דעה: צמצום העוני הממשי ולא העוני יחסי

דוח העוני מפספס בגדול: הדוח בודק עוני יחסי, וגורם לחשוב שהמצב בישראל נשאר רע כל הזמן - אך האם המצב בישראל באמת כל-כך גרוע? • דעה

מתן כהנא / צילום: איציק הררי, דוברות הכנסת
מתן כהנא / צילום: איציק הררי, דוברות הכנסת

"פסטיבל העוני" השנתי של ישראל בעיצומו. דוחות העוני השנתיים מתפרסמים, ושוב התקשורת והפוליטיקאים מדווחים בהתרגשות עד כמה אנחנו מסכנים. אם תחפשו בגוגל, ספק אם תמצאו כותרת טובה על מצב העוני בישראל, וגם אם כן היא תהיה מסויגת או אחת מרבות מפחידות ושליליות אחרות.

נכון, העוני הוא רע ועלינו כחברה לעשות הכול כדי לייצר צמיחה ושגשוג שיצמצמו את ממדי העוני. האבסורד הוא, שהמבקרים "החברתיים" מתעקשים לייבא שיטות כלכליות שנכשלו בכל מקום שבו נוסו.

דוח העוני של הביטוח הלאומי לשנת 2019 טוען, שיש בישראל כ-1,800,000 עניים. אלא שיש במדד הזה כמה בעיות קשות. דוח העוני מפספס בגדול. הדוח בודק עוני יחסי, וגורם לחשוב שהמצב בישראל נשאר רע כל הזמן.

אך האם המצב בישראל באמת כל-כך גרוע?

השכר הממוצע בישראל בשנת 2000 היה כ-8,800 שקל, והשכר החציוני היה כ-6,400 שקל. נכון לשנת 2018 השכר הממוצע עמד על מעט יותר מ-10,500 שקל והשכר החציוני על כמעט 8,000 שקל.

אם נפסיק לרגע להסתכל על הצלחת האחר, ניווכח ששנה אחר שנה השכר של כל שכבות האוכלוסייה עולה, גם הממוצע וגם החציוני. אפילו לאחר שמתחשבים בעליות המחירים לאורך השנים.

רמת החיים של העניים בישראל נמצאת בשיפור מתמיד. קו העוני בעשור האחרון עלה ב-44%, כולל התחשבות בעליות המחירים. רוב עניי ישראל לפני 20 שנה, אינם עניים כיום.

איני מתכוון לטעון, שאין עוני בישראל או שזו לא בעיה. אני מבקש לשים את הבעיה בפרופורציות הראויות ולהתייחס לעוני כפי שהוא באמת. המדיניות במקרה של מיליוני ילדים רעבים שונה מאשר במקרה של עוני קשה נקודתי ושני עשירונים של משפחות קשות-יום. לכן, התייחסות לא נכונה ולא מדויקת לעוני עלולה לפגוע בעניים, שכן היא לא יכולה לאותת מתי אנחנו באמת מטפלים בעוני ומתי לא.

השיח שיוצר הדוח מפספס את המטרה האמיתית שהיא - שיפור רמת החיים בישראל.

ההצעות הפופוליסטיות הנשמעות בתגובה לדוח העוני, אשר מבקשות להגדיל את ההוצאה הציבורית כדי לממן שירותי רווחה, ולהעמיס עוד רגולציה וביורוקרטיה על האזרח, יביאו להעמקת העוני האובייקטיבי - גם אם יביאו לשיפור סטטיסטי בדוחות הרשמיים.

הדוגמאות מוכרות לרבים: ברית-המועצות, ונצואלה והמדינות הסוציאליסטיות שאוכלוסייתן סבלה, ועדיין סובלת, ממחסור במוצרים בסיסיים. לעומתן נמצאות מדינות בעלות חופש כלכלי ברמת החיים גבוהה בהרבה מהממוצע העולמי.

על-פי הדוח של "קרן הריטג'" האמריקאית בנוגע לחופש כלכלי, מדינות "חופשיות" או "לרוב חופשיות" נהנות מרמת חיים הגבוהה יותר מפי שניים מהממוצע העולמי, ועד פי שישה מרמת החיים במדינות הנחשבות "מדוכאות" (מדינות שבהן קיים קושי בעשיית עסקים ומדיניות סחר מוגבלת) לפי מדד החופש הכלכלי.

בעוד שבממוצע במדינות החופשיות התוצר לנפש הוא 63 אלף דולר, הממוצע במדינות המדוכאות (קושי בעשיית עסקים ומדיניות סחר מוגבלת) הוא פחות מ-8,000 דולר בלבד. וזה עוד בהתחשב בהפרשי המחירים אשר נוטים להיות גבוהים יותר במדינות עשירות.

ישראל נמצאת במקום ה-27 במדד זה, ומוגדרת במדרג התחתון של המדינות אשר לרוב הן חופשיות. על מנת לצמצם את העוני ולהביא לשגשוג כלכלי עלינו להפוך את ישראל לחופשית יותר. עלינו לפעול לכך שהמדינה תהפוך להיות גלובלית עד כמה שניתן, להסיר כמה שיותר חסמים ולבטל כמה שיותר רגולציה.

רק כך נעלה את רמת החיים, נמשיך לצמצם את העוני ונהפוך את ישראל למדינת שפע. 

הכותב הוא חבר כנסת מטעם "הימין החדש"