טראמפ של ברזיל: האמזונס בוער וזה רק משל על מנהיגים שרוצים לכבס את הכביסה המלוכלכת בבית

יותר ויותר מדינות פוטרות את עצמן מדין וחשבון על התנהלותן באמצעות הטיעון "זה ענייננו הפנימי", שהפך לתירוץ השקוף ביותר, והמוצלח ביותר, בתחום היחסים הבינלאומיים • ברוכים הבאים לאמזונס הבוער

הפגנה נגד בולסונארו בצ'ילה / צילום: רויטרס - Rodrigo Garrido
הפגנה נגד בולסונארו בצ'ילה / צילום: רויטרס - Rodrigo Garrido

אנחנו נותנים זה זמן מה סימנים בגל הבינלאומי של "פופוליזם", וחוטאים לא פעם בהכללות גורפות. אבל על מכנה משותף אחד לפחות אפשר להסכים: הצלחתם של פוליטיקאים מן הזן הפופוליסטי לתרגם ללשון אלקטורלית את האיבה האינסטינקטיבית של מצביעיהם לעריצותם האינטלקטואלית של "המומחים".

כל מיני מומחים. ממומחי תזונה ודיאטה, עבור דרך מומחי חינוך גופני, המשך בפסיכולוגיה וגמור בכלכלה ובדיפלומטיה. המומחים מזהירים אותם מפני הסוכר והכולסטרול והשפעת משקל-יתר על הלב, ומייעצים למהר ולהיגמל לא רק מניקוטין אלא גם מקוקה-קולה; המומחים אומרים להם שסחר חופשי וגבולות פתוחים טובים לאינטרס הרב-לאומי; המומחים אומרים להם שיום קרוב אחד התחממות כדור הארץ תהיה בלתי-הפיכה.

הם קצו במומחים. הם העדיפו את האנטי-מומחים, את הדונלד-טראמפים ואת הבוריס-ג׳ונסונים, את המתיאו-סאלבינים (איטליה) ואת הוויקטור-אורבאנים (הונגריה). טאייפ ארדואן ידע איך לשעשע את הטורקים בהלצותיו המחוספסות על ה"מון שֶרי", הדיפלומטים המהוקצעים וטובי-הנימוסים של טורקיה, המנסים להידמות לצרפתים.

בכלל, פופוליסטים מוצאים את הצרפתית נוחה לשימוש כשהם מנסים ללעוג. בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2004, המועמד הדמוקרטי היה הסנאטור ג'ון קרי, לימים מזכיר המדינה של ברק אובמה. נדפה ממנו אריסטוקרטיה של בן טובים, והוא גם דיבר צרפתית שוטפת. אחד הרפובליקאים הפחות נעימים של הזמן ההוא, מנהיג סיעת הרוב בבית הנבחרים בוושינגטון, טום דיליי, היה פותח נאומי בחירות במשפט, "בוקר טוב, או בונז'ור, כפי שאומר ג'ון קרי". קשה להאמין, אבל זה עבד.

"טראמפ של ברזיל"

מה שמביא אותנו אל ז'איר בולסונארו, "טראמפ של ברזיל" זה החודש התשיעי. ליברלים במערב לא רחשו לו עודף אהדה מלכתחילה. הוא בז לכל מי שרמז של רגישות אנושית, חברתית, כלכלית ואקולוגית בקע מגרונו. הוא חידש את רישיונות הבוז והשנאה של מי שנאלצו להנמיך את קולם בשנים הארוכות של הממשלה הסוציאליסטית (2016-2002). בעיניו, דיקטטורה צבאית ברוטלית הייתה תור הזהב.

ילידי האמזונס היו יעדי בוז ושנאה בולטים ברפרטואר שלו. הוא התיר את דמם, או לפחות את יערותיהם. יש להם יותר מדי אדמות, הוא אמר, ועורר את הרושם שהוא לא יתנגד להחשת קצב ביעור הג'ונגל באמצעות הבערה, לטובת החוואים והבוקרים הרוצים להפוך את אגן האמזונס לכר-מרעה אחד גדול עם כמה ערוגות.

כל הסכמי האקלים של פריז אינם שקולים כנגד תימרות האש והעשן של האמזונס, המקצרות את חייה של שכבת האוזון. לא היה אפוא עניין טבעי יותר בשביל נשיא צרפת מאשר להרים את קולו נגד אדישותה של ממשלת ברזיל.

בולסונארו, במחשבה תחילה או בלעדיה, החליט כנראה שהתכתשות פומבית עם נשיא צרפת תועיל לאחוזי הפופולריות שלו. הוא גינה אפוא את "הקולוניאליזם" של עמנואל מאקרון, לא פחות. אחר כך חזר בשמחה גלויה לאיד על ציוץ של אחד מתומכיו, שייחס את התנהגות מאקרון לקנאתו ביופיה של גב' בולסונארו, מפני שתראו-מה-יש-לו-בבית.

מאקרון היה יכול למחול על כבודו ולמחות את הרוק. אבל עידן המחילה והלחי השנייה ביחסים הבינלאומיים הסתיים זה כבר. עכשיו, בהשראת טראמפ, איש אינו משתמט עוד מקרב-מגע. מאקרון גילה אפוא את רגשי ידידותו העמוקים ל"עם של ברזיל", והביע תקווה שהעם הזה יזכה יום לא רחוק אחד "בנשיא שלו הוא ראוי".

תפוס ואכול כיכולתך הרטורית

ביסוד התרעומת של בולסונארו על ביקורתו של מאקרון עמדה התלונה שהאמזונס הוא "עניין פנימי" של ברזיל; וניסיונו של נשיא צרפת להטיף לה מוסר אינו אלא "קולוניאליזם". כמעט משעשע לשמוע דמגוג מן הימין הקיצוני משתמש בגידוף פוליטי כה אופייני של השמאל, אבל זה כנראה עניינו של העידן הפופוליסטי: תפוס ואכול כיכולתך הרטורית.

"זה ענייננו הפנימי" נעשה התירוץ הנוח של עשרות ארצות להשתמט מדיון בביקורת כלשהי על התנהלותן. בשם פנימיותם של ענייניהן, ארצות שוללות זכויות של מיעוט ולפעמים גם של רוב, מפירות חוקים ואמנות בינלאומיות, מזייפות בחירות, מפזרות הפגנות, מפלילות ביקורת, מדכאות וגוזלות. עכשיו הן גם שורפות יערות.

האומנם האש באמזונס יכולה להיחשב ל"עניין פנימי"? האם אש באיזשהו מקום, בין אם היא מילולית ובין אם היא מטאפורית, יכולה להיחשב ל"עניין פנימי"? בוודאי לא אם יש לה השפעה החורגת הרבה מגבולותיה.

הבה ניזכר ב"עניינים הפנימיים" האחרונים: דיכוי תנועת הדמוקרטיה בהונג קונג, דיכוי תנועת הדמוקרטיה במוסקבה, הביטול החד-צדדי של האוטונומיה המוסלמית בקשמיר של הודו, מלחמת האזרחים הסורית שהניסה מיליונים מבתיהם, הדיקטטורה של ונצואלה שהניבה יותר פליטים מכל משבר אחר בתולדות היבשת. האומנם כל אלה הם "עניינים פנימיים", שאין לעולם החיצון כל נגיעה אליהם?

שרשרת של עניינים פנימיים נשזרת לאורך ההיסטוריה. ארצות התחשבו בתירוץ הזה, או התעלמו ממנו, בדרך כלל על פי צורכיהן ועל יסוד האינטרסים שלהן. רק לעתים רחוקות ראינו התערבויות המיוסדות על שיקולים של מוסר ושל אהבת בריות.

בדיוק לפני מאה שנה נעשה הניסיון הרציני הראשון להבטיח שארצות לא יוכלו לדכא את אזרחיהן מאחורי חומה של "עניינים פנימיים". לניסיון ההוא הייתה נגיעה ישירה אלינו. אחד ממרכיביו הבולטים היה "אמנת המיעוטים", שנכפתה על ארצות במרכז אירופה ובמזרחה, בין השאר כדי להגן על זכויות האזרח של היהודים. זה לא עבד לאורך זמן, מפני שלמעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה לא היה כל חשק לכפות את רצונן.

לחוק הבינלאומי אומנם יש שיניים, ולפעמים נשיכתן מכאיבה. אבל כל כך הרבה מוסיף להיות תלוי בנכונות הוולונטרית לכבד את החוק. הרעיון הזה משעשע עריצים ודמגוגים כמעט בכל מקום.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988