הפרטת אירועי הספורט הלאומיים היא לא אופציה

אבל לפני שממהרים לנסות להעביר גם את ניהול משחקי הנבחרות הלאומיות לחברות פרטיות, צריך לחשוב מה יקרה למחירי הכרטיסים

קון אגוארו חוגג את השער הראשון של נבחרת ארגנטינה./ צילום: רויטרס
קון אגוארו חוגג את השער הראשון של נבחרת ארגנטינה./ צילום: רויטרס

מיד אחרי המשחק בין אורוגוואי לארגנטינה השבוע בבלומפילד נשמעו לא מעט קולות ששיבחו את האירוע הנפלא. הסופרלטיבים היו יוצאי דופן. אין ספק בכלל, זו הייתה הפקה של אירוע כדורגל שלא נראתה בארץ הרבה שנים וכנראה בכלל. לזכות חברת קומטק, מארגנת האירוע, שיחק גם הקלף החשוב ביותר: ההפקה התחברה למשחק כדורגל מצוין שבו כל השחקנים על המגרש נותנים הכול כאילו מדובר במשחק רשמי קובע. כובשי השערים היו כמו בהזמנה. הכוכבים הגדולים ליאו מסי, קון אגוארו, לואיס סוארז ואדיסון קבאני.

כבר תוך כדי המשחק ולאחריו החלו להישמע דיבורים של אנשים שהיו שותפים לחוויה על כך ש"אולי הגיע הזמן לתת לחברות הפקה פרטיות להרים פה גם את משחקי הנבחרת הלאומית". כלומר להוציא את הנבחרת מהידיים של ההתאחדות לכדורגל. ובכלל שכל אירוע ספורט משמעותי בישראל צריך להיות מונח בחיקן של חברות מקצועיות שזה ייעודן.

למשל, כמו הג'ירו דה איטליה בישראל, שנעשה באופן טבעי על ידי חברת הפקה ולא על ידי איגוד האופניים.

הדברים לא נאמרו בחלל ריק. יומיים לפני המשחק בבלומפילד שיחקו נבחרות ישראל ופולין באצטדיון טדי בירושלים במשחק רשמי, שבינו לבין האירוע בבלומפילד לא היה שום קשר ברמת ההפקה והנראות. אוהדים לא עמדו בתור לרכוש כרטיסים, טדי הוא לא בלומפילד המשופץ, אוהד פרץ לדשא וגרר אירוע מביך, ובסופו של דבר היה זה עוד משחק נבחרת עגום ואפרורי כמו עשרות או מאות קודמים לפניו.

האם אפשרי בכלל להעביר אירועי ספורט גדולים לגופי הפקה ייעודיים? בואו לא נהיה תמימים. הפקת המשחק בבלומפילד התאפשרה בעיקר בגלל הכיס של המיליארדר סילבן אדמס. פחות או יותר כל מה שההפקה חלמה עליו באירוע כזה קיבל גיבוי כספי שאיפשר אותו. וכדי לגשר על הפער בעלויות לא הייתה שום בעיה מוסרית לחברת ההפקה להעמיד בפני האוהדים שרצו להגיע לבלומפילד מחירי כרטיסי יקרים. זו לא הנבחרת של העם שצריך להנגיש לכלל הציבור במחירים עממיים אלא עניין פרטי. מועדון סגור לאנשים שיש להם כסף ולמוזמנים.

מישהו חושב שחברת הפקה פרטית שכל עניינה הוא להרוויח כסף תהיה מסוגלת ללא הכיסים העמוקים של סילבן אדמס להפיק משחק של נבחרת ישראל? כזה שאליו הקהל הרי לא מאוד רוצה לבוא, עם עלויות אבטחה מטורפות, עם דרישות מחמירות של אופ"א או פיפ"א ומחויבות לשעת משחק מאוחרת שמוכתבת מלמעלה.

כדי לסיים אירוע כזה של נבחרת ישראל בברייק-איבן תצטרך חברת הפקה להעלות את מחירי הכרטיסים לשיעור בלתי נתפס. ומי יהיה מוכן לשלם מחירים מופקעים עבור משחק נבחרת? איזה ספונסרים אפשר יהיה לגייס למשחקים כאלו?

לפני קצת יותר מעשור התקשרה ההתאחדות לכדורגל עם חברת "ספורטפייב", חברת ענק שנחשבה אז לאחת הגדולות בעולם בכל הקשור לשיווק של ספורט. זה היה ניסיון ראשון משמעותי לבצע "אאוט-סורסינג" לחלק גדול מפעילות הנבחרת הלאומית. ההתקשרות נעשתה בעיקר לצורך מכירת זכויות השידור של ההתאחדות ולגיוס ספונסרים לנבחרת ולהתאחדות מתוך הנחה שאין להתאחדות כלים מקצועיים מספיקים לעשות את הדברים הללו לבד. גורם בינלאומי מוכר בוודאי יעשה עבודה טובה יותר.

החברה פתחה נציגות בישראל והחלה לפעול מול גופים מקומיים בניסיון להכניס כסף לקופת ההתאחדות. זה לא עבד. די מהר הבינו בהתאחדות שגם לחברה כזו אין יכולת לעשות כאן קסמים, וב"ספורטפייב" הבינו שאין דין נבחרת ישראל כדין של נבחרות גדולות אחרות בעולם. בסופו של דבר, בעולם האמיתי, זו ישראל מול לטביה, אזרבייג'אן או אנדורה. לא אורוגוואי-ארגנטינה.

זכייני השידור המקומיים לא היו מוכנים לשלם סכומים גדולים כמו שקיוו בחברה, הספונסרים לא התייצבו בשורה. ובתום כמה שנים, כשפג ההסכם, החברה סגרה את הנציגות בישראל ועזבה.

לא כדאי להתרגל לכוכבים הגדולים

מה בכל זאת נותר מהאירוע בבלומפילד? בעיקר מבט קדימה. אנחנו צפויים מן הסתם לראות הרבה יותר ניסיונות להביא לכאן קבוצות ונבחרת גדולות מחו"ל. כבר עכשיו החלו פרסומים שונים על מו"מ להבאת נבחרת ברזיל ארצה. ממש כמו הופעות רוק שמגיעות לפארק הירקון. מה הסיכוי שהניסיונות הללו יצליחו? אל תבנו על זה.

הבעיה העיקרית היא שהפרמיה להבאת קבוצת כדורגל או נבחרות גדולות לישראל תהיה יקרה מאוד. בכל העולם מתחרות מדינות וגופים עתירי ממון על הבאת הקרקס הנודד הזה. כולם רוצים לראות את ברזיל, ארגנטינה, צרפת, ברצלונה או ריאל מדריד. ולוח השנה העמוס של השחקנים מצמצם את האפשרויות לקיום אירועים כאלו לימים ספורים בלבד בשנה.

הבאה של נבחרת או קבוצה גדולה לישראל עדיין תדרוש חבירה לאיש עסקים שיסכים לסבסד אירוע כזה בישראל במיליוני דולרים מכיסו.

ובישראל כמו בישראל, ניאלץ לשלם על זה הרבה יותר מאשר במדינות אחרות. הפרמיה תצטרך לכלול את המרכיב של המרחק, ואת העובדה שחלק גדול מהקבוצות והנבחרות מראש יוותרו על כאב הראש התדמיתי שייגרם להן מהגעה לישראל ומהלחצים הפוליטיים שיפעילו עליהן גופים כאלו ואחרים.

ואחרי כל אלו, אי הוודאות של המצב הביטחוני בישראל. לא היה חסר הרבה שגם ארגנטינה ואורוגוואי יעשו ברגע האחרון סיבוב פרסה בעקבות סבב הלחימה בעזה.

תחרות ספורטיבית? הכסף מדבר

השבוע הזה עמד גם בסימן עוד כישלון של נבחרת ישראל בכדורגל. בעולם ספורט אופטימלי, נבחרת ישראל שסיימה את מוקדמות היורו במקום החמישי מתוך שש נבחרות, אחרי קמפיין גרוע, הולכת הביתה להדממה שנמשכת חודשים ארוכים עד לתחילת הקמפיין הבא במוקדמות המונדיאל.

בפועל עומדת נבחרת ישראל, אחת הגרועות שהיו כאן לדורותיה, בפני צמד משחקי פלייאוף על העלייה טורניר היורו. זה יקרה דרך אותו טורניר ליגת האומות ששוחק פה לפני כמה חודשים ואף אחד לא באמת מבין איך הוא עובד.

הרעב של ארגוני הספורט להכניס עוד ועוד כסף, במקרה הזה אופ"א, מייצר דברים מוזרים שנוגדים כל ערך של רוח הספורט. כדי להכניס עוד כמה מיליוני אירו ולחסל את משחקי הידידות חסרי הערך הכלכלי, ייסדה אופ"א את טורניר ליגת האומות. הרעיון בבסיסו הוא כלכלי בלבד - עוד שלב תחרותי שדרכו יוכלו נבחרות להיכנס לטורניר האירופי בוודאי יצליח לייצר עניין אצל גורמים מסחריים, מספונסרים ועד זכייני שידור. על מזבח הכסף אפשר להעביר כל החלטה.

בכדורסל אלו טורנירי "ההזדמנות האחרונה", עבור הנבחרות החלשות שלא העפילו ומקבלות את הצ'אנס האחרון אחרון, אבל ממש אחרון לעלות לטורניר גדול. שארית הצ'אנס הזו שווה כסף. גם שיטות הקיזוז והפלייאוף שנועדו לייצר עוד מתח כדי לגרוף עוד צ'אנסים ולהרחיב את העונה, את האפשרות לנצח, שוות עוד כסף. הן מרחיבות עת עונת המשחקים, ומאלצות את הזכיינים להציע בעת מכרזי השידורים יותר כסף, רק מהסיבה שהם "מקבלים" בתמורה יותר משחקים. כך מצאה את עצמה ישראל בפני אפשרות עלייה לפלייאוף.

זה לא נגמר בנבחרת ישראל. טורניר היורו שבעבר שוחק עם שמונה נבחרות בלבד צמח מהר מאוד ל-16 נבחרות ואחר כך ל-24. ההצדקה למהלך הייתה בין היתר ההתפרקות של מדינות הגוש הסובייטי, יוגוסלביה ורוסיה, לעשרות מדינות נוספות. בפועל, הרעיון איפשר להכניס יותר כסף מתוך חישוב מתמטי פשוטה: יותר נבחרות בטורניר מייצרות יותר משחקים; יותר משחקים שווים יותר חשיפה לספונסרים ויותר כסף מזכויות שידור.

גם פיפ"א נוהגת באופן דומה. למה להישאר בעידן האבן שבו מעפילות למונדיאל 16 נבחרות שמבטיח טורניר של 38 משחקים בלבד. כך הורחב הטורניר ב-1982 ל-24 נבחרות (52 משחקים); בצרפת 1998 כבר שיחקו 32 נבחרות ו-64 משחקים; ובטורניר של 2026 שאותו יארחו במשותף ארה"ב, קנדה ומקסיקו כבר ישחקו 48 נבחרות.

כך תוכל פיפ"א, לפי "פורבס", לסדר לעצמה במונדיאל 48 הקבוצות של 2026 הכנסה של 14 מיליארד דולר. לא רע בכלל בהתחשב שאת שנת המונדיאל של 2018, שבו השתתפו "רק" 32 נבחרות היא סיימה עם מחזור של 4.6 מיליארד דולר.