ממשלת ישראל | פרשנות

לא צריך להתרגש מכל הנתניהו והגנץ והליברמן האלה

הימים ימי חוסר אמון - אנשים לא מאמינים לפוליטיקאים, לבנקאים, לשוטרים, לגנרלים, לשופטים, לפרקליטים ולעיתונאים • אז נכון שעכשיו קצת קשה, ילדים, אבל ככה זה תמיד בימים הראשונים של הטלת הספק

דרור פויר/ צילום: יונתן בלום
דרור פויר/ צילום: יונתן בלום

א. והימים ימי חוסר אמון. נדמה שזה פחות או יותר הנושא היחיד בישראל של שלהי העשור השני של האלף השלישי שרובנו יכולים להסכים עליו, כלומר להתווכח על אודותיו בלהט. לציבור אין אמון במוסדות המדינה, במערכת המשפט, במשטרה, בממשלה, בבנקים, בצבא, בתקשורת כמובן, באפשרות לתקן את העולם, בטוב שבאדם, זה בזה. אנשים, לפחות הפסימיים שבהם, איבדו אפילו את האמון במחר - מבחינתם, אנחנו כבר בשלבי סוף העולם עם משבר האקלים וכל זה, נותר רק להתווכח כמה זמן נשאר - כמעט כלום או רק טיפה. האם זה הרגע האחרון או שכבר מאוחר מדי. בעיניי, זה חוסר האמון המדכא מכולם, שהרי מה נותר אם לא מחר? אם אין מחר, היום לעולם לא יהפוך לאתמול. כל החלומות והתקוות והשאיפות שעוד נותרו לי מונחות שם, באחד מהמָחָרים האלה, בתוך מחסן שאני לא יודע איפה הוא ועוד לא מצאתי את המפתח אליו.

כמובן שלאף אחד אין ולו טיפ-טיפת אמון בסקרים - מלבד בסקרים שמודדים חוסר אמון. אלה, דווקא אלה, זוכים לאמון רחב בצורה מפתיעה. "יש חוסר אמון בכל הכיוונים, בכל הגזרות ולכל הרוחב", הגדיר את זה נחמד פרופ' יוג'ין קנדל במסגרת הגיליון המיוחד שהוציא "גלובס" בנושא. הציבור, כמובן, עוד פחות גרוע מראשי המפלגות שלו. אלה לא יאמינו האחד לברכת הבוקר טוב של השני. עצוב לי עליהם, לא ברור אם נולדו בלי מרכיב האמון בנשמה או שזה פשוט הלך ונשחק על רצפת מסדרונות השלטון עד שכל מה שנותר בנקודה שבה שכן פעם אמון תמים של ילד, זה רק גוש מחוספס וקשה בצבע לא ברור וריח לא נעים.

סתם, לא עצוב לי עליהם.

ב. אחת מתכונות היסוד של אותו אמון אבוד, כמו גם אחת התוצאות העיקריות שלו, זו היציבות, או הרצף. אלה היין והיאנג של הדבר. היציבות והרצף מייצרים את האמון - גם מחר תזרח השמש והתפוחים יפלו מהעצים לאדמה ולא יעופו השמימה. הרי אם הבנתי נכון, אין לנו שום דרך מדעית לדעת בצורה ברורה לחלוטין במיליון אחוז שהגרביטציה תהיה אותה גרביטציה גם מחר ולא תשתנה או תחדל כמו כל הדברים האחרים ביקום פחות או יותר. אנחנו פשוט נותנים אמון בכוח. האמון מייצר בתורו את היציבות ואת הרצף ומאפשר את ההתקדמות האנושית.

הנמשל ברור, אני חושב. 'סתכלו על הניסיונות העקרים, ובעיקר המשעממים, להקים ממשלה (כמה זמן זה כבר נמשך, אגב, כי מרגיש שעברו יובלות): ברמות כאלה של חוסר אמון בין הצדדים הפוליטיים לבין עצמם ובין הציבור לבינם - לא תיתכן שום יציבות ולא ייכון שום רצף. אין סיכוי. לא לפני הבחירות הבאות ולא אחריהן, לא באחדות ולא במיעוט. כשהמילים האלה נכתבות (ברשותכם, בואו נהנה יחד מרגע נדיר של ארס-פואטיקה ואינטרוספקציה: אני אוהב לכתוב את המילים האלה, "כשהמילים האלה נכתבות" - בעיניי זה ניסיון נאצל ואבוד מראש ללכוד את הרגע בכנפיו, להחזיק את הרוח באגרוף. הרי עוד לא סיימת לכתוב את המילים "כשהמילים האלה נכתבות", והמשפט כבר שקרי לחלוטין, כי המילים כבר נכתבו, הרגע התעופף, אי אפשר להחזיק את הרוח באגרוף) יש לגנץ עוד יממה של ניסיונות. ככל הנראה, הוא כבר נכשל כשהמילים האלה נקראות (הו, יהירות אינסופית - מנין לי לדעת מתי נקראות המילים, אם בכלל?), אבל גם אם הצליח - אני לא רואה הרבה סיכוי שהצליח ליצור מבנה יציב שיאפשר סוג של רצף. נתניהו, לעומתו, אומנם מצליח כבר שנים לייצר רצף - שלו בראשות הממשלה - אבל זה הדבר היחיד. בחזית האמון והיציבות לא הולך לו מי-יודע-מה טוב. אף שכמו שכתב עמית סגל לאחרונה, "כל עוד השיח הפוליטי כולו התנקז לדיון האובססיבי בעד נתניהו ונגדו, המערכת נראתה מאוזנת יחסית".

מאבדים את האמון במחר / איור: תמיר שפר
 מאבדים את האמון במחר / איור: תמיר שפר

ג. זו רק אשליה. אשליה של איזון ויציבות. ממשלות נתניהו שורדות, אבל סובלות מחוסר שקט, תחלופה גבוהה של שרים, תפקוד נמוך, משברים בלתי פוסקים, בחירות תכופות ודרגות חשדנות רציניות במיוחד. נתניהו מנסה כבר שנים להעמיד את המשולש אמון-יציבות-רצף על קודקוד אחד בלבד, ואנחנו יודעים טוב מאוד איך הוא עושה את זה: כמו שמסובבים סביבון. ברגע שהוא מפסיק את רצף הסיבובים והסחרירים המסחררים שלו - הסביבון נופל, המשולש קורס וכולנו הולכים לעוד בחירות. פעם בחירות היו כיף, אתם זוכרים?

החדשות הרעות, לפי סגל, הן שעידן היציבות (או אשליית היציבות) בישראל הגיע לסיומו. לא רק בישראל, כפי שאנחנו יודעים. היציבות השלטונית הולכת ומתרופפת - יחד עם העלייה בחוסר האמון, כי שני אלה תמיד הולכים יד ביד, כבר ראינו - בעוד מדינות בעולם, חלק לא קטן מהן שוכנות בסביבתנו או לפחות חולקות איתנו את הים התיכון. זו רוח התקופה, וכבר אמרנו שאת הרוח אין לתפוס, לא באגרוף ולא בשום דבר אחר.

אבל רגע - אם זו רוח התקופה, לא יכול להיות שאלה רק חדשות רעות, נכון? הרי כפילוסופים שמחייבים את החיים (מלשון חיוב, לא חובה) אנחנו סוברים שהדברים נעים אל עבר הטוב. אנשים מבקשים ממני: דרור, תסביר עוד פעם למה אתה מתכוון שהדברים נעים אל עבר הטוב, הרי מסביב יהום הסער.

והרי ברור שהדברים נעים אל עבר הטוב הכללי, בשביל לראות את זה צריך פשוט להסתכל אחורה ולראות מה השגנו, כמין. כפרט, דרור פויר לא השיג שום דבר שיצדיק פסל שלו אוחז בחנית ורכוב על סוס מכונף, ובכל זאת אין שום תקופה אחרת בהיסטוריה שהייתי מעדיף לחיות בה - מלבד העתיד. ומנין אני יודע שהעתיד יהיה טוב יותר מההווה? בדיוק כמו שאני יודע שגם מחר תזרח השמש והתפוחים יפלו מהעצים לאדמה ולא יעופו השמימה. אני לא יכול להוכיח את זה במיליון אחוזים, אני פשוט נותן אמון בכוח. כי עוד נפשי דרור שואפת, כתב טשרניחובסקי, כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו - רוח עז!

ד. הימים ימי חוסר אמון, זה נכון, אבל כאנרכיסט-כיס בדימוס אני לא יכול שלא לחייך חיוך גדול של סיפוק: אנשים לא מאמינים לפוליטיקאים, לא מאמינים לבנקאים, לשוטרים, לגנרלים, לשופטים, לפרקליטים ולעיתונאים - לא יודע מה איתכם, לי כל חוסר האמון הזה ברשויות נשמע כמו הזמנה לגן עדן - מתוך חוסר אמון בקיים נוצרת חברה בריאה יותר. ואם אתם לא רואים את זה, זה בסדר: העתיד יימשך הרבה אחרינו, והוא טוב יותר מכל מה שאתם יכולים לדמיין. ובגלל זה אני לא כל-כך מתרגש מכל הנתניהו והגנץ והליברמן והבנט וכל האלה, הם לא באמת מזיזים לי, עם כל הכבוד.

אז נכון שעכשיו קצת קשה, ילדים, אבל זה תמיד ככה בימים הראשונים של הטלת הספק. בעולם בלי אמון הבנאדם חש עצמו זר, אין יציבות וזה מה שמסביר את הסחרחורת. והכי חשוב: אל תשכחו שהכול הולך להשתפר פלאים מתישהו. לא יודע בדיוק מתי, לא יכול להתחייב על יום, אין לי תאריך מדויק. לא, לא השבוע, יכול להיות שזה ייקח קצת יותר זמן. אין לי תאריך בקירוב ואני גם לא יכול לתת אומדן נרחב. סביר להניח שזה יקרה עוד באלף הזה, אל תתפסו אותי במילה, יכול להיות גם באלף שאחר כך, העניין הוא שהכול נע אל עבר היופי והטוב היציב והרציף.

אתם לא חייבים להאמין בזה, כמובן. להאמין שהכול יהיה גרוע יותר תמיד אפשר. זה הכי קל.