| דעה

דעה: כשהרגשתי לא נוח בעור של עצמי

חשבתי שאני בטופוגרפיה מוכרת, אבל הסתובבתי לא מפוענחת

ורד רמון ריבלין / צילום: רמי זרנגר
ורד רמון ריבלין / צילום: רמי זרנגר

1. יש איזו אקסיומה שנשמנו יחד עם החמצן בחדר. תמיד אמרו לנו שכשאנחנו מדברים, אנחנו צריכים להשפריץ ביטחון, להזקיף את הגו, לחייך חיוך ענק, להפגין כוח. אבל אם את לא מרגישה את כל הטוב הזה? לא מרגישה? תזייפי, יגידו לך.

בשלב מסוים בחיים, כשהרגשתי מספיק בטוחה בעצמי, החלטתי שזה מיותר. מה יקרה אם אדבר כמו שאני, בלי ההצגה, בדיוק כמו שאני מרגישה באותו רגע. כן, מה רע להיות טיפה מכונסת, לא בא לי לחייך ולשחק כאילו אני עכשיו ב'היי של הלייף'.

התרבות שאנחנו חיים בה מדרבנת אותנו לטפח את האידיאל המוחצן. למה? מה רע באנשים שמבטאים משהו אחר, שהוא אולי מופנם, אולי אפילו עם, תחזיקו חזק, נגיעות של חוסר ביטחון? זה דווקא עושה לי את זה, אנשים שלא מתאמצים להרשים, שמרשים לעצמם אותנטיות.

השבוע פגשתי אישה כזו, מוכשרת ונחושה. כבר לפני עשור היא הקימה קרן השקעות, שמגייסת מאות מיליונים. "אם אתה שם את עצמך במקום של פגיעות, אין דבר שאחרים לא יעשו בשבילך", אמרה לי בשקט, וגילתה איך בדרכה האחרת הביאה את המומחים הגדולים ביותר לקרן שלה.

2. במשך שנים הייתי עסוקה בלראיין אחרים. ללמוד אותם, להתבונן, לחקור, לדעת. ראיינתי ראשי חברות, הקשבתי להם, למדתי אותם, ניתחתי, כתבתי אותם. אחרי מאות ראיונות, בנקודה מסוימת בזמן, גיליתי ששכחתי משהו.

את עצמי.

בתוך כל המשימות התובעניות של עבודה עם דדליין יומי, ניהול בית, גידול ילדים, את עצמי פחות ידעתי. כי שם, במקום המובן מאליו, השקעתי פחות אנרגיה. חשבתי שאני בטופוגרפיה מוכרת, אבל הסתובבתי לא מפוענחת. בשלב מסוים התחלתי להרגיש לא נוח בעור של עצמי, ולא הבנתי למה. הייתה תקופה ארוכה שהייתי אפופה אי נחת, מרגישה שמשהו לא נכון לי, אבל לא מבינה מה זה. ואני צריכה לעשות עם זה משהו. דחוף, כי אני תכף מתחרפנת פה.

אבל לפני שיכולתי לעשות מעשה, הייתי צריכה ללמוד מה השתנה אצלי. להתכנס לערכים שמפעילים אותי, לקודד את הצופן. המקום של הקושי הכריח אותי לצאת מהמקום שננעצתי בו. מרוב שהייתי עסוקה בלעשות את הדברים נכון, לא באמת התפניתי לבדוק אם הם נכונים לי.

3. מקובל לחשוב שיכולת התמדה היא תכונה מצוינת. יכול להיות. איכשהו יצא לי להיות אחד האנשים היותר מתמידים שהכרתי, וזה לא תמיד עבד לטובתי. כמה פעמים נשארתי מתמידה במקום שכבר לא התאים. גם עם חברים, כשכבר לא דיברנו את אותם ערכים.

הכול משתנה כל הזמן מסביב, גם אנחנו. אז ההתמדה הזו היא מתכון להתנגשויות. בכל הזמן הזה הייתי כתבת חדשות וזה התאים לי בול. עשיתי גם ראיונות, וגם זה עבד סבבה. הייתי באלמנט של עצמי. אבל בסוף היה עורך או עורכת שלקחו את הראיון שעשיתי, ועשו איתו כל מיני דברים. לא תמיד דברים שהיו נכונים בעיניי. מכירים את התירוץ הזה: 'זה העורך החליט'? אז זהו, שזה לא תירוץ. וזה כבר הפסיק להיות לי נוח.

בן הזוג שלי דחק בי: את צריכה לעזוב את החדשות, את הכיסוי השוטף. תעשי רק פרשנויות. אבל אני מאמינה שרק כשאתה מביא את החדשות בידיים, באופן שוטף, יש לך בסיס להבנה עמוקה.

אבל ההבנה לא עזרה לי, המשכתי להסתובב חסרת מנוח, והוכחתי את עצמי על זה שאני מלאת תוכחה. הבנתי שעם כמה שאני אוהבת לשלות את הפנינים בעצמי, ולהביא כותרות, קשה לי להישאר בסוף שרשרת המזון, להיות הכתבת שמביאה את החומרים לעורכים, ושאלוהים ישמור. עייפתי מזה שהדברים כבר לא היו מכוילים לצרכיי.

אבל אז הבאתי את הזרנוק ששטף את האבק מעל מה שהיה קודם, פתאום זה נהיה ברור. אני צריכה לנהל את החומרים שאני מביאה, וזה אומר להיות מקבלת החלטות, מנהלת. וזה עשה הבדל. כי לא משנה מה הציעו לי, התעקשתי להיות העורכת. וזה הדהד כמו אורלוגין יום הדין.

נו, אז רציתי. זה לא היה דחוף לאף אחד בהנהלה. ולא, תהיו בטוחים שאף אחד לא ממהר לוותר על עובד משקיען שיושב טוב במשבצת שלו. "עורך זה תפקיד פקידותי", ניסו להוריד אותי מהגחמה, "את מביאה את החומרים החזקים לעיתון".

אם רק הייתי פחות מדויקת לעצמי, עוד הייתי משתכנעת. השינוי לא היה קורה מעצמו. אנשים שיש באלגוריתם שלהם הגדרה כל כך כבדה של ריצוי, לא יכולים להיות במקום שמדויק להם.

4. היה לי קשה להתנתק מלעשות חדשות, עד היום זה חסר לי. אבל הזמן והאנרגיה שהתפנו אפשרו לי להתחדד ולהעמיק בחלקים אחרים שקיימים בי, שהוחנקו כל השנים. מכירים את זה שמגיעים לעבודה בבוקר, וכשמסתכלים על השעון כבר שש בערב? אז כזה.

מתי יש סיכוי שנרגיש את הדבר הזה, נקרא לו מימוש עצמי? כשאנחנו בשיא הריכוז, נבלעים בתוך מה שאנחנו עושים, מפוצצים רעיונות. זו חוויה שנרצה לשחזר שוב ושוב. זו לא ההנאה של לרבוץ על חוף אקזוטי עם קוקטייל ממסטל. זה 'היי' מלעשות משהו שמחלץ ממך את הכישורים שלך. כשההיבלעות הזו קורית, זה סימן שאתה נמצא במקום שמדויק לך.

5. אפשר לחלק את רוב האנשים לכאלה שזקוקים להעלאת מתח ולכאלה שזקוקים להורדת מתח. עם השנים גיליתי על עצמי שקשה לי להכיל רמות גבוהות של אדרנלין. יש מי שזה מביא לו מנות של אקסטזה והתעלות, גורם לו להרגיש חי. איך אני חווה פיצוץ של אדרנלין? כמו מועקה. אז רוב הזמן מנסה להוריד מתח, כי מספיק מתח כבר אצור אצלי בגוף.

לדייק את עצמך זה אומר לפצח את מערכת ההפעלה שלך, להתכנס לאותו סט ערכים שמניעים אותך, ולנסות לארגן את החיים בעיקר סביב זה. בסגנון החיים, בבחירת החברים, בעבודה. העשייה צריכה לשבת על משהו שיש לך הכישרון לעשות, גם אם הוא דורש מאמץ. אם זה קשה עד כדי חרדה, זה מקום לא מדויק. כשזה קל עד כדי שעמום - לא מדויק. כשאתה לגמרי בתוך זה, יכול לזה, מגורה, מרותק - זה הדיוק שעליו אני מדברת. זה שלב שבו אפשר לגלות פרק בפיזיקה, וללמוד איך זמן יכול להיות נוזלי.