טיולים | פיצ'ר

כך מי שהייתה הימה ה-4 בגודלה בעולם נהפכה למוקד תיירותי, דווקא כשמתייבשת

לפני כחמישים שנה הייתה ימת אראל בקזחסטן הימה הרביעית בגודלה בעולם כולו • גסיסתה מושכת זן ייחודי של מטיילים: "תיירות סוף העולם" • ז'אנר תיירותי מתפתח

מאז המאה ה־20, הולכת הימה ומתייבשת / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
מאז המאה ה־20, הולכת הימה ומתייבשת / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

ככל שמצבו העגום של כדור הארץ המתחמם הולך ומידרדר, סוגה חדשה ומבעיתה של חוויה תיירותית מתפתחת - "תיירות יום הדין" קוראים לה בתחום חקר התיירות ושיווקה, או בשמה הקל יותר לעיכול: "תיירות סיכוי אחרון לצפייה". המונח מתייחס לתופעת הדעיכה וההיעלמות של תופעות טבעיות וחברתיות בטרם ייבלעו ויטבעו בשקט האלים של תחילת המאה ה-21.

משלגי הקילימנג'רו באפריקה ועד דובי קוטב רעבים המשחרים למזון בחוג הקוטב הקנדי; מערבות עשב גוססות בטיבט ועד קהילות "אקזוטיות" באמזונס על יערותיו הנעלמים בנגיסות מסור. כל התופעות הטרגיות הללו מהוות אומנם יעד לעצומות נואשות וקצרות חיים ברשתות החברתיות, אך באותה מידה הן משמשות גם כיעד לחוויה צרכנית, בעולם שמחפש יותר מכול נישות כלכליות בתוליות. ימת אראל (Aral) שרובה באוזבקיסטן וחלקה בקזחסטן היא אחת מהן.

תמהיל של רוחות רפאים

רבים הם המקומות סחופי הרוחות בעולם, אך כאן, בקצוות הצחיחים של הרפובליקה האוזבקית, רוחות הרפאים רבות ומרובדות מן הרגיל, בתמהיל מוזר של רוחות העבר, כובד ההווה והאיום המזדחל מעבר לאופק מכיוון העתיד לבוא.

קראקלפקסטן (Karakalpakstan) אינו שם שרבים נוהגים לגלגל על לשונם. רשמית, מחוז אוטונומי במערבה של אוזבקיסטן, ובפועל אזור הנשלט באופן מלא ממרכז המדינה בטשקנט. האזור נקרא על שם יושביו המקוריים, הקרא-קלפקים, "שחורי הכובע", ומתייחס לבני הארץ, שבטים טורקיים הקרובים במוצאם ולשונם לקזחים ולקירגיזים, שהתייחדו בכסות ראש שחורה עשויה תלתלי כבשים עבותים.

האזור נחשב כיום מודח ונידח גם במונחים מרכז-אסיאתיים ליברליים ולאחר מוראות המאה ה-20, קריסת ברית המועצות וחבלי הלידה של עצמאות אוזבקיסטן. מקובל להניח כי קרוב למחצית מכוח העבודה של המחוז נמצא בניכר ושולח את פרי עמלו מאלמאטי, קזאן ומוסקבה.

אך העיר קראקלפקיה לא תמיד הייתה בסוף העולם. בעבר היא נקראה חווארזם ושכנה באזור הפורה של דלתת נהר האמו-דריה, נהר האם של מרכז אסיה, מקום שבו נשפך הנהר האדיר לימת ארל והיה בשעתו נווה מדבר רחב ידיים באמצע הרמה המדברית של מרכז אסיה. קראקלפקיסטן הייתה אחד מאסמי התבואה החשובים ביותר שבין פרס לסין והייתה משאת נפשם של מצביאים, נוודים ויושבי קבע כאחד.

מקום מיוחד תפסה חווארזם בתולדות האנושות, שכן היא ידועה כמקום הראשון במרכז אסיה אשר נכבש על-ידי צ'נגיז (ג'ינג'יס) חאן והייתה הסכר שדרכו פרצו גייסות המונגולים במאה ה-13, בדרכם לאיחוד מזרח ומערב באימפריה היבשתית הגדולה ביותר שידע האדם. הדי מלחמות נשכחות עוד מהדהדים בערבות הצחיחות שמעבר לנאת המדבר המרכזית, והיא זרועה ביצורים מתפוררים בני תקופות רחוקות ושרידי יישובים בני בלי שם, זכר לימים שבהם אימפריות קמו, פרחו ונמסו חזרה לחולות, תוך שהן גורפות עמן את חיי האדם וזכרו כאחד.

אבל לא רק מלחמות ידע האזור. במהלך ימי הביניים המוקדמים ידעה חווארזם פריחה תרבותית משמעותית. בחצרות הארמון ובין צלליה המגינים של המדרסה הסתופפו משכילים ומשוררים, אנשי מדע, דת ורוח, בעוד המישורים צרובי השמש ואדומי החול של מדבריות קיזיל קום שימשו כנתיב מסחר פורה, שהוביל לא רק סחורות ורעיונות אלא גם פליטי אמונה, צליינים פוליטיים ומלכים גולים.

וכל השפע הזה התנקז לימת אראל, שרובה באוזבקיסטן וחלקה גם בקזחסטן. האגם שימש כמעין מפלט בים השממה הצורבת שסביבו. עם רמת מליחות של כשליש ממי הים התיכון וטמפרטורת מים נוחה, שימש האגם האדיר בית גידול פורה לכשני תריסר מיני דגים, בעוד שגדות שפכי הנהרות שהובילו אליו היוו סביבה עשירה ושופעת במיני צומח, עופות ויונקים, וכל אלה תמכו בקהילות חקלאות, דיג ומרעה משגשגות. לפני כחמישים שנה הייתה ימת אראל הרביעית בגודלה בעולם כולו. כיום היא איננה עוד.

מאז המאה ה־20, הולכת הימה ומתייבשת / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
 מאז המאה ה־20, הולכת הימה ומתייבשת / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

המוות הלבן

אי אפשר להימלט מדמותה של העננה הלבנה הקטנה, "פרח הכותנה". הסמל הזה נשקף מן הקעריות הקטנות המנקדות בכחול ולבן עתיק את שולחנות בתי התה בבוכרה וסמרקנד, מתנוסס על פסלי חוצות מחלידים, ואף תופס מקום של כבוד בסמל המדינה עצמה. הכותנה כמו מסמלת את תמצית רעיון השגשוג והרווחה הכלכלית של מרכז אסיה כולה, אך בלב ההלקט הצחור טמונים ונסתרים להם זרעי פורענות שחורים.

בעוד שהכותנה, צמח חינני ורב תועלת שמוצאו מהודו, נטעה שורש באדמתה הברוכה של מרכז אסיה כבר לפני מאות שנים, רק בתקופת הכיבוש הצארי נוצלו ליבה של הארץ ואגני נהרותיה לשם גידול אינטנסיבי של כותנה לייצוא והעלו את יוקרתו הכלכלית של האזור בעיניהם של אדוני הארץ החדשים. אלה שלחו כמויות הולכות וגדלות של הזהב הלבן בצורתו הגולמית למפעלי טוויה משגשגים במערב האימפריה הרוסית.

התקופה הסובייטית הביאה להרחבה ניכרת של שטחי גידול הכותנה, ולשדו של נהר האמו-דריה האדיר הוקז והוקא אל עבר אדמת הלס הצמאה של הערבות, שהפכו לשדות כותנה מאופק עד אופק. הכותנה המודרנית היא צמח מפונק, ומלבד חיבתה לשמש יוקדת, גידולה בצורתה המודרנית דורש כמויות גדולות של מים והפרזה בחומרי הדברה, דשנים וכימיקלים אחרים. בין שנות ה-60 ל-80 דחקה עצמה הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוזבקית לשיא תפוקת כותנה של קרוב ל-6 מיליוני טונות בשנה, ובכך הפכה לאחת מיצרניות הכותנה הגדולות בעולם. מגמות ייצור אלו המשיכו גם כאשר היה ברור לרשויות התכנון המרכזי כי אין בהן כל היגיון כלכלי.

חבלי העצמאות במרכז אסיה צמצמו אומנם במעט את תעשיית הכותנה ברפובליקה האוזבקית שזה מכבר קמה, אך ההתניות הסובייטיות הנושנות וסוגי שחיתות חדשים הביאו להמשך מדיניות הכותנה הקודמת, כשאליה מצטרפים דיווחים על עבודות כפייה בעונת הקטיף, בהן גם של ילדים צעירים, והזרמת רווחים לידיהן של האליטות הטריות והרעבות של הרפובליקה הצעירה.

האגם נאנק בכאב

בשנות ה-70, לאחר קרוב לשני עשורים של הצמאה כבדה וניתוק מר מנהר האם, האמו-דריה, ואחיו הסיר-דריה שמצפון, היה ברור כי האגם הענק נאנק בכאב. קו המים הנסוג של ירידת המפלס המתמדת החל לגלות טפחים של איים חדשים באזורים שבהם היה האראל רדוד מכדי לכסותם. סופות חול מתגברות וקו החוף הנסוג במהירות הביאו לתגובה סובייטית בהולה בדמות ועדות מדעיות, שקבעו שיש צורך ברפורמה בניהול משק המים במרחב המרכז אסייאתי עד לשנת 2010. מיותר לציין כי לא הימה ולא ברית המועצות עצמה שרדו לראות את יישום הרפורמות הדרושות.

היעלמות האגם המיטה חורבן על האזור כולו. שרידים של חומרי הדברה ודשנים הפכו לסופות חול מרעילות, ואלה הביאו לא רק לשינוי אקלימי מכריע בכלל האזור, אלא גם לעלייה מחרידה במקרי סרטן, מחלות נשימה וכליות וכן בתמותת תינוקות. כמו תאונת רכבת אקולוגית בהילוך איטי, הפך האגם ל"מדבר אראל", כפי שהוא מכונה לעיתים כיום בפי תושבי המקום.

התהליך הזה ממיט אסון אחר אסון על תושבי קהילות הדיג, המרעה והחקלאות של חווארזם, בעוד קרקעית הים החשופה ממשיכה לפלוט משקעים רעילים ברדיוס של עשרות קילומטרים. בנוסף, היעדרה של ההשפעה הממתנת של הימה על האקלים הביאה לחורפים קשים הנלווים לקיצים חמים ויבשים במיוחד, ואלה האיצו את התרסקות הכלכלה המקומית והקהילות הנסמכות עליה.

נסיעה לאורך רצועת המים המערבית, שארית הפליטה של ימה שבעברה הייתה גאוותה של מרכז אסיה, היא כיום חוויה מוזרה להפליא. יש משהו מתעתע באזור, שצחיחותו הנידחת משדרת ראשוניות התואמת במדויק את תשוקת הגילוי החביבה כל-כך על חוויית התיירות המודרנית. בכפר הדייגים לשעבר של סודאשי, דייג בודד בשם ז'לראס עוד מתקן רשת התלויה לייבוש מול מפעל עיבוד דגים נטוש ומתפורר. לשאלה מה משקל הדגים שעולים ברשתו הוא עונה במבוכה "לא הרבה", ומסרב בנימוס תקיף להצעה לקבל אבטיח ולחם. לשאלה מה יאכל, ענה בפשטות משוכת כתפיים, ציפורים.

הדרך חזרה דרומה זרועה בקברי נוודים קזחים, פליטי רעב משנות שלטונו של סטאלין. במוינק, עיירת נמל לשעבר ומקום די אומלל בהווה, מנסות הרשויות לשדר אופטימיות תעשייתית נושנה, וכרזות צבעוניות מבשרות על שיטות חקלאיות מתקדמות ואף על בריכות גידול לקרפיונים, שכמו מפצים בקורבנם על שני תריסר מיני הדגים האבודים של אראל.

אל מול מרכז מבקרים דמוי מגדלור המדכא בעליזותו המשקיפה אל הים המת, מוטלות גוויות מוזרות. במרחק של 200 קילומטרים לפחות מנתח הים הגוסס, רובצות על גחונן המחליד שאריות צי הדיג המפואר של אראל, מחלידות ברוח המדבר החולית והצורבת ומשמשות כאטרקציה מרכזית במקום שאין בו הרבה להציע מלבד חורבנו-שלו.

בית קברות לאוניות / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
 בית קברות לאוניות / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

בירה של שקיעה אחרונה

לאראל לא תהיה עוד תקומה. מלבד חלק קטן וסכור היטב בשטחה הקזחי של הימה, שגודלו פחות מעשירית משטחו המקורי של האגם, ברור לכול כי גם רצועת המים הצרה, המלוחה עד צריבה ועשירת הכימיקלים שבמערב אוזבקיסטן, תיעלם בעשור הקרוב, אולי קצת יותר.

במחנה יורטות בודד אל מול האופק המאדים מתאספים מבקרים ספורים לחוג את רדת הערב. זוג צרפתים בירח דבש, צמד מהנדסי מכרות אירופים בחופשה וכמה מבקרים משנגחאי. לשאלותיי מה הסיבה שהביאה אותם כה רחוק ועמוק לאזור כה לא מסביר פנים, הם עונים במתכונת דומה להפליא: "סיכוי אחרון לראות".

מחנה יורטות / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
 מחנה יורטות / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

מותו של מקום, כך נראה, עשוי אף הוא להיחשב לחוויה אסתטית, ולעיתים נדמה כי נפש האדם בגמישותה מסוגלת להדביק חיוניות פואטית לכול. וכך, על גדות אגם גווע יושבים בני עממים שונים - צרפתים, סינים ורוסים - לוגמים בירה קרירה למחצה, ומשוחחים בעליצות על חוויות היום, ועל ניסיונות שכשוך במימיו המרים של הים המת, ומחליפים רשמי תמונות של כפרי דייגים חרבים.

לא רחוק משם ניצבת עיר מתים עתיקה, מיזדחאן. שכבות קברותיה נושאים זכר רב-רבדים לדתות, תרבויות ועמים שלשונם יבשה זה מכבר. על הקליפה האחרונה, המוסלמית, ניצבת מחצית מבנה קדוש, חזיתה חסרה ושארית כיפתה פעורה השמיימה. זהו "שעון הזמן" של חווארזם.

האגדה המקומית מספרת כי המבנה הוקם על קברו של אדם הראשון, ואולי של אחד מצאצאיו חסידי דתות האמת. בכל שנה, ממשיך הסיפור, נושרת לבנה יחידה מקירותיו המתים של המבנה. כאשר תיפול לבסוף לבנת החומר האחרונה, יבוא העולם לקיצו. וכך, עולים עולי הרגל מקרוב ומרחוק ועורמים זו על גבי זו שבע לבנים, סגולה ידועה לאריכות ימים, ונושאים תפילה חרישית שירבו חיי אדם, ראשון ואחרון, ולמען יאריכו ימי העולם. אולי יש תקווה לעולם, והיא טמונה בכח הרצון האנושי גם לנוכח אופק מתקדר. ואולי באמת כאן, במישורים סחופי הרוחות, החל כבר סוף העולם. 

מידע מעשי

טיולים לימת אראל יוצאים לרוב מהעיר נוקוס, שאליה אפשר להגיע בטיסה קצרה מטשקנט, ברכבת לילה מן המזרח, או בנסיעה של כמה שעות מאורגנץ' הסמוכה לעיר חיווה. מגוון נותני שירותים מקומיים מציעים סיורים רכובים הכוללים ביקור בשפת הימה, בעיירת הדייגים לשעבר של מוינוק ובאתרים ארכיאולוגים באזור. המרחקים ארוכים יחסית ולכן מומלץ לפנות לפחות ארבעה ימים לביקור באזור.

העיירה מוינוק עצמה לא מציעה הרבה מבחינת נקודות עניין, אך המוזיאון המקומי מציג את אוסף סוויצקי, לקט יחודי של אמנות אוונגרד סובייטית, ומומלץ להותיר כמה שעות לביקור במקום.