יישוב לכל אזרח: כשהממשלה מנופפת ביעילות ובציונות, אבל מנותקת מהשטח

אין כמו ססמאות פופוליסטיות שמערבבות "יעילות" עם "ציונות" כדי להרשים את הציבור. כמה קל לבלבל אותנו. בימים האחרונים הגיעה הדוגמה המושלמת: משרד ראש הממשלה הודיע על החלטתו להקים צוות בין-משרדי, "לבחינת זירוז הליך קבלת החלטות בעניין הקמת יישובים חדשים בכל הארץ". זירוז קבלת החלטות נשמע מצוין. הצוות אמור לגבש את ההמלצות ולהגיש אותן לממשלה בתוך 90 יום.

● בנק ישראל על סבסוד המשכנתאות: "מנוסים בחוקי הכנסת, וזה אחד מהגרועים"
● הצגת המבצעים בדוחות לא עזרה לפזר את הערפל מעל מחירי הדירות

במשרד ראש הממשלה הסבירו את הרציונל: "הממשלה זיהתה כי ריבוי הגורמים בתהליך הקמת יישובים חדשים גורם לעיכובים. בפועל להקים יישוב במדינת ישראל לוקח בין 15 ל-20 שנה מרגע בו הממשלה מקבלת החלטה להקים יישוב חדש עד להקמתו בשטח". כלומר, סוף סוף מקיימים את ההבטחה להסיר רגולציה. הכותרת של המהלך הייתה פומפוזית במיוחד: "עושים ציונות: יישוב הארץ ביעילות". מי אנחנו שנבקר יעילות, ועוד בממשלה.

אלא שאף אחד לא עצר רגע לבדוק את הנחת היסוד. כאילו הבעיה היא הזמן, ולא עצם הרעיון. זה שמזכיר שלא מדובר בבירוקרטיה מיותרת, אלא במדיניות מיותרת. שאם יישוב חדש קם פה רק אחרי 15-20 שנה, וזה אכן קרה פה ושם גם בעשורים האחרונים, זה לא בגלל שנמצאה לו לפתע הצדקה תכנונית, חברתית, כלכלית או סביבתית, אלא בגלל שכוח האינרציה הפוליטית איכשהו הוציא את הרעיון לפועל.

מה עם לאחד כדי לייצר יתרון לגודל?

האם מישהו עדיין מתווכח עם הטענה ש-1,300 יישובים קיימים הם הרבה יותר מדי, ושאם כבר, רק פוליטיקה קטנה לא מאפשרת לאחד לפחות חלק מהם כדי לייצר יתרון לגודל? או עם העובדה שכל יישוב חדש עולה לכולנו כמה מאות מיליוני שקלים כבר בשלב העלייה לקרקע - בהשקעת עתק בתשתיות חיוניות שמגיעות בצדק לכל אזרח בחינם (חינוך, חשמל, תקשורת, תחבורה, ביטחון ועוד)? ושבשלב הבא, אותם יישובים קטנים ימשיכו להיות מסובסדים לנצח, כי אין באמת דרך לגבות מהתושבים מס שיממן את ההוצאות עבורם?

ועוד משהו: מישהו באמת חושב ששקל שהולך להקמת יישוב חדש לא מוטב לו שילך לחיזוק קרית שמונה או שדרות, למשל? שמדובר בכסף שיועיל פי כמה ביטחונית, חברתית ועוד.

המחיר התכנוני של פיזור עוד ועוד יישובים

אבל הצוות הבין-משרדי החדש כבר יצא לדרך. הוא יעסוק בזירוז של הקמת היישובים, "למעט בתחומי יהודה ושומרון". הסיבה המרכזית היא ששם מסתדרים לגמרי לבד. אפילו לא צריך ללכת אחורה בשביל למצוא דוגמאות.

בדצמבר החליט הקבינט המדיני-ביטחוני על הקמה והסדרה של 19 יישובים חדשים ביו"ש. סמוטריץ', שר האוצר שהוא גם שר במשרד הביטחון, דיבר על המהלך בהתרגשות שיא: "אנחנו ממשיכים לעשות היסטוריה. בתוך שלוש שנים הסדרנו 69 יישובים חדשים - מספר שלא נראה כמוהו מאז קום המדינה".

אפשר להתווכח על התועלת הביטחונית או החברתית בפיזור עוד ועוד יישובים הומוגניים קטנטנים, אבל תסתכלו רגע על המחיר התכנוני. מה קורה למשל לעיר אריאל, "עיר הבירה" של יהודה ושומרון, שהוקמה על ציר הרוחב המרכזי (כביש 5), זכתה לאזור תעשייה גדול סמוך, קניון גדול בכניסה ואפילו אוניברסיטה משלה. דווקא נוכח כל כך הרבה נוצות שבהן מתהדרת הממשלה בנוגע לשגשוג יו"ש, צריך לתת את הדעת לכך שאריאל די דורכת במקום. כשמרכזים בעיר אחת כביש, אוניברסיטה ותעסוקה - זה לא מנצח מדיניות של פיזור.

בין סוף 2015 לסוף 2025, נוספו לאריאל בסך הכול עוד 3,000 תושבים. מספר תושבי העיר, כ-22 אלף, מציב אותה במקום 110 ברשימת ערי ישראל. מתחת ליישובים כמו זיכרון יעקב או נשר. לפני כעשור, ראש עיריית אריאל הציג תוכניות ליותר ממאה אלף תושבים.

הממשלה עושה, ויוצא לה הפוך לגמרי

ואריאל היא רק עוד דוגמא אחת לאין-מדיניות. בגלל שהיא נמצאת ביו"ש, אנחנו פשוט רואים את זה על אקסטרים - בחבל ארץ שעדיין מתקשה להפנים שהתבגרנו וצריך להפסיק לחשוב רק במונחים של תפיסת קרקע ופיזור תושבים. אזור שנמצא במרוץ לא ברור ומאוד יקר להציב פה כמה שיותר יישובים חדשים (את שאלת החוות נשאיר כרגע בחוץ), כאילו לא היה עדיף - אם כבר - להקים עוד עיר גדולה ומשמעותית או לשדרג את ערים קיימות.

אם תרצו, מדובר בעיקר בעוד הוכחה מתסכלת ומייאשת שמוטב לא פעם שהממשלה תשב ולא תעשה דבר. איכשהו, כשהיא עושה, לא פעם יוצא לה הפוך לגמרי. אחרי שהוקם פה "המשרד להתיישבות", עם שרה נמרצת כמו אוריק סטרוק, מה שהחל כמדיניות קצה ביו"ש פשוט הופך מהר מאוד לנורמה כלל-ישראלית. יישוב לכל אזרח.

כוכבי השבוע

מצוין: בנק ישראל לא מיישר קו עם חוכמת השוק

פערים כאלה לא רואים כל יום. ראש בראש, כלכלני בנק ישראל מול "חוכמת ההמונים" של שוק ההון. הראשונים מעריכים שהאינפלציה פה תעמוד בעוד שנה על 2.3%, בעוד בשוק ההון מעריכים - לפי ניתוח התשואות שביצע בנק ישראל - אינפלציה של 1.8%.

ההבדל נובע בעיקר משאלת הריבית. בבנק המרכזי, זה שמחליט על גובהה, מעריכים שהיא תעמוד בעוד שנה על 3.5%-3.75%, "תחזית המגלמת ירידת ריבית אחת או שתיים". אבל בשוק סקפטיים בהרבה. אחרי יותר מדי פעמים שבהן התחזיות התבדו, בעקבות מה שקרה בחוץ. ולכן, בשוק מעריכים כעת שהריבית בעוד שנה תהיה ברמה של 3.9%, דומה מאוד לרמתה הנוכחית (4%), מה שגם יכול להסביר למה היא תקרר את האינפלציה.

נחיה ונראה מי צדק. בינתיים, אותי זה שימח לראות שבנק ישראל לא מאמץ בקלות את העמדה (הפסימית) של השוק.

בלתי מספיק: חגיגת התקציב על חשבוננו

לא בכדי, העברת תקציב מדינה בשנת בחירות נחשבת למשוכה גבוהה עד בלתי אפשרית. ההסבר פשוט: רגע לפני הקלפי, הפוליטיקאים מתאמצים להוכיח שהם דואגים לקהל שלהם. מנגד, משרד האוצר מוכרח לשמור על המסגרת, והפיצוץ כמעט בלתי נמנע. כל סעיף הופך למוקש פוליטי, כשממילא עוד רגע הולכים לבחירות.

ולכן, לא כדאי למהר לחגוג את העברת התקציב. כדי שזה יקרה, משרד האוצר ויתר על רפורמות חדשות ונדרשות. זאת, בעוד חברי הקואליציה פשוט קיבלו את כל מבוקשם. ואם כבר אין עקרונות, ברגע האחרון הועברו עוד 800 מיליון שקל לצרכים קואליציוניים ללא אישור הייעוץ המשפטי, לטובת כספים שנצבעו לחרדים במשרדי הרווחה והחינוך. אפילו שר האוצר הצטרף לכלכלת הבחירות ואישר הורדת מסים, אף שברור גם לו שנשלם על כך ביום שאחרי. אין מישהו אחר שיממן את המלחמה בחוץ.