חמישה מיתוסים על מערכת המשפט - והאמת מאחוריהם

כל הכרעה משפטית תלויה בשתי שאלות: מה הן העובדות, ומה אומר עליהן החוק • גם כשמערכת המשפט עצמה נאשמת, חשוב להכיר את המסכת העובדתית • הנתונים שלפניכם לא מספיקים כדי לגבש פסק דין חלוט, אך הם התחלה • אמון הציבור במוסדות שלטון החוק, פרויקט מיוחד

בית המשפט העליון / צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת
בית המשפט העליון / צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת

כל הכרעה משפטית תלויה בשתי שאלות: מה הן העובדות, ומה אומר עליהן החוק. גם כשמערכת המשפט עצמה היא הנאשמת - בסחבת, באליטיזם, בכוח מופרז - חשוב להכיר את המסכת העובדתית. הנתונים שלפניכם אומנם לא מספיקים כדי לגבש פסק דין חלוט, אבל הם התחלה.

רוצים לשמוע עוד על הנושא? האזינו לפודקאסט: כך נסדק אמון הציבור במערכת המשפט 

המיתוס: "מערכת המשפט מוצפת, והתיקים נסחבים שנים"

על מה הוויכוח?

תלונה נפוצה על בתי המשפט בישראל היא שההכרעה בתיקים נגררת ללא סוף. מלבד עינוי הדין לנאשמים, לתובעים ולנתבעים, עלתה גם הטענה שאיכות השיפוט נפגעת. שופט העליון בדימוס יצחק זמיר כתב לפני שנה בכתב-העת "עורך הדין" כי המכשלה העיקרית של מערכת המשפט היא "עומס העבודה, שהוא כבד פי שניים ואף יותר מאשר בבתי המשפט בדמוקרטיות המערביות".

מה אנחנו יודעים?

בתי המשפט בישראל מסיימים לטפל בכל שנה בקרוב ל-800 אלף תיקים. רובם הגדול בבתי משפט השלום, שסגרו ב-2018 קרוב ל-719 אלף תיקים - 28% יותר מאשר לפני עשור. בעוד שבבית המשפט העליון מספר התיקים הנסגרים עולה על הנפתחים, בערכאות אחרות התיקים המטופלים נערמים. בבתי המשפט המחוזיים מלאי התיקים יותר מהוכפל בעשור האחרון. בה-בשעה, מספר שופטי השלום עלה בעשור הזה בפחות מ-20%.

השוואה שנערכה בהנהלת בתי המשפט לפני כמה שנים, העלתה כי מספר התיקים לנפש בישראל כפול מהממוצע באירופה. שיעור התקנים לשופטים מקצועיים הוא שליש מהממוצע. יש שמציעים להקל את העומס על השופטים בהפניית תיקים לבוררות, אלא שבהשוואה נמצא גם כי בישראל יש לכל 100 אלף נפש רק 5 שופטים לא-מקצועיים, שמוסמכים לנהל גישור, לעומת יותר מ-100 בממוצע באירופה.

מחברי המחקר קושרים את מספר התיקים הגבוה לריבוי עורכי הדין בישראל. אחת מכל 146 ישראלים היא עורכת דין - כפול מהממוצע באירופה ו-76% יותר מאשר במדינה הבאה בסולם, יוון.

מנין לנו?

דוח הנהלת בתי המשפט לשנת 2018 ומסמך של מחלקת המחקר במוסד: השוואה בין ישראל ובין מערכות המשפט של המדינות החברות בוועדה האירופית ליעילות הצדק (CEPEJ). 

המיתוס: "השופטים בישראל לא מייצגים את האוכלוסייה"

על מה הוויכוח?

מרבים להאשים את מערכת המשפט שרוב שופטיה באים מרקע דומה. עם מינוי עופר גרוסקופף ואלכס שטיין לעליון לפני כשנתיים, טענה למשל ח"כ רויטל סויד: "חברי הוועדה בחרו לשמר את הרוב הגברי המוחץ והבטיחו שיישאר רק שופט ערבי אחד בעליון". שרת המשפטים דאז איילת שקד מחתה: "מעל 50% מהמינויים שעשיתי ומהמינויים בכלל הן שופטות".

מה אנחנו יודעים?

לפני כשנה היו בישראל 718 שופטות ושופטים, 52% מהם (372) נשים. מבין כ-250 שופטים חדשים שמונו בתקופת שקד, 54% היו נשים. זה שיפור גדול: מחקר שנעשה באוניברסיטת תל-אביב מצא כי ב-1992 רק 33% מהשופטים היו נשים. נמצא בו עוד כי בין 1992 ל-2017 השתפר גם הייצוג של מגזרים אחרים: יהודים דתיים - מ16.6% ל-19.8%, וערבים - מ-2.9% ל-8%.

שיעור הנשים בתפקידי שיפוט_משרוקית
 שיעור הנשים בתפקידי שיפוט_משרוקית

גם אחרי השיפור, ייצוג הערבים נמוך פי שלושה בערך מחלקם באוכלוסייה. אשר לנשים - חלקן פוחת בעקביות ככל שערכאת השיפוט גבוהה יותר. בלימודי משפטים הן דווקא הרוב בתארים הראשון והשני, וכמחצית מתלמידי הדוקטורט.

על חלקם של יהודים יוצאי מדינות ערב לא מצאנו מספרים מדויקים, אבל פחות מ-23% מהשופטים, לפי המחקר, גדלו בפריפריה החברתית-כלכלית.

מנין לנו?

נתוני המל"ג, ניתוח של יוזמת הנגשת המידע "תולעת המשפט" ומחקר של אלון חספר שהתפרסם השנה. 

המיתוס: "רק בישראל השופטים הוותיקים ממנים את החדשים"

על מה הוויכוח?

מבקרי מערכת המשפט טוענים כי העליונים בישראל שומרים עם מועדון סגור, שכן הם בוחרים את עמיתיהם בשיטת "חבר מביא חבר". שרת המשפטים לשעבר איילת שקד, שהתגאתה במינוי שופטים מרקע שונה, קראה השנה לשנות את השיטה. לדבריה, "ברוב מוחלט של הדמוקרטיות המערביות, נבחרי הציבור הם אלה שממנים את שופטי הערכאה העליונה".

מה אנחנו יודעים?

כל השופטים החדשים בישראל נבחרים בוועדה לבחירת שופטים, ששלושה מתשעת חבריה הם שופטים עליונים, ושניים נוספים עורכי דין. הדרג הפוליטי תורם ארבעה חברים: שר המשפטים, שר נוסף ושני חברי כנסת.

השוואה לעולם מגלה מצב מורכב. בדנמרק השיטה דומה לזו שלנו, עם כוח רב יותר למשפטנים. גם בפורטוגל יש לשופטים תפקיד חשוב. בספרד קיימת חלוקת עבודה: בתי הפרלמנט והממשלה ממנים עשרה שופטים, והשופטים עצמם את שני הנותרים. בארה"ב, מנגד, אין לשופטים מעמד רשמי בבחירה, וביפן הבחירה פוליטית במיוחד: העליונים ממונים בידי הממשלה ואחר כך נדרשים לזכות באמון הציבור בבחירות כל עשור.

בסך-הכול, ברוב הדמוקרטיות המערביות נבחרי הציבור מחזיקים בעיקר הכוח למינוי שופטי הערכאה העליונה, אבל ישראל בהחלט אינה היחידה שמעניקה להם תפקיד בבחירת עמיתיהם.

מנין לנו?

סקירות של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, של המכון הישראלי לדמוקרטיה ושל התנועה למשילות. 

המיתוס: "בית המשפט העליון עמוס כי בג"ץ מתערב בכל דבר"

על מה הוויכוח?

האשמה רווחת נגד בג"ץ היא שהוא מתערב בעניינים לא-לו. "אם בג"ץ מתערב בכל דבר", שאל אמיר אוחנה קצת לפני מינויו לשר המשפטים, "בשביל מה צריך בחירות?". קשה להכריע בטענה הזו באמצעות נתונים יבשים, אבל יש לה גרסה שמזמינה תשובה עובדתית. שר האנרגיה יובל שטייניץ טען כי האקטיביזם של בג"ץ יוצר עומס חריג של תיקים על בית המשפט העליון כולו: העליון בארה"ב דן ב-70 מקרים בשנה; העליון בישראל דן ב-3,000 עד 4,000 תיקים.

מה אנחנו יודעים?

בית המשפט העליון בישראל עמוס: ב-2018 הוא דן ביותר מ-9,000 תיקים. 15 שופטיו מקיימים לעתים 30 דיונים ביום, בכמה הרכבים ובכמה אולמות במקביל.

אלא שרוב התיקים האלה אינם עתירות לבית הדין הגבוה לצדק. שופטי בג"ץ עצמם צריכים לדון, תחת הכובע של בית המשפט העליון, בערעורים על פסיקות של ערכאות נמוכות, ובהן בתי המשפט המחוזיים ובתי הדין לעבודה ולמשפחה.

ובכל זאת, בשבתו כבג"ץ העליון סיים ב-2018 את הטיפול ב--2,227 תיקים, כמעט פי שניים מאשר ב-2013. קרוב ל-6,000 מהתיקים שטיפל בהם ב-2018 נידונו בידי שופט יחיד, הליך חסכוני יותר שבו נדחות למשל בקשות ערעור.

בהרבה מדינות אחרות ישנן ערכאות ערעור מיוחדות ולכן שופטי העליון פנויים יותר: בארה"ב מקדיש בית המשפט העליון ישיבות לכ-80 תיקים בשנה, אבל הוא מקבל 7,000 בקשות ומפנה את רובן לערכאות ערעור פדרליות. עוד רבבות ערעורים מוגשים מראש למוסדות האלה.

המספרים מלמדים אפוא כי חלק גדול מהעומס על שופטי העליון נובע מהיעדר בתי משפט מיוחדים לערעורים בישראל, אבל גם לריבוי העתירות לבג"ץ יש בו חלק.

מנין לנו?

הדיווח השנתי של הנהלת בתי המשפט וכן אתרי הרשויות המקבילות במדינות אחרות. 

המיתוס: "רוב התיקים שהמשטרה פותחת נגמרים בכלום"

על מה הוויכוח?

טענה חוזרת נגד מערכת אכיפת החוק היא שרבים מהתיקים הפליליים שהמשטרה פותחת כלל לא מובילים לכתב אישום. לעתים הביקורת היא כלפי פרקליטות המדינה, שסוגרת אותם בלי הצדקה, ולעתים כלפי המשטרה, שהגישה אותם לשווא. גרסה זו חביבה במיוחד על שר התקשורת דוד אמסלם, יוזם החוק שמגביל פרסום סיכומי חקירות, שטען כי הפרקליטות דוחה 90% מהמלצות המשטרה.

מה אנחנו יודעים?

הפרקליטות פותחת כל שנה כ-30 אלף תיקים על בסיס תיקי החקירה שקיבלה מהמשטרה. נתון זה נמוך בכמה אלפים ממספר התיקים שהמשטרה הגישה, שכן הפרקליטות יכולה לאחד כמה חקירות לתיק אחד.

מה עושה הפרקליטות בתיקים האלה? לפי הערכות שמסר פרקליט המדינה שי ניצן ב-2017, כ-40% מהם נסגרים בהמלצת המשטרה עצמה. בין הנותרים, הפרקליטות מגישה כתב אישום רק בכ-20%. אבל זה לא אומר ש-80% נסגרים: 16% מועברים לטיפול גופי תביעה אחרים כגון התביעה המשטרתית.

נתונים מדויקים יותר יש על התיקים שטופלו תוך חודש מפתיחתם (הרוב): 68% נגנזו ללא כתב אישום, 20% הועברו לגופים אחרים, ו-11% הובילו להגשת כתב אישום.

תיקים פליליים שנפתחו בפרקליטות ב-2018 וטופלו תוך חודש_משרוקית
 תיקים פליליים שנפתחו בפרקליטות ב-2018 וטופלו תוך חודש_משרוקית

מנין לנו?

סקירות של מרכז המחקר של הכנסת, המכון הישראלי לדמוקרטיה והתנועה למשילות

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988