יאיר לפיד בטור מיוחד ל"גלובס": "לא שונאים, שונים"

הדרך היחידה לקיים ולקדם חברה אנושית היא לקבל את העובדה שזה לא יהיה 100% כמו שאני רוצה • כדי לבנות פה חיים, וגם כדי לבנות פה ממשלה, אני צריך להתחשב באנשים אחרים שיש להם דעות אחרות • על השנאה שהפכה לנשק הפופולרי בפוליטיקה וברחוב הישראלי • דעה

יאיר לפיד / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
יאיר לפיד / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב

"לפיד", קבע חבר הכנסת יעקב אשר מיהדות התורה בראיון לתחנת קול ברמה, "שונא חרדים. הוא בא מבית של שנאת חרדים". שעה אחרי שהוא דיבר מישהו שלח לי את ההקלטה, ביקש תגובה. שמעתי אותה פעמיים. מה בדיוק עושים עם זה? הרי לא מדובר בוויכוח. אין פה דיון על מתווה הגיוס, לימודי מתמטיקה ואנגלית בחינוך החרדי או הזינוק התלול בתקציבי הישיבות. זוהי פשוט קביעה נחרצת על מצבי הנפשי שבאה מאדם שאיתו כמעט לא החלפתי מילה מימי. איך אני אמור להגיב? להסביר שזה לא נכון? להגיד ש-11 שנה אחרי מותו אפשר כבר לעזוב את אבא שלי במנוחה?

לא הגבתי. אני מספיק שנים בפוליטיקה כדי לא ליפול למלכודות כאלה. המטרה של יעקב אשר היא לא להתווכח, אלא דווקא להבטיח שהויכוח לא יתנהל. הדבר האחרון שהוא רוצה זה לקיים דיון ענייני ומעמיק על לימודי המתמטיקה והאנגלית בחינוך החרדי. זה דיון קשה מבחינתו. הוא מבליט את ההתנגשות החזיתית שיש היום בין עולם הישיבות לעולם הסמארטפונים. הוא מתסיס את הצעירים החרדים שנמאס להם מהעוני. הוא אפילו מעלה שאלות הלכתיות קשות שעליהן אין לו תשובה טובה. הרי הגאון מוילנה היה גם גאון במתמטיקה ושלמה המלך דיבר שבעים שפה ולשון, אז מה רע באנגלית?

הרבה יותר פשוט להגיד לציבור החרדי "הוא שונא אותנו!". אם מישהו שונא אותך, מה פתאום שתקשיב לו? טענת השנאה פוטרת את הנציגים החרדים מהצורך לענות, להביא טיעונים, להגן על עמדתם. אנשים אינם סלחניים לרעיון ששונאים אותם. התגובה המיידית והבלתי נמנעת שלהם היא אחת: לשנוא בחזרה.

יעקב אשר לא לבד. השנאה היא היום הנשק הפופולרי ביותר בפוליטיקה הישראלית, וגם ברחוב הישראלי. נכון שפוליטיקה של פחד תמיד היתה, אבל היום מדובר בגירסה משוכללת יותר. הטריק הוא לא להגיד שאתה שונא את היריב, אלא דווקא להיפך - לטעון שהוא זה ששונא אותך (והמהדרין מוסיפים: "שנאת חינם!"). דיונים קריטיים על נושאים חשובים באמת - זהות יהודית, פריפריה ומרכז, הפלסטינים - נופלים קורבן לוויכוח האינפנטילי מי שונא את מי, וכמה.

השיאן המקומי של ההתקרבנות הוא כמובן ראש הממשלה היוצא בנימין נתניהו. בכל פעם שמתפרסמים בתקשורת דיווחים על מעללי נתניהו, הוא פוטר את עצמו מעיסוק בפרטים בעזרת טענה גורפת: התקשורת שונאת אותי. באותה קלות הוא טוען גם שהמשטרה שונאת אותו, הפרקליטות שונאת אותו והיועמ"ש שונא אותו. הוא העניק לעצמו תעודת פטור מהשאלה למה בעצם שכל האנשים האלה - שאת רובם הוא מינה - ישנאו אותו כל כך, אבל זה לא באמת משנה. אם הם שונאים אותו, אז כמובן שכל הטיעונים שלהם הם בעצם תעמולת שיטנה שאסור לעסוק בה.

הבעיה עם "אתה שונא אותי", היא לא שזה טיעון רע, אלא שזה טיעון טוב מדי. הוא אינו מאפשר את הדיון המידתי שכרוך בניהול מדינה. אם אנחנו מחולקים לשונאים ואלה ששונאים אותם, לאף אחד אסור לדלג מעל הגדר. או שאתה בעד שלטון החוק, או שאתה חושב שמדובר באוליגרכיה משפטית וב"דיפ-סטייט" שתופר תיקים. או שאתה תומך בתהליך השלום וחרד מאובדן הרוב היהודי בהתאם למורשת ז'בוטינסקי, או שאתה יודע שאסור לסמוך על הערבים וצריך לשמור על "קיר הברזל" בהתאם למורשת אחרת לגמרי של אותו ז'בוטינסקי. או שאתה רוצה להציל את תושבי דרום תל אביב ואת הזהות היהודית של מדינת ישראל מפני מהגרים לא חוקיים וארגוני הקרן החדשה שתומכים בהם, או שאתה זוכר כמה סבל העם היהודי משנאת זרים ורוצה להציל מגירוש ילדה מקסימה בת 12 שגדלה פה ויודעת את כל השירים של שלמה ארצי.

כמי שהקים בישראל שתי מפלגות מרכז, אני מאמין שהתשובה היא תמיד באמצע. תמיד מורכבת. בני גנץ ואני הקמנו את כחול לבן כי אנחנו מאמינים שהדרך הנכונה להוביל מדינה היא לקיים דיאלוג מתמיד בין גישות שונות. תוצאות הבחירות מוכיחות שרוב אזרחי ישראל מרגישים כמונו. שנאה היא לא דרך לנהל דברים. יש הרבה מה לתקן במערכת המשפט, אבל אין לנו מערכת אחרת וצריך להיזהר לא להרוס אותה. אסור לנו להקריב אפילו סנטימטר מהביטחון, אבל עלינו לחתור להיפרדות מהפלסטינים. ישראל צריכה מדיניות הגירה קשיחה והחלטית, אבל בואו לא נאבד את האמפתיה הבסיסית שלנו למקרה הפרטי.

הדרך היחידה לקיים ולקדם חברה אנושית, היא לקבל את העובדה שזה לא יהיה 100% כמו שאני רוצה. כדי לבנות פה חיים, וגם כדי לבנות פה ממשלה, אני צריך להתחשב באנשים אחרים שיש להם דעות אחרות. כדי לעצב את העתיד, אני צריך להתמקח עם ההווה. לתת להם משהו היום כדי שניצור יחד משהו גדול יותר בהמשך. זה היופי של התהליך. זה גם הקושי בו. כדי לדבר עם אנשים אחרים, אתה צריך להכיר בכך שהם מורכבים, שיש להם כאבים ופחדים, שהתקוות שלהם אינן זהות לשלך. אנחנו זקוקים לממשלת אחדות שתעזור לנו להחלים משנים של הפרד-ומשול. שתתחיל תהליך של השלמה וריפוי, במקום לחטט עמוק יותר בתוך הפצעים. תפיסת המרכז היא שאנשים שחושבים אחרת ממך הם השותפים שלך. אנשים ששונאים אחד את השני, לעומת זאת, לעולם לא יבנו שום דבר. 

הכותב הוא יו"ר יש עתיד ומספר 2 בכחול לבן

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988