עד גיל שבע חי אשטו פרדו באתיופיה. בימי שישי היה יורד עם אחיו לשביל שחיבר בין שני הכפרים היהודיים, ויחד שכנעו עוברים ושבים לבוא אליהם הביתה ולנוח מההליכה הארוכה. כשהיו מביאים אורח הביתה, ועוזרים להוריהם למלא את מצוות הכנסת אורחים, קיבלו מאמא שלהם "אינגוצ'ה" - עוגה קטנה ומיוחדת.
אבל מהרגע שבו החל מסעם לישראל - שנמשך לא פחות משנה - ואחרי שאשטו הפך לשי, הוא עבר למצב הישרדות. הוריו שהיו ממעמד גבוה ומבוסס באתיופיה, נצר לשושלת קייסים מכובדת, מצאו את עצמם עובדים בכל עבודה אפשרית כדי שלא יחסר כלום לילדים, והוא עצמו נתן במשך שנים ארוכות לחיים לעבור לידו, עד שגילה את האמנות והתחיל לחיות מחדש דרכה.
כיום, כבר שמונה שנים שהוא נותן הזדמנות לבני העדה לחוות את האמנות באמצעות ה"סיגדיאדה" - פסטיבל תרבות אתיופי שמשלב הופעות בתשלום של אמנים מהקהילה ומחו"ל בתחומים שונים: מוזיקה, מחול, קולנוע, אופנה וקולינריה, לצד הופעות חינמיות - שאותו הוא מארגן ומפיק בעצמו. פרויקט חיים שבכל שנה הוא מתחיל מאפס מימון, ובתוך העומס והלחץ להצליח ולא להפסיד כסף, הוא מוותר על המקום שלו כאמן. בפסטיבל שייפתח היום (חמישי, 7.11), במתחם הקאמרי, הוא יעלה את הצגת היחיד שלו "מואה אנבאסה", שבה הוא מקים לתחייה את גיבורי "ביתא ישראל" שסיפורם טרם נחשף.
"הקטע הכי מרגש בהצגה שלי 'גור אריה יהודה' הוא כשאני חייב לצאת לפנימייה", הוא אומר כשאנחנו יושבים בקפה ליד "הבימה", התיאטרון שבו התעקש לקיים את הסיגדיאדה השנייה, כדי להוכיח שאתיופים יכולים להסתובב בתיאטרון הלאומי כמו כל אחד אחר.
"אני אומר בהצגה: 'אבא, אמא, אני לא רוצה ללכת לפנימייה', וכשאני רואה את אמא בוכה, אני אומר 'זה לא באמת, סתם דיבורים, כל החברים שלי שם', כדי לא לצער את ההורים. היינו חייבים לצאת לישיבות, כי זה היה בהסכם הקואליציוני שהמפד"ל מקבלת את חינוך בני העדה. הבנות למדו באולפנות איך להיות מטפלות, אני למדתי להיות מוסכניק, ואין לי שום קשר לזה".
בפנימייה גילה את מייקל ג'קסון ואת פרינס ושכנע את הרב לשלוח אותו למקהלת "פרחי מעלות" ולתזמורת, כנגן חצוצרה, ופתאום היה לו במה להיאחז. ב"מקווה ישראל" המשיך לשיר ולנגן על מנדולינה, וכשהגיעו נציגי צה"ל ושאלו מי רוצה רישיון נהיגה על אוטו ומשאית, הוא חתם על טופס שהפך אותו לנהג בוס, בלי שידע מה זה אומר.
"למזלי, נשלחתי להיות נהג בוס ברמאללה, והמפקד שלי, איש מדהים, הפך למנטור שלי והיה נותן לי את הרכב האישי שלו כדי שאסע ללמוד משחק במרכז לתקשורת חזותית בירושלים. אחרי השחרור נקלטתי בקבוצת הפולקלור 'נטלה שחורה' וכשהקרן האמריקאית שמימנה אותה הפסיקה, באתי למנהלת ואמרתי: בואי נקים תיאטרון".
לפרדו לא היה מושג למה הוא נכנס. במשך שבע שנים וחצי הוא נלחם כדי לקבל תמיכה ממשרד התרבות, ובמהלכן הקים עמותה וגילה שיש תקציב עתק לעולים שאמור להגיע לקהילה, אבל מתבזבז בדרך על כל מיני פונקציונרים. רק אחרי שהפתיע את השר דאז, מתן וילנאי, בכנס שאליו לא הוזמן, הצליח לקבל תקציב, גם רטרואקטיבית, ויצא לדרך.
"תיאטרון נטלה" העלה הצגות של כותבים מהעדה והפך לבית ספר לתיאטרון לנשים ולילדים. במקביל, שיחק פרדו בתיאטרון "החאן" בהצגה "צל חולף", וגילה שאף יוצא אתיופיה לא בא לצפות בהצגה. הם לא באו גם כששיחק, מאוחר יותר, במחזות של שייקספיר, צ'כוב וטנסי ויליאמס, בתיאטרון "המעבדה", בבאר שבע, בבית ליסין, בתיאטרון לילדים ולנוער ובאנסמבל הרצליה. "כשהייתי מזמין חברים לפרמיירות של ההצגות, הם היו מתחמקים, ואם היו מגיעים, הם היו נדבקים לקיר ולא מרגישים נוח. זה גרם גם לי להרגיש לא נוח".
כשהיה כמעט בן 26, גיל המקסימום להתקבל ללימודים בניסן נתיב, מצא מחליף לניהול "נטלה", עבר את בחינות הקבלה, וכדי לממן את שכר הלימוד ולהתקיים עבד בלילות כמאבטח בבניין ההסתדרות וכשחקן ב"נטלה" וב"חאן". הוא רץ ממקום למקום ופעם בשלושה ימים הגיע לבית ההורים לחדש כוחות. ואז פרצה המחאה החברתית.
"אני פעיל חברתי וזיהיתי הזדמנות להביא את הסיפור של העדה לחצי מיליון האנשים שעברו שם ולא מכירים אותו. הקמתי את 'מאהל הנחמדים'. עמדתי 12 שעות ודיברתי בלי הפסקה. התגובות הדהימו אותי. אנשים כעסו ששיקרו להם כל השנים. המארגנים של המחאה כעסו עליי שהכנסתי את התכנים שלי לתוך המחאה ואני אמרתי להם: 'ונגיד שנצליח להוריד את שכר הדירה, מי יקבל את הדירה? לא אני, אין לי סיכוי'".
כמה חודשים אחר כך נחשף לתיאטרון "אפולו" האפרו-אמריקאי בהארלם והחליט להקים מודל דומה בישראל. כך יצאה לדרך הסיגדיאדה הראשונה בפלורנטין. כאלף משתתפים לקחו חלק במסיבת רחוב ענקית, צפו במופעים ועשו לו חשק למסד את האירוע ולקיים אותו בהבימה. "אמרו לי, 'לך לקריית גת, לבאר שבע, יש שם הרבה אתיופים', אבל אני התעקשתי. טרקו לי דלתות והצלחתי להגיע ל'הבימה' דרך מישהו שהכרתי. אמרו לי: 'אם תצליח להביא 300 איש זאת תהיה הצלחה'. באו 4,000, אסתר רדא הופיעה והיה מעולה".
ומאיפה הכסף?
"דפקתי על דלתות, מכרתי כרטיסי כבוד לאנשים שיש להם כסף, ביקשתי חסויות".
והלכת לבקש תמיכה ממשרד התרבות.
"אבל לא עמדנו בקריטריונים. העמותות למען האתיופים לא עזרו, כי הם כעסו שגנבתי להן את העבודה. כשזכיתי בפרס של הג'וינט ומשרד התרבות על שינוי חברתי, הכנסתי את הכסף לפסטיבל. עיריית ת"א תמכה מההתחלה, אבל חברות מסחריות לא היו מעוניינות להיכנס.
"כל שנה אני צריך להמציא טריק אחר כדי למשוך מימון והשנה אנחנו עושים את הפסטיבל בשלוש מדינות במקביל: אתיופיה, ארה"ב וישראל. אנחנו מחלקים שלושה פרסים ואחד מהם אמורה לקבל נשיאת אתיופיה, כסמל לחוזק נשי. אגב, כרגע אני בגירעון של 68 אלף שקל".
איך תכסה אותו?
"בהלוואה אם אצטרך. חברתי ל'תיאטרון הנפש' כדי לקבל תקציב קטן ממשרד התרבות. התקווה היא שיום אחד גם אצליח להרוויח משכורת מהפסטיבל. בשלוש השנים הראשונות של הפסטיבל, אמא שלי הייתה מאוד גאה בי; עכשיו היא אומרת 'איזה ילד טיפש יש לי', כי אני עושה את זה בהתנדבות".
אז למה אתה מתעקש? כתבת סדרה שהייתה יכולה להקפיץ אותך למגרש הבינלאומי, תשקיע בה את הזמן ולא בפעילות אלטרואיסטית שלא ממש מעריכים.
"הציעו לי לבוא עם הסינופסיס של הסדרה ל-HBO ועשיתי חשבון שאני צריך לקחת איתי עוד מישהו שילווה אותי בכתיבה, שזה הרבה כסף, ולהתפנות לזה במשך לפחות חצי שנה. לא יכולתי לעשות את זה כי לא היו לי משאבים. ראיתי את ההזדמנות מתפוגגת, למרות שאני חושב שאוכל לחזור לזה".
על מה הסדרה?
"לא יכול להגיד. בינתיים אני מרצה, מופיע עם ההצגה שלי, מלמד תיאטרון בתיכונים. אני צריך לעשות הרבה כסף במעט זמן כדי להתפנות לסיגדיאדה הבאה".
מדהים שיש לך אנרגיה להרים את הפרויקט הזה בפעם השמינית.
"האהבה שאני מקבל מהקהל ומהתקשורת, ומאנשים שכן נרתמים לעזור כמו מפעל הפיס וחברת הטכנולוגיה אוונטי, מחזיקה אותי. ביום שבכל התיאטראות הרפרטואריים יופיע שחקנים אתיופיים, אוכל לחפש את הדבר הבא בשביל עצמי".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.