"שדים יהודים": ממתק מענג לכל מי שחובב פולקלור

"שדים יהודים" של חגי דגן (הוצאת אוניברסיטת תל אביב) הוא ממתק מענג לכל מי שחובב פולקלור, סיפורי רוחות ושדים, עולמות פנטזיה, וגם סקרנות להיכרות עם צדדיה הפחות מוכרים של היהדות, אולי החצר האחורית של היהדות.

דגן הוא בן בית בתנ"ך, בתלמוד, במדרשים ובקבלה, וגם במיתוסים של עמים אחרים, כמו גם בספרות החדשה - מבשביס-זינגר ועגנון ועד הארי פוטר וספרות פנטזיה ישראלית. ככזה הוא מורה דרך מצוין בעולמות השדים, כווירגיליוס המוליך את דנטה בין מדורי השאול ב"הקומדיה האלוהית", אבל עם הרבה יותר קלילות וחוש הומור.

דגן הוא לא רק מומחה אקדמי לענייני שדים אלא קודם כול מספר סיפורים (כידוע לכל מי שקרא את ספריו הקודמים, ובראשם הרומן "שדים ברחוב אגריפס"). השדים של דגן מלאי חיים, סקסיים ולא פעם גם משפחתיים וקהילתיים. אף שניכרת בהם השפעה ברורה מהתרבויות שבתוכן חיו היהודים - מלילית האכדית ועד אשמדאי הפרסי (עם הזמן נוספו גם שדים מוסלמים ומזרח אירופים) - במהלך השנים עברו השדים תהליכי גיור. הם מתפללים, מניחים תפילין, מדברים ארמית ועברית, ואשמדאי אפילו לומד תורה עם המלאכים ועם הקב"ה בישיבה של מעלה.

גם בישיבות של מטה מוצאים אותם - למשל שד עם ראש תנין שהתגורר בבית המדרש של אביי והטיל אימה על התלמידים, והוכרע רק בקרב לילי נועז בידי רב-מאג בשם אחא בר יעקב; או צמד שדים בשם יוסף שידא (השד) ויונתן שידא, שדים למדנים ובקיאים בתורה, שגם אם לא שמרו שבת והלכות נידה (בכל זאת, שדים), עדיין היו אורחים רצויים בישיבה ולמדו עם החכמים.

השדות מצדן חושקות ללא הרף בבני אדם ואפילו בתלמידי חכמים (וגם להיפך), שוכבות איתם ולפעמים גם מתחתנות איתם, לא פעם כאישה שנייה, וכל המשפחה הפוליאמורית הזו חיה לא פעם בשלום (אם כי לפעמים לא כל-כך בשלום. קורה שהשדה הורגת את האישה הראשונה מרוב קנאה).

שהרי מהם השדים, כותב דגן, אם לא שמות שאנו נותנים לפחדים ולפנטזיות שלנו? "מרגע שנתפרה לפחד דמות, הוא פסק מלהיות משהו נטול צורה ושם העולה מתוך החושך. הפחד לא התבטל, אבל הפך נסבל יותר".

נראה שאחרי חורבן הבית נפוצו לא רק היהודים ברחבי העולם אלא גם שדיהם. חלקם ליוו את היהודים לגלות, אחרים נדדו למרחקים. אלה שהתיישבו בין היהודים, הציקו להם לפעמים, אך לא פעם בזמן צרה גם התייצבו לצדם ועזרו להם.

בספרו "אלים אמריקאים" מתאר ניל גיימן איך כל גל מהגרים לאמריקה מביא איתו את אליו ושדיו. אך ברבות השנים נוטשים המהגרים את המסורות ונעשים אמריקאים, ואילו האלים הישנים נידונים לשוטט זנוחים ושכוחים ברחבי העולם החדש.

כך גם השדים היהודים - המודרנה, ההשכלה והחילון עשו שמות גם בהם, ומנגד - שכן גם הם חולקים את הגורל היהודי - גם השואה. וכך מקונן השד בסיפור "מעשה טישוויץ" של יצחק בשביס-זינגר: "כמה זמן אני פה? נצח ועוד אמצע שבוע. עברתי הכול: חורבן טישוויץ, חורבן פולין. אין יותר יהודים. אין יותר שדים. גם אותנו השמידו". 

ציון: 5