סלמנדרות נופלות מהשמיים: מטיילים אחרי הדו-חיים

לא רק פטריות צצות אחרי הגשם, גם סלמנדרות • יותם יעקבסון ובנו הצטיידו במגפיים, מעילים ומטריות ויצאו לחפש את הדו-חי המקסים בתל דן, מעוז הסלמנדרות הגדול

סלמנדרות בתל דן / צילום: יותם יעקבסון
סלמנדרות בתל דן / צילום: יותם יעקבסון

הסלמנדרות נופלות מהשמיים בלילות סערה אפלים, ולכן הן שחורות כלילה ומנומרות בהבזקים כתומים-צהובים שמקורם בברקים, כך גורסת אגדה דרוזית. צבעיה הבולטים - גופה השחור והכתמים הבוהקים שמעטרים את הסלמנדרה לאורך כל גופה - משכו את תשומת לבם של בני האדם מאז ימי קדם. אפילו חז"ל סיפרו בהקשר דומה כי הסלמנדרה נולדה מהאש, אך היא אינה שולטת בה, וגם מיתולוגיות אחרות מייחסות לה קשר לאש. משמעות המילה סלמנדרה בפרסית היא "בתוך אש".

הזואולוגים לעומת זאת מספרים כי הסלמנדרה נמנית עם מחלקת הדו-חיים, וככזו היא מתחילה את מחזור חייה כביצה שמוטלת במים שממנה בוקע ראשן, שהופך בהדרגה לבוגר שיכול לחיות הן במים והן ביבשה (לדו-חיים יש בישראל כמה נציגים נוספים: קרפדה, צפרדע הנחלים, אילנית, טריטון ובשנים האחרונות שב ברוב חדווה לככב גם העגולשון שחור גחון, שהוספד כמין נכחד עם ייבוש החולה, אך שב והתגלה לפני כמה שנים). ישראל, מתברר, היא גבול התפוצה הדרומית של הסלמנדרה. אורך גופה של סלמנדרה בוגרת מגיע עד כ-30 סנטימטרים. הכתמים הצהובים שמעטרים כל אחת מהסלמנדרות הם ייחודיים ואינם חוזרים על עצמם.

בהיותה דו-חי היא נזקקת לסביבה לחה ולכן מגיחה מסדקי הקרקע והסלע רק בעקבות גשמים. לא בכדי מכנים אותן הדרוזים "אבו רפלין", כלומר - אביהן של השלוליות. מיד לאחר הגשם הסלמנדרות כמו קמות לתחייה. הן מגיחות ממחילותיהן, ועוסקות בציד (תולעים, רכיכות וחרקים, החביבים עליהן למאכל), בהזדווגות, וברביצה על סלעים לשם שיזוף חלקי בשמש חורפית. כמה חבל שבעל החיים המיוחד הזה נמצא ברשימה האדומה של מינים בסכנת הכחדה. מעציב לגלות שבעוד שמספרים על הסלמנדרה שהיא נולדה מתוך אש, מתברר שחומרים מעכבי בעירה שבהם מרוסס הכרמל במהלך שריפות - פוגעים בה קשה.

את הסלמנדרות ניתן למצוא במהלך החורף בסמוך למקווי מים בעמק החולה ומורדות הגולן, בגליל ובכרמל. באביב האחרון, כשבני ואני מצאנו ראשני סלמנדרה מפותחים באחד המעיינות בשמורת הרי מירון, האגדה על הסלמנדרות שנופלות משמיים הילכה עליו קסם. וכך, גמרתי אומר לקחת אותו לחפש סלמנדרות.

בבוקרו של יום גשום במיוחד שמנו פעמינו צפונה, אל שמורת תל דן, מעוז הסלמנדרות הגדול במדינה. חלפנו על פני שדות שהחלו להוריק שבהם רעו בשלווה עשרות עגורים במרחק לא גדול מהכביש. מגרש החניה העמוס בדרך כלל של השמורה לא רק שטוף, אלא גם ריק (יתרון נוסף להגיע לבקר בשמורה ביום גשום - היא כמעט פרטית).

תל דן / צילום: יותם יעקבסון
 תל דן / צילום: יותם יעקבסון

הצטיידנו בנעליים גבוהות, מעילים ומטריות ויצאנו לדרך. שבילי השמורה אינם בוציים, מה שמאפשר הליכה נוחה גם כשגשום. יונתן בני, כמי שמשימה חשובה לפניו, תר את צדי השביל, בולש בעיניו אחר בעל החיים הנכסף - אך לשווא. משום מה, הוא סבר שהסלמנדרות יתגלו לו מיד, כמו ייפלו לפניו משמיים.

הסברתי לו שצריך להשקיע ולהתמיד כדי לגלותן. המשכנו ללכת ולחפש וחווינו תעתועי ראייה שכל מי שמחפש רבות בעלי חיים מכיר: שבר ענף משחיר שעל גבו צמחו פטריות צהבהבות שנימרו את פניו נדמה לנו כסלמנדרה. לרגע, הלב קפץ ואחריו בא מפח הנפש. ופתאום - מצאנו! ממש לצד השביל, בין שתי אבנים, רבצה לה סלמנדרה גדולה במלוא הדרה. גופה השחור הבהיר בלחותו והכתמים הצהובים שלאורכו ריצדו על גבה כמו תמרורי אזהרה. בהמשך להצלחה מצאנו עוד אחד ועוד אחת ועוד. פעם גדולה ופעם קטנה ואפילו מצאנו שתיים ביחד.

הביקור בשמורת תל דן בחורף הגשום שונה לחלוטין מביקור בה בקיץ. בריכת השכשוך ההמונית ריקה מאנשים, ורק עלי שלכת מאוצבעים של דולב צפים בה ומנמרים את שוליה בחום ובצהוב. העצים נמצאים בשלכת חלקית שלה שלל גוונים, החזזיות והטחבים מתעוררים לחיים, וכשבהיר אפשר גם לזכות בהצצה לעבר הפסגות המושלגות של החרמון והרי לבנון.

גם שאר אתרי השמורה ממתינים לגילוי מחודש: שרידי טחנות הקמח, שבגשם מראן נראה נוגה משהו, חומת העיר הקדומה, שערי העיר מהתקופות השונות (וביניהן קשת הלבנים שנחשבת לקשת הקדומה בעולם), והאתר הפולחני המזוהה כיום עם המרכז שהקים במקום ירבעם בן נבט, שפילג את הממלכה המאוחדת והקים את ממלכת ישראל.

זה המקום להזכיר שכאן התגלה אחד הממצאים הכתובים החשובים ביותר בהקשר להיסטוריה תנ"כית: בכתובת שהתגלתה חקוקה בארמית על גבי מצבת אבן מוזכר יהורם בן אחאב וכנראה גם אחזיהו בן יהורם המכונה מלך בית דוד. זהו הממצא הארכיאולוגי היחיד שהתגלה עד כה המזכיר את בית דוד.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988