בגידה | ניתוח

האם גם גברים בוגדים ושלוש שאלות חשובות נוספות שהעליון יצטרך לענות עליהן בפסק דין "הבוגדת 2"

אף שביה"ד הרבני הגדול ניסה להציג אתמול את החלטתו לשלול מאישה שבגדה בבעלה זכויות ברכוש כסופית וכמתבססת גם על הדין האזרחי - ההנחה הזו לא מדויקת • "גלובס" מנתח את השאלות הפתוחות שיאפשרו לעליון לפסול את פסק הדין במקרה של ערעור

גירושין / צילום: שאטרסטוק
גירושין / צילום: שאטרסטוק

בתקופה האחרונה התואר "בוגדת" מככב בזירה המשפטית. פעם אחר פעם עולה להכרעה שיפוטית השאלה האם בגידה בבן זוג מהווה עילה לשלילת רכושה של אישה, ופעם אחר פעם היא נותרת ללא מענה סופי וברור בפסיקותיו האחרונות של בית המשפט העליון, והנה בא בית הדין הרבני "ועושה לנו סדר".

בפסק דין חדש, שכבר זכה לכינוי "הבוגדת 2", ובמסגרתו נשלל מאישה מרבית רכושה בשל בגידה ממושכת בבעלה, מבהירים לנו הדיינים כי אין פה בכלל שאלה - לא לפי הדין הדתי ולא לפי הדין האזרחי. הדיינים מבהירים בצורה חד-משמעית ובלתי ניתנת לפרשנות כי לפי הדין הדתי בגידה מהווה עילה לשלילת רכוש, מהפעם הראשונה, גם אם מדובר בבגידה חד-פעמית.

אלא שהדיינים לא בחרו לשלול את רכושה של האישה על בסיס ההלכה הדתית. הם קבעו כי גם הדין האזרחי עצמו, וגם הפסיקות של בית המשפט האזרחי, מובילים למסקנה הבלתי מעורערת שאישה שבגדה "בגידה ממושכת", "בגידה מוסתרת" ולאורך זמן, מצדיקה את שלילת רכושה.

פסק הדין עוסק במונחים אזרחיים במהותם, בהם "מועד הקרע" (מועד תום הנישואים), "שיתופיות מוחלשת" (נסיבות נישואים שמובילות לחלוקת לא שוויונית של רכוש) וסעיף החוק האחד והיחיד שמאפשר חלוקה לא שוויונית של רכוש - סעיף 8 לחוק יחסי ממון.

הדיינים אפילו מבהירים כי הם לא "מענישים" את הבוגדת על חוסר מוסריותה. זה לא מעניין אותם. הם מתעניינים בחוזה הנישואים בין הצדדים, שהופר, כך לגישתם, עם הבגידה.

עוד כותבים הדיינים כי אין לקבל את טענת האישה כי התחשבות בבגידה בחלוקת הרכוש תהווה עידוד ותמריץ לכל בעל שיחפוץ לקבוע מועד קרע מוקדם או חלוקה לא שוויונית, שיוכל להשיג את מבוקשו על-ידי הודעתו כי זה שנים רבות הוא בוגד באשתו, וכך יפגע בשיתוף הנכסים של האישה עמו. מה פתאום? "אין יוצא החוטא נשכר", כותבים הדיינים, אבל גם פונים שוב לדין האזרחי ומגייסים את המונח "השתק" לטובת העניין - הבעל הבוגד יהיה "מושתק" מלטעון לשיתופיות מוחלשת.

אם יש דבר אחד ש"פסק דין הבוגדת 2" מלמד אותנו, זה שבית הדין הרבני הגדול למד את העבודה. בפסק דין מנומק וברור הוא סגר כביכול את כל הקצוות וענה על כל השאלות שעלולות לצוץ כשתוגש העתירה הצפויה לבג"ץ נגד הכרעתו. הוא עשה את זה בדרך המתוחכמת ביותר, תוך שימוש בכלי הנשק של המשפט האזרחי עצמו נגד האישה הבוגדת. באופן רגיל בג"ץ ממעט להתערב בפסיקותיו של בית הדין הרבני, כל עוד הוא פועל בגבולות הסמכות המוקנית לו, אבל פסק הדין האחרון סוגר לכאורה גם את אחוז ההתערבות הבודד שאיים על ההכרעה.

האם האישה צריכה להרים ידיים ולתת לבן זוגה לשעבר 80% מהרכוש שנצבר ב-10 השנים האחרונות לחייהם המשותפים? למה להגיש בג"ץ אם גם ככה הסיכויים קלושים? לא חבל על הכסף ועל עוגמת-הנפש הכרוכה בהליך? 

התשובה היא לא. פסק הדין עוטה אומנם מעטפת אזרחית יפה, ואי-אפשר לקחת מהדיינים את העובדה שהוא מאוד חכם, מתוחכם ויש לומר גם הגיוני, מנקודת מבט מאוד מסוימת - אך הוא לא חף מסימני שאלה. "גלובס" מנתח את השאלות שעולות מהכרעת בית הדין הרבני.

האם באמת הדין האזרחי קובע שבגידה מאפשרת חלוקת רכוש לא שוויונית?

בית הדין קובע שכן, אבל התשובה האמתית היא: מי יודע? בספטמבר 2019 התשובה לשאלה הזאת היא בגדר תעלומה, בעיקר בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון ב"פסק דין הבוגדת 1", במסגרתו אישר העליון את פסיקתו של בית הדין הרבני הגדול ששללה מאישה את זכויותיה בבית מגוריה ב-30 השנים האחרונות, בין היתר תוך שקלול הטענה כי היא בגדה בבעלה.

לאחרונה התבשרנו כי בית המשפט העליון ידון שוב בפסק הדין הזה, וזאת לאחר שהפסיקה עוררה סערה ציבורית ופרשנויות שונות באשר למשמעויותיו. כולם תהו ותוהים עדיין - האומנם בשנת 2019 אישר בית המשפט העליון פסיקה השוללת רכוש מאישה עקב התנהלות "לא מוסרית" במסגרת הנישואים?

גם אם בשורה התחתונה שופטי הרוב בבית המשפט העליון מציינים בחצי פה כי פסיקת בית הדין לא שללה מהאישה זכויות ברכוש בשל בגידה, רוב פסק הדין עוסק בשאלה הבעייתית - האם אפשר לשלול ממנה את הרכוש בשל הבגידה הנטענת? התשובה המטרידה של שופטי הרוב בפסק הדין היא כן.

כשעשרות מומחים אומרים שאנחנו פסע מ"מדינת הלכה", ושאם היום מענישים אישה על בגידה על-ידי שלילת רכושה, אז מחר יכריחו נשים להסתובב עם כיסוי ראש ברחוב ובבגדים צנועים בלבד; ועשרות מומחים אחרים אומרים שלא מדינת הלכה ולא נעליים - אז ברור שיש פה בעיה. לפחות צד אחד לא הבין נכון את פסק הדין. אבל כולם בוויכוח הזה אינטליגנטים. אז מי טועה? בית המשפט טעה כשהוציא פסק דין ארוך ומנומק שהשורה התחתונה שלו מאוד לא ברורה, לכל הפחות.

תשובה ברורה לשאלה האם ניתן להתחשב באי-נאמנות מינית כאשר עוסקים בענייני רכוש, נקבל - או לא - רק אחרי שיתקיים הדיון הנוסף שנקבע למרץ 2020.

אז איך בית הדין הרבני הגדול כל-כך בטוח שהדין האזרחי קובע כי בגידה מהווה עילה לשלילת הרכוש? התשובה של הדיינים היא שגם לפי "פסק דין הבוגדת 1", ולפי עמדת שופט המיעוט בה, היה נשלל רכוש מהאישה הבוגדת במקרה החדש, שכן במקרה החדש הבגידה נפרשה על פני 10 שנים - בשונה מהבוגדת הראשונה שנטען כי בגדה רק בסמוך לסוף הנישואים.

מתי בגידה יכולה להיחשב כממושכת?

הרבנים קבעו כי שלילת זכויות ברכוש היא לגיטימית כאשר מדובר בבגידה ממושכת, אבל מה זו בגידה ממושכת? כאשר מדובר בבגידה שנמשכה 10 שנים ויותר, התשובה די ברורה - לגישת הרבנים וכנראה גם לגישת רוב הציבור - אבל האם אותו הדין חל גם במקרה של בגידה שנמשכת חמש שנים, שנתיים או שנה וחצי? כמה פעמים "הבוגדת" צריכה להיפגש עם המאהב כדי שזה ייחשב לקשר ממושך? האם דין פגישה כל יום במשך חצי שנה זהה לפגישה פעם בשנה במשך חמש שנים?

ומה אם הבעל "הזניח" את האישה בשנים הללו? דחה אותה? לא רצה להיות בקרבתה? האם זה משנה את התמונה? אז הרכוש יחולק 60% לטובתו ו-40% לטובתה?

ברור לכל שנישואים זה דבר מורכב, ובגידות - כך אפשר להניח - עוד יותר. האם אפשר לפשט אותם כך שייכנסו לתבניות משפטיות ויובילו למסקנות בנוגע לרכוש?

ועוד שאלה "טכנית" שנוגעת לאותו עניין - איך אמור להוכיח אותו גבר נבגד באיזה יום החל הקשר האסור של אשתו להיות רציני? במקרה שנדון בפני בית הדין הרבני גילה הגבר על הקשר עשור לאחר שהוא החל, בסמוך לגירושים, וקשה שלא לתהות מי שם את האצבע על התאריך המדויק שבו "התגבש" הקשר באופן כה עז, שהצליח לנתק את קשר הנישואים של בני הזוג באופן רטרואקטיבי.

האם ניתן לחבר את המונח האזרחי "שיתופיות מופחתת" בקשר גורדי לבגידה?

הדיינים מציינים כי סעיף 8 לחוק יחסי ממון הוא מקור הורתה ולידתה של דוקטרינת "השיתופיות המוחלשת" - שיתוף חלקי בלבד ברכוש בנסיבות מיוחדות של חיי נישואים. לגישת הדיינים, ההלכות האזרחיות הקיימות קבעו כי כאשר אחד מבני הזוג מנהל קשר של חיים אינטימיים מחוץ לנישואים לאורך שנים רבות, נוצרת בפן האזרחי "שיתופיות מוחלשת" בין בני הזוג. אלא שבית המשפט העליון לא קבע זאת. ערכאות נמוכות יותר - בערך.

הדיינים עצמם מציינים בהגינות כי לפי פסיקת בית המשפט העליון, "נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע על-ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף"; וכי נקבע עוד כי בגידת אחד מבני הזוג בתקופת הנישואים אינה בבחינת "נסיבות מיוחדות" לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון, המצדיקות סטייה מכלל איזון הנכסים השווה הקבוע בחוק. השאלה כיצד יש להתייחס להתנהלות של שיתוף בין בני הזוג, כאשר האחד מהם אינו יודע על בגידתו המתמשכת של השני, עלתה גם היא בעליון ונותרה בגדר "צריך עיון" - כלומר: לא הוכרעה.

גם אם בית המשפט לענייני משפחה פסק פעם שכן, אין זה אומר שזאת ההכלה. הכרעות בתי המשפט לענייני משפחה אינן הלכות מחייבות, ובמקרים רבים - אם לא ברוב המקרים - הן סותרות האחת את השנייה. רוב מומחי המשפחה מתלוננים כיום על כך שאין ודאות משפטית בהכרעות בדיני משפחה, וכל שופט פוסק לפי ראות עיניו, אז איך בית הדין הרבני מצא ודאות בתוך הכאוס הזה? 

האם אותו דין חל גם על גברים? האם מגבר בוגד יישלל רכושו?

התשובה הצינית היא שגברים כנראה לא בוגדים, כי אנחנו לא נתקלים בהרבה פסקי דין שבהם נשלל מגברים מרבית רכושם בעקבות בגידה באישה. את התשובה האמתית נמשיך לחפש. אולי קיים פסק דין כזה, אך זה בטח לא דבר שבשגרה.

בפסק דינם מפנים הדיינים לפרשה שבה נקבע כי העובדה שהאיש בחר לנהל מערכות יחסים מחוץ לנישואים בידיעת אשתו, יצרה שיתופיות מוחלשת בין בני הזוג אשר משפיעה על אופן חלוקת הרכוש, ועל כן יאוזנו הנכסים בשיעור 70% לבעל ו־30% לאישה. אז גם כשהגבר ניהל זוגיות מחוץ לנישואים, האישה אשמה, כי היא לא עזבה את הבית?

צרו איתנו קשר *5988