחת. לפי הפטמות שלה היה נראה שהיא עדיין מיניקה גור אחרון (לכל גור חזיר יש את הפטמה שלו). הכדור הראשון פגע בירכיים האחוריות, השני בראש.

אנחנו ניגשים אליה: חזירה ענקית שוכבת על האדמה
 אנחנו ניגשים אליה: חזירה ענקית שוכבת על האדמה

אנחנו מתקרבים אליה, עומדים מעליה. אין שום שמחה, בטח לא שמחה לאיד. קצת עצוב לי על הגורים, אני מודה, אבל ממש קצת. חתיכה נלקחת במקום מבשר החזירה, ומועברת לבדיקה וטרינרית כדי לשלול אפשרות לזיהומים, זה חלק מהפרוטוקול. אנחנו קושרים אותה למנוף, מעלים אותה על הטנדר ונוסעים משם. אהבתי הרבה יותר את המרדפים ואת ההמתנות מאשר את הריח הקלוש של המוות שכבר מתחיל לעלות מהארגז האחורי. 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988