המדינה שבה ראש הממשלה פורש בגלל ענן כבד של חשד

מה אפשר ללמוד ממדינה קטנה ומוקפת מים, אשר שלטון החוק בה התמוטט, וראש ממשלתה החליט להקריב את עתידו לטובת הציבור, גם אם זה לא צודק?

ג'וזף מוסקאט / צילום: Yara Nardi, רויטרס
ג'וזף מוסקאט / צילום: Yara Nardi, רויטרס

אל נא תתקנאו במלטה. בוודאי לא השבוע. החברה הקטנה ביותר באיחוד האירופי (450 אלף תושבים), שנהגה לעורר אסוציאציות אקזוטיות, הפכה למשל ולשנינה. הפרלמנט האירופי שיגר משלחת מיוחדת כדי לחקור את החשדות ששלטון החוק בה התמוטט.

האי היפה וארוך-ההיסטוריה, ברבע הדרך מאיטליה לתוניסיה, נקרע לגזרים. אלפים מפגינים ברחובות עיר הבירה בעד ונגד. ביום ב' השבוע נראו שני חברי פרלמנט הולמים זה בזה בחזית הבניין, לעיניהם הנדהמות של צופי טלוויזיה.

כל צירי האופוזיציה יצאו מן המליאה בטריקת דלת, כשהם משליכים שטרי כסף מזויפים לעבר ספסל הממשלה. הם הודיעו שלא יחזרו לשם כל זמן שראש הממשלה הנוכחי יחבוש את הספסל.

ראש הממשלה עצמו הודיע ביום א' בנאום לאומה, שהוא יתפטר. לא מיד, אלא בערך בעוד חודש וחצי, לאחר שמפלגתו תבחר יורש. בינתיים הוא הבטיח שלא לקבל החלטות "מרכזיות", אלא רק להשגיח על התנהלותה היומיומית של הממשלה. למחרת הוא נשא נאום אחרון בפרלמנט.

לפרק את דפני לגורמיה

כתבתי על שערוריות מלטה בטור קודם ב"גלובס". במידת הקיצור נסתפק בציון שהכול התחיל לפני שנתיים ויותר, ברצח מקפיא דם של עיתונאית שנויה במחלוקת, אשר חקרה חשדות מפולפלים של שחיתות. דפני קארואנה-גליציה, בת 53, האמינה ש"בכל מקום יש נוכלים".

אחדים מיעדי חקירותיה תבעו אותה למשפט על הוצאת דיבה, וביניהם היה ראש הממשלה הצעיר ג’וזף מוסקאט. אחרים החליטו שאין טעם לחכות לטחנות הצדק, והחליטו לפרק אותה לגורמיה.

הרצח הטיל צל ארוך על מלטה, החריד את מוסדות האיחוד האירופי, גונה במאמרי מערכת בעיתונים בכל רחבי העולם, ועורר את הרושם שהדמוקרטיה המלבלבת הזו חדלה ללבלב. בחודש שעבר, החשדות הגיעו עד לשכת ראש הממשלה. ראש הסגל רב העוצמה שלו התפטר, ונלקח מיד לחקירה. גם שרי הכלכלה והתיירות הובלו למשטרה. ראש הממשלה עצמו חושש בגלוי שאחד מעשירי מלטה, החשוד שתכנן את רצח דפני, ינסה להפליל אותו.

הכותרות על רצח העיתונאית וניצחון מוסקאט בבחירות 2017. פגיעה בדמוקרטיה
 הכותרות על רצח העיתונאית וניצחון מוסקאט בבחירות 2017. פגיעה בדמוקרטיה

התקשורת מיררה את חייו

מוסקאט היה משב רוח רענן כאשר נבחר להנהיג את מפלגת העבודה של מלטה בהיותו בן 33. בחירתו הייתה דילוג על דור שלם של מנהיגים ושל שוחרי הנהגה. הוא נעשה ראש הממשלה חמש שנים אחר כך, ובהנהגתו כלכלת מלטה צמחה בקפיצות שנתיות מרשימות, היאות לנמרים אסיאניים צעירים. שום ארץ אירופית לא התקרבה לקפיצות המלטאיות.

אבל העיתונות מיררה את חיי ג'ו. כאשר היא התחילה למרר את חייה של אשתו והחשידה אותה בשחיתות, סבלנותו של מוסקאט פקעה. הוא פיזר את הפרלמנט, וערך בחירות חדשות קודם זמנן, לפני שנתיים וחצי. התוצאה הייתה ניצחון עצום של מפלגת העבודה. ראש הממשלה הכריז בעצרת ניצחון ש"הקידמה תטאטא את כל מי שיכשילו אותה", גרסה פוסט-מודרנית של הבטחת טרוצקי שמתנגדי המהפכה הבולשביקית יושלכו אל "פח הזבל של ההיסטוריה". צילום של העצרת ההיא, עם דגלים אדומים ועם לפידים בוערים, הזכיר לי כרזות תעמולה של מפלגות טוטליטריות באירופה בין שתי מלחמות העולם.

עלילות דם, אז מה

מלטה היא אזהרה לכל חברה דמוקרטית מפני התוצאות של השלת עכבות. היא תזכורת שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים. שגשוג כלכלי הוא בוודאי תוצאה רצויה, אבל לא אם כרוכה בו קריאת תיגר על שלטון החוק.

עניין טרגי הוא שג'וזף מוסקאט רב החן ומעורר התקוות פורש מראשות הממשלה כאשר ענן כבד מתארך מעל ראשו. נאום הפרידה שלו הכעיס את מבקריו, מפני שמוסקאט לא התפטר מיד. אבל היו בו שני דברים חשובים: ענווה וצער. הוא קיבל עליו את האחריות לניהול כושל של פרשת הרצח. פוליטיקאים אוהבים להודיע שהם "מקבלים אחריות", אבל בעצם אינם מקבלים. מוסקאט קיבל על אמת.

בגיל 45, פוליטיקאי עטור ניצחון (55% בבחירות האחרונות) אינו חייב להתפטר. קל לראות מדוע לא היה רוצה להתפטר. אבל הוא מתבונן בארצו הקטנה והמעונה, המפולגת והמשוסעת, מאזין לרטוריקה הקיצונית, רואה את בכירי עוזריו ואת שריו מוזמנים לחקירות פליליות, קורא את הדברים האיומים הנאמרים על ארצו מעבר לים - ומחליט שגם אם הוא צודק, וגם אם החשדות נגדו הם עלילות דם, הוא אינו רשאי לגבות את מחיר צדקתו מן הציבור. הוא מבין שהגיע הזמן לפתוח פרק חדש, והפרק הזה לא יוכל להיפתח בנוכחותו.

לא קל לוותר על טובות ההנאה של כהונתו, כולל הארמון הכפרי בן 400 השנה בגירגנטי העומד לרשות כל ראש ממשלה מלטאי; שלא לדבר על ההזדמנות התקופתית להיות הנשיא התורן של מועצת אירופה, כהונה של יוקרה ושל השפעה החורגת הרבה מגבולותיה של מדינת האי הקטנטנה.

הצער ועצב שהיו נחלת מוסקאט ומשפחתו בימים האחרונים הם כמובן כאין וכאפס לעומת צערם של בני משפחת דפני קארואנה-גליציה הנרצחת.

מלטה, הראויה גם להרבה שבחים ומחמאות, מספקת עכשיו אסוציאציות לארצות אחרות, שמשבר מערכתי, מוסרי ופוליטי מלווה את שגשוגן הכלכלי ואת איתנות מעמדן הבינלאומי. ראש ממשלה במצוקה נקרא לבחור בין תחושת הצדק הפרטית שלו לבין טובת הציבור. ייתכן בהחלט שאין בו רבב. ייתכן שנעשה לו עוול. אבל זה עניינם של חיי ציבור: הם כרוכים בוויתורים ובהקרבות.

ג'וזף מוסקאט היה יכול להישאר ולהילחם. סיעת מפלגתו בפרלמנט תמכה בו כאיש אחד. מרכז מפלגתו תמך בו. אלפים הפגינו לטובתו, אפילו בשעה שאלפים הפגינו נגדו.

הוא היה יכול להישאר, על אפה ועל חמתה של התקשורת, ולראות את הקרע הקורע את ארצו מעמיק והולך. הוא היה יכול, אפילו רשאי, לרחוץ בניקיון כפיו. אבל הוא החליט שטובת הציבור קודמת, גם אם היא כרוכה בעוול.

כאן מלטה, כאן קפוץ.

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988