ילדי האקלים: הנוער שמנהיג את המהפכה על עתיד כדור הארץ

החברים של גרטה: ענבל וסלי הקימה את הפעילות הישראלית של "שובתים בשביל העתיד" • מייקל באקלנד מקריב את הציונים שלו כדי למחות • למא בהאא גנאים פועלת לגייס את החברה הערבית למאבק • ראיון עם שלושה בני נוער שמנהיגים את המלחמה במשבר האקלים בישראל • 40 המבטיחים מתחת לגיל 40

גרטה טונברג השוודית בת ה-16 כבר לא היחידה. תנועת "ימי שישי בשביל העתיד" שהקימה, סחפה אחריה מיליונים של בני נוער שמובילים מחאות במדינותיהם: מניו יורק ועד טנזניה, מקנדה להאיטי, מלונדון ופריז לבנגלדש וטאיוואן. ואצלנו בישראל, ענבל וסלי, מייקל באקלנד ולמא בהאא גנאים נלחמים במשבר האקלים ובאדישות.

אישי: ענבל בת 18 ומתגוררת בת"א, כיום בשנת שירות בחוגי סיירות של קק"ל ביישוב שריגים. מייקל בן 16 ומתגורר במזכרת בתיה. למא בת 17 ומתגוררת בסכנין.

וסלי היא מסוג הנערות שהעולם בוער בהן. כשהייתה בתיכון תהתה איך תוכל לפתור עוולות חברתיות ולתקן את העולם. התשובה הגיעה דווקא בזמן שמילאה את טופס הבגרות באנגלית, שם נדרשה לכתוב על שינוי חברתי הכרחי. "תוך כדי הכתיבה התברר לי שהמשבר הסביבתי הוא אישיו חברתי", היא מספרת, "אנשים סביבי חיים בהדחקה. אנחנו לומדים שיש בעיה ושמזיקים לכדור הארץ, אבל לא מחברים את העוול הנורא שנעשה לכדור הארץ - לחיים שלנו. אנחנו נושפע קשות מזיהום, פסולת, שימוש במשאבים ובאופן קונקרטי יותר ממשבר האקלים. הבנתי שהפרספקטיבה שלנו חייבת להשתנות".

לאן לקחת את התובנה הזו?

"חיפשתי מסגרת לפעול בה והגעתי לפגישות של ‘מגמה ירוקה’, שם הייתי בת הנוער היחידה בארגון. היה לי מוזר בהתחלה לשבת עם אקטיביסטים מבוגרים, אבל למדתי שם עוד יותר על משבר האקלים והפכתי לפעילה. ניסיתי לחשוב איזה דבר משמעותי אני יכולה לעשות, ולא סתם לסמן לעצמי V על זה שאני פעילה איפשהו.

"ידעתי שיש לא מעט בני נוער שרוצים לפעול ומרגישים לבד, כי אין להם את הפלטפורמה והם לא יודעים מאיפה להתחיל. חשבתי שאם אוכל לחבר בני נוער וליצור איתם קבוצת פעילות סביב משבר האקלים, זה יכול לחולל שינוי. אספתי כמה חברים מבית הספר שלי בכפר הירוק ותכננו פרויקט רב-שלבי של הרצאות של תלמידים לתלמידים על המשבר הסביבתי. תוך כדי, שמעתי על גרטה טונברג וראיתי שמתחילה התארגנות באירופה. אמרתי לעצמי - וואלה, טוב שמישהו עושה את זה, אני מקווה שזה יגיע גם לפה מתישהו".

וסלי העמיקה את פעילותה ב"מגמה ירוקה", ואז קיבלה הצעה מעניינת: פעילה במגמה ירוקה שפגשה את טונברג בוועידת האקלים בפריז, חזרה מלאת השראה והציעה לווסלי לייסד פעילות ישראלית של "ימי שישי בשביל העתיד". רגע לפני הבגרויות, הלחץ והעומס, וסלי תהתה איך תצליח. "הרגשתי שאם אני לא אעשה את זה בארץ עכשיו, אז אני לא יודעת מי כן. אמרתי ‘יאללה, ננסה’. בהתחלה הגיעו למפגשים שלנו רק אקטיביסטים מבוגרים, אבל אחרי שאנשים הפיצו הודעות בוואטסאפ, הגענו מעשרות לאלפים".

איך התגבשתם לתנועה?

"בהתחלה הובלתי את ההתארגנות לבד. בניתי את המערך והתחלקנו לצוותים. חשבנו איפה לעשות את ההפגנות ואיך לשווק אותן. לאט-לאט נוצרה קבוצה מובילה. כל ההתחלה שלנו הייתה ניסיונית, לא ידענו איך בונים תנועה. ההפגנה הראשונה שלנו הייתה ב-13 מוקדים, מאות תלמידים ברחבי הארץ. זה היה מרגש. קיבלתי תמונות מהמוקדים השונים בארץ ופתאום ראיתי שהדברים שהיו לי בראש מתגשמים. כל שביתה ומחאה שקרתה יצרו עוד עניין. במצעד האקלים בסוף מארס ארגנו גוש נוער שהוביל את המצעד, לאמה ואני נאמנו, וכבר אז ראינו שיש שינוי בתודעה כאן ושאנחנו מתחברים למחאה העולמית. הפעילות שלנו נתנה מוטיבציה גם לאקטיביסטים המבוגרים שבנושא הזה הרבה שנים, והם אומרים שהצלחנו להכניס אנרגיה למאבק".

"שובתים בשביל העתיד", התנועה המקומית שהקימה וסלי, המשיכה לגדול. בחודש מאי, כ-500 ילדים הפגינו מול הכנסת. מיקי חיימוביץ’, אז ח"כית טרייה מטעם כחול לבן, הצטרפה אליהם, אבל בתוך הסערה הפוליטית - כל הפגישות שקבעו עם הח"כים בוטלו.

הם המשיכו לגדול, ו-וסלי המשיכה הלאה לשנת שירות ולקחה צעד אחורה מהפעילות, אבל לא באמת מפסיקה. "אני מתכננת להביא את המשבר האקולוגי קדימה", היא אומרת, ומספרת על ההתרגשות שלה ושל אחיה בן ה-13, גם הוא פעיל בתנועה, כשהם נתקלים ברחוב בשלטים של ילדי מחאת האקלים, או מגלים שהנושא שוב בכותרות. "עם פרספקטיבה של קיימות אפשר לפתור היום לא מעט בעיות שנראות לנו בלתי פתירות. זה נוגע להכול. הסתכלות נכונה על המשאבים תפתור סכסוכים ותסייע לנו בתחום הבריאות והכלכלה", היא אומרת, ומקווה לשתף פעולה עם בכירים במשק. "אנשי עסקים מחויבים להשתמש בהשפעתם וביכולת שלהם כדי לפתור את הבעיות. תחשבו איך להפוך את העולם למקום שהייתם רוצים שהילדים שלכם יחיו בו", היא פונה אליהם, "דברים הופכים לאפשריים רק אם מאמינים בהם כשהם לא אפשריים".

"מאז שאני שובת הציונים נפגעו"

האקלים הישראלי חדש למייקל באקלנד. הוא נולד וגדל בפינלנד, שממנה עלה עם משפחתו לפני כשנתיים. כילד, למד על המשבר האקולוגי, אך בצורה שטחית. כשהגיע לישראל, הבין שהבעיה המקומית שלנו חמורה בהרבה מאשר בפינלנד. "בפינלנד חשבתי שהפקת חשמל על בסיס 20% אנרגיה מתחדשת זה מעט, אבל אז הגעתי לכאן וגיליתי שבישראל זה כמעט ולא קיים", הוא מספר. "כשרואים שבמדינות אחרות יש יותר מודעות לזה, כבר אי אפשר להמשיך את החיים כמו שהם. אף אחד לא קם בבוקר ורוצה להיות אקטיביסט סביבתי, אבל אין ברירה".

מה הרגע שבו החלטת להפוך לפעיל סביבה?

"בדרך לבית הספר ראיתי מלא פלסטיק וזבל ברחוב, מה שלא ראיתי בפינלנד - המדינה הכי נקייה בעולם. ככה התחלתי להיות פעיל נגד פלסטיק ובעד האוקיינוסים. אני מחרים חברות כמו קוקה-קולה - שאחראית לזיהום הפלסטיק הכבד בעולם. כשקראתי את הדוח של מדעני ה-IPCC שאמרו שיש לנו עשר שנים להציל את העולם, לא יכולתי להישאר אדיש, וכשקראתי את הדוח האחרון על מצב האוקיינוסים והקריוספירה (קרחונים ומשטחי קרח), החלטתי לשבות על בסיס שבועי. לא ייתכן שבמדינה שצריכה להגן על התושבים שלה, כבר 70 שנה מתעלמים מהנושא של האקלים - זה עניין סביבתי, ביטחוני וחברתי.

"כשהתחלתי לשבות, לא רציתי לסכן את הבגרויות והעתיד שלי, אבל אחרי הדו"ח על הקריוספירה זעמתי. הרגשתי שאני לא יכול יותר להיות זהיר, ומאז שאני שובת כל שבוע, זה מתבטא בציונים שלי. כתלמיד כיתה י"א, אני מפספס כל יום שישי חומר. אני עוסק באקטיביזם בכל יום - קורא מאמרים, מסביר אותם לאנשים אחרים ועומד בצמתים במהלך השבוע. אנשים שמקבלים כסף וזו העבודה שלהם, לא עושים מספיק, ואנחנו הנוער צריכים לקרוא דוחות ולעבוד עד אמצע הלילה שלנו.

"הממשלה שלנו, וגם מנהיגי העולם, התעלמו ממשבר האקלים. הדוח הראשון על שינוי האקלים הוגש לנשיא ארה"ב ב-1961. המדענים של חברת הנפט אקסון מובייל חזו לפני 30 שנה מה עומד לקרות, והנהלת אקסון ניסתה להחביא את זה. התלמידים התחילו למחות עכשיו, אבל הבעיה בישראל היא שאין לנו מול מי למחות כי אין ממשלה, וזה מדאיג מאוד. הנוער עושה כל-כך הרבה, ואין אחד שמקשיב לנו".

איך המורים שלך מתייחסים לזה?

"אני ממש בר מזל, המורים שלי תומכים בי. מבחינתם, אם הם לא יכולים לשבות או להפגין בגלל המגבלות של משרד החינוך, המעט שהם יכולים לעשות זה לתמוך בי, גם בשביל העתיד של הילדים שלהם. אבל יש בתי ספר שאוסרים על הילדים להשתתף בהפגנות ומאיימים שייפסלו את המבחנים שלהם. פגשתי תלמידים שאמרו שהם משקרים לבית הספר ולהורים שלהם רק כדי להגיע לשביתה - כי זה חשוב להם".

ההתחלה של באקלנד לא הייתה קלה. עולה חדש, שמחליט לנצל את זמנו הפרטי כדי לארגן מחאות. "בהתחלה, כשהייתי פעיל נגד פלסטיק, החברים הקרובים תמכו בזה, אבל שאר הילדים בבית הספר צחקו עליי. עכשיו יש לנו קבוצה של כ-40 פעילים בבית הספר שגייסנו לתנועה והם מגיעים לשביתות. בית הספר שלנו אפילו החליט להוציא אוטובוס לשביתה, זו גם הזדמנות לשיעור אזרחות". באקלנד רתם גם את אחותו הצעירה למאבק. היא היססה בהתחלה, עד שנחשפה לדוחות המדעיים על הפגיעה באדמה ובחקלאות ועל הקריוספירה. "הגב שלנו צמוד לקיר, ואנחנו צריכים שמישהו בצד השני של הקיר יישמע אותנו ויפעל בשבילנו. אחותי שובתת איתי בימי שישי ומארגנת שביתות בתנועה".

איך ההורים שלכם מקבלים את זה?

"בהתחלה הם לא אהבו את הרעיון - בגלל שמפסידים לימודים. עכשיו הם תומכים בי, אבל לאמא שלי קצת קשה להאמין. היא לא חושבת שזו בעיה עד כדי כך קשה, וזה קשה לי, כי אני מרגיש לבד בזה לא רק מול המדינה, אלא גם מול ההורים. אבל הם מאפשרים לי את זה ומשתפרים. מאז שהתחלתי לשבות, אנחנו אוכלים הרבה פחות בשר בבית, לא משתמשים בחד פעמי בכלל, ומנסים להשתמש בפחות מים, אבל זה עדיין תהליך".

מה תרצה לעשות כשתגדל?

"השאלה הזו מלחיצה אותי. המבוגרים - שלא פעלו מספיק כדי שיהיה לנו עתיד - אומרים לנו שאנחנו התקווה לעתיד, וזה לא אמור להיות ככה. בגילנו, אנחנו אמורים לשחק כדורגל, ללמוד וללכת למסיבות. אנחנו צריכים לחשוב אם אנחנו רוצים להיות רופאים, כבאים, שוטרים או עורכי דין. במקום זה, אני צריך לעבוד 10 שעות ביום אחרי בית הספר כדי שהמבוגרים יבינו את המציאות. אז אני לא חושב על מה אעשה כשאהיה גדול".

ולסיום, יש לבאקלנד מסר: "אני קורא למדינת ישראל להכריז על מצב חירום אקלימי ולעבור לאנרגיה מתחדשת, ולהגיע למצב של 0 פחמן כמה שיותר מהר. הדבר היחיד שחינם בחיים, זה החיים עצמם והזכות לחיות. וזה לא יהיה בעוד 30 שנה, כשמלריה תהיה בכל מקום בעולם, כשלא יהיו יותר אלמוגים, כשנפסיד 10% מהאוכל בעולם, כשחיות יוכחדו. אם נמשיך ככה, אז עד 2100 הטמפרטורה תעלה ב-4 מעלות ויהיה בלתי אפשרי לחיות באזורים רחבים בעולם. אל תתנו לזה לקרות. קחו את הכעס והעצב לרחובות ותדרשו מה שמגיע לכם. בואו לשביתות שלנו".

"המאבק הסביבתי הוא חברתי"

למא בהאא גנאים השתתפה השנה בפעם השלישית בכנס באו"ם ובוועידת UNEP - התוכנית הסביבתית של האו"ם - שבה עסקה עם בני גילה בסכנות התמוטטות האקלים ודוחות ה-IPCC. "הנושא לא נראה לי קריטי בעבר", היא מודה. "בבית הספר ובבית עסקנו בזה רק ברמה בסיסית, אבל לפני שנה וחצי, כשהנושא עלה במדיה החברתית - הבנתי שהמשבר כאן, ושצריך לפעול כדי שלא יתדרדר, אז התחלתי לעסוק בנושא בצורה אקטיבית". גנאים תרגמה מידע מעברית לערבית כדי להנגיש את הנושא לחברים ולסביבה שלה, ובהפגנה הראשונה שהתקיימה בחודש מרץ, ארגנה את מוקד ההפגנה בסכנין, שאליו הצליחה לגייס כ-50 תלמידים.

למה בחרת להתמקד דווקא במאבק הזה?

"יש הרבה מאבקים אחרים שאני מזדהה איתם, ואני מאמינה שאנחנו צריכים לקחת אחריות ולחפש פתרונות. המחאה שלי למען האקלים היא מחאה למען עתיד טוב יותר לי, למשפחתי ולכולם. המאבק הסביבתי הוא מאבק חברתי. אני לא מתעלמת מבעיות אחרות אלא להיפך - המטרה היא להגיע למקום טוב יותר עבור כולם, בשלל תחומים. רציתי גם להעביר לאנשים בחברה הערבית שהמצב חמור, ושאין מספיק שיח ופעולות במגזר שלנו בנושא. אנשים, במיוחד בחברה הערבית, עסוקים במאבקים אחרים - אלימות, חינוך, גזענות - וקשה להסב למאבק האקלים את אותה תשומת לב. חשוב לי לרתום את החברה שאני חיה בה. אני מאמינה שיש בה אנשים טובים עם ידע וכוח שיכולים לתרום לשיפור המצב.

"גיליתי בזמן המחאה שצורת החיים של האנשים בסביבה שלי לא דומה לזו של האנשים בתל אביב. יש לנו תרבות שונה, ומכאן הבנתי שאנחנו לא יכולים לעשות את אותם צעדים. אני מזמינה אנשים למחאות שלנו במוקדים השונים, אבל בחברה שלנו מה שיותר אפקטיבי ומקדם פתרון זה להזמין אנשים לסדנאות ולפעילויות סביבתיות. אני מסבירה לאנשים שביחד, אנחנו צריכים להיות כוח שמפעיל לחץ".

את מרגישה שיש התעניינות גוברת בנושא?

"עדיין קשה להביא אנשים להתעניין ולעבוד בשביל המשבר האקלימי כשאת תלמידה. אנחנו מצליחים באמצעות המדיה החברתית גם לגייס למאבק אנשים מהכפרים הסמוכים לסכנין. יש לנו קבוצות וואטסאפ, ואנשים שמעו על המאבק כשהתראיינתי לכלי תקשורת בערבית. אנחנו צריכים להגשים את מטרת העל: להניע את הממשלה לנקוט צעדים. לממשלה יש כאן תפקיד מול האזרחים, היא צריכה לאתחל את ה’סיסטם’ ולעודד את הציבור להתנהל בצורה ידידותית לסביבה. אנחנו נאבקים כדי שהמערכת תשתנה, ותלמידים כמוני לא יצטרכו למחות ולנסות לחנך את החברה שלהם. בעלי תפקידים צריכים לעסוק בזה, לא התלמידים".

המשפחה שלך נרתמה למאבק?

"להורים שלי יש תרומה בהתייחסות שלי לסביבה. הם מציעים דרכים ליישם בבית את האמונות שלי, למשל, לנסות לצמצם אשפה. אנחנו משקים את העציצים במים שאיתם אנחנו שוטפים את הירקות ומנסים לצמצם את צריכת הפלסטיק ככל שאפשר".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988