פרשנות: ככל שהם רצו יותר, כך האמריקאים התרחקו מהמטרה

"אני חושב שאנחנו מאוד קרובים לזה, אבל אנחנו צריכים להגיע לכך שאנשים נוספים יסכימו לזה". המשפט הזה, שנאמר על ידי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ביום שלישי בערב, סיכם בצורה מובהקת את המצב המדיני הנוכחי. כמה קרובים, ככה רחוקים. מדמיינים שמונחת בפנינו תוכנית רצינית, אבל יודעים שאין לה שום משמעות.

וככל שרצו יותר, כך התרחקו מן המטרה. בקרב נציגי הממשל האמריקאי, לפחות בקבוצה שעבדה על התוכנית, אכן ניכרו סימנים של רצון. אבל את הצד הפלסטיני הם איבדו מזמן, בדצמבר 2017, עם ההודעה על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. מאז לא הצליחו להביא אותם למפגש ואפילו לא ייצרו איתם קשר עין.

מה נותר להם לעשות? הצוות האמריקאי השקיע בכתיבת החוברת בת 180 העמודים כשלוש שנים, משך הלימודים לתואר אקדמי. אם היה מודבר בסמינר אוניברסיטאי אולי יכלו לקבל ציון 100 על הפרזנטציה ואפס על עבודת צוות. בממוצע יש להם 50.

ג'ראד קושנר, היועץ המיוחד; ג'ייסון גרינבלט, לשעבר השליח המיוחד; מחליפו, הצעיר הפחות מוכר, אבי ברקוביץ; ושגריר ארה"ב בישראל, דיוויד פרידמן. החבורה הזאת, רצתה בפרסום תוכנית המאה, השבוע, ויהי מה. שלוש שנים של תואר ראשון ביחסים דיפלומטיים הגיעו לסיומן, ובטקס הסיום חילקו מדליות וכל ההורים (משפחת אדלסון, משפחת טראמפ, משפחת נתניהו) מחאו כפיים בהתלהבות בקהל. אלה הילדים שלנו, שעומדים על הפודיום וחיברו סמינריון יפה שכזה. ג'ראד, ילד שלי מוצלח.

מחוברים ללו"ז הפוליטי

משיחות שערכנו השבוע, נודע לנו, שהאמריקאים ספרו את הימים עד להגשת הרשימות. הם עקבו, צעד אחר צעד, אחר עולי הרגל - אזרחים מן השורה שהגיעו לעיר הבירה כדי להירשם ולהתמודד בבחירות. אפילו את מפלגת הפיראטים עם תחפושותיהם כבר מכירים בבית הלבן. שלוש פעמים בשנה, יש מישהו שפספס את המאורע החוזר ונשנה?

את תוכנית המאה, כך הם החליטו, הם יפרסמו מיד אחרי הגשת הרשימות. זה הזמן הנכון מבחינתם. הם חיכו שלוש שנים, השלימו את כל הקורסים בתואר, כולל הסמינר ביישוב סכסוכים (אותו למדו רק בתיאוריה, אין להם מושג בפרקטיקה). הסכסוך מחכה 72 שנים (למעשה, הרבה יותר) ולמממשל נמאס, אין להם יותר זמן. כמו אותו הצעיר שסיים את חובות לימודיו האקדמיים ומוכן ממש עכשיו לעבודתו הראשונה בשוק התעסוקה.

בישראל חשבו השבוע שסדר היום המדיני שהעטירו עלינו, כמו גשמי ברכה הממלאים את הכנרת ומביאים (אולי) לפתיחת סכר דגניה, הוא עניין ישראלי פנימי. אבל הסיפור יותר מורכב. בנובמבר 2020 ייערכו הבחירות הכלליות בארה"ב. טראמפ הוא נשיא מזן מיוחד, חריג, קיצוני. בהרבה בתים אמריקאים משתאים ממנו, גם השמרנים ביותר ולבטח הציבור המתון. הסיכויים של טראמפ להמשיך לקדנציה שנייה, סבירים, בעיקר בזכות מצב הכלכלה האמריקאית. אבל בבחירות כמו בחירות, הכל פתוח. לעולם אין לדעת איך יצאו מזה הרפובליקנים בסוף 2020.

לפיכך, לממשל האמריקאי היה חשוב להניח את הנייר הארוך הזה בפני הציבור, בבית ובחו"ל. הם ככל הנראה לא מאמינים שאפילו משפט אחד שכתוב שם הוא בר סיכוי להתממש ובכל זאת, עבדו על זה כל כך קשה, חייבים לפרסם. התזמון היה כעת, בחודש ינואר, 10 חודשים לפני שיהיה מאוחר מדי. זה מה שהוביל לאירוע החגיגי והנמהר בוושינגטון לפני יומיים.

קודם נעשה, אחר כך נחשוב

קריאה בחוברת סיכום הקורס של ג'ראד קושנר, מגלה שהוא חשב על פרטים רבים, ושטח בפני הציבור הישראלי והפלסטיני שלל רעיונות. חלקם חשובים, ואולי יוכלו לשמש יום אחד כמצע כלשהו להסכמה בין הצדדים. כבישי גישה, רעיונות כלכליים ואפילו מנהרות יפות - לא אותן מנהרות טרור, המוכרות לנו יותר מדי טוב.

מה אין בתוכנית? אין שם התניה. אפילו לא אחת. כל החלקים שישראל רוצה ויכולה לעשות הם מקדמה שמנה וחמימה. סוף מעשה במחשבה תחילה? ממש לא. קודם כל עושים, אחר כך נחשוב.

כלומר, ישראל מוזמנת להתחיל בצעדים הנראים לה - החלת ריבונות על נקודות היישוב הישראליות - ואין שום תנאי המושת עליה. בניגוד למפת הדרכים המפורסמת של הנשיא ג'ורג' בוש הבן, שקשר בין צעדים ישראלים לצעדים פלסטינים והכתיב מחוות הדדיות והתקדמות עקב בצד אגודל, בעבודת המחקר של קושנר אין שום חובה על ישראל לפתוח במו"מ כתנאי לאקט הסיפוח או החלת הריבונות (השגריר פרידמן מעדיף את הכינוי החלה ולא סיפוח). אין תנאי שמחייב את ישראל להמתין ארבע שנים עד שהפלסטינים יתעוררו ויגידו שהם רוצים במו"מ.

לפיכך, לא מדובר בחוברת שתתניע תהליך כלשהו, אלא במתנה עצומה וחד צדדית לישראל. הנדיבות האמריקאית שופעת ועולה על גדותיה, כמו מימיה היפים של הכנרת. טראמפ פתח את הסכר, שם בוושינגטון ונהר הירדן שוצף וגועש.

ביום רביעי נזכרו לרגע בוושינגטון לבלום את הספחת הישראלית והציעו שתוקם ועדה כלשהי, ותמסמס קצת את הדברים, עד שאבו מאזן ירגע (אולי).

עוד לפי הודעות טראמפ, הוא היה רוצה מאוד שהפלסטינים ייכנסו למו"מ על בסיס התוכנית, אך אין לו שום כוונה לשים בלמים לישראלים. מאחר שיתר חלקי התוכנית אינם באים בחשבון מצידם של הפלסטינים, הרי שהתוכנית כולה היא באמת מתנת סיפוח חד צדדית.

 למעט החלת הריבונות העשוי להתממש מה יעלה בגורלו של נייר סיכום הקורס שכתב קושנר? 180 העמודים ייכנסו להיסטוריה כהערת שוליים בספר שייסכם את פטירתה של מדינת פלסטין.

תהליך מדיני, מפלטם של נאשמים

אחד האלמנטים מהם לא ניתן להתעלם השבוע, הוא התחושה שבישראל דיונים מדיניים הפכו למפלטם של נאשמים. כך היה במקרה של אריאל שרון, כאשר החשדות נגדו התרבו, וחוקרי משטרה דפקו על דלתו, הגיע רעיון הנסיגה מעזה - ההתנתקות. איתרוגו של שרון על ידי התקשורת הפך לשם דבר. משל האתרוג הוצג על ידי עיתונאי אחד בלבד, אמנון אברמוביץ', בכנס על תוכנית ההתנתקות בפברואר 2005, כחצי שנה לפני יישומה. אבל, עד היום הציבור הישראלי מייחס את האיתרוג לכלל התקשורת של אותה התקופה, בשל הרצון של עיתונאים בתזוזה מדינית ושינוי המפה.

ראש הממשלה אהוד אולמרט, היה היחיד שהציג תוכנית מדינית כמצע בחירות, והעמיד את תוכנה בפני הציבור הישראלי בבואו להחליט בבחירות לכנסת ה-17 בשנת 2006. אולמרט לא העלה על דעתו לפנות אנשים מביתם, חודש לפני הבחירות, אלא הציע: "בחרו בי וזה מה שאבצע". זה היה אמיץ במונחים של אותה העת. כיום לא ניתן למצוא מנהיג בישראל שיסביר באופן מפורט מה בכוונתו לעשות, אחרי שייבחר. הבחירות נערכו במרץ 2006, כמה חודשים לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון השנייה ודבר מן התוכניות המדיניות לא התקדם. שנה לאחר מכן, היה אולמרט שקוע בתוך חקירות פליליות והתוכנית נעלמה.

ההתכנסות הייתה אמורה להיות מהלך חד צדדי, ישראלי, וגם אז ירדן מחתה קשות על הרעיונות שהועלו שם. אך דבר מזה לא התקדם, מלחמת לבנון השנייה וועדת וינוגרד הסיטו את כל הרעיונות מן המסלול, וכעבור שנה כהונתו של אולמרט שקעה תחת חקירות ופרישה.

התוכנית המדינית של טראמפ, שיש האומרים שנכתבה על ידי נתניהו, אינה מצע בחירות אלא הליך חד צדדי בכפייה. כפייה על הפלסטינים, וכפייה על הישראלים, שפעמיים בשנה האחרונה אמרו לנתניהו: לא, לא אתה. אבל נתניהו לא שואל אף אחד וזז קדימה מהר, עם תוכנית שרק השבוע נחשפה, וזאת על אף שבעצמו לא הציע דבר מן הדברים האלה בכל השנים שהוא בשלטון.

שיעור באיזונים ובלמים

הציבור הישראלי קיבל בחודש האחרון שיעור מעמיק על איזונים ובלמים, השיטה הפרלמנטרית ומעמד הכנסת. לא ניתן להמעיט בחשיבות ההתרחשויות סביב בקשת החסינות של ראש הממשלה נתניהו.

ליו"ר הוועדה ח"כ אבי ניסנקורן מגיעות תשואות. הפרלמנטר המתחיל, שידע משאים-ומתנים בימיו בהסתדרות, הוכיח התנהלות זהירה ומאופקת בתוך קן הצרעות שנקרא הכנסת.

מצד אחד, בחר ניסנקורן שלא להתכסח עם יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. אדלשטיין, עם כל הביקורת עליו (והייתה הרבה) הוא עדיין סמל שלטון. האיש מקפיד בכבודו, וטוב שכחול לבן בהובלת גנץ, לפיד וניסנקורן, שמרו על יחס ראוי. הם אומנם איימו בהחלפתו, אך לא שלפו סכינים חדים מדי והמתינו בשקט שאדלשטיין יתעשת, וכך היה.

65 חברי כנסת, שהם רוב, הבהירו למפלגת השלטון של המדינה, הליכוד, שלא ניתן לדרוס את כולם כל הזמן. הם לחצו, ותמרנו, סובבו, והתמידו. ובסוף זה קרה. נתניהו קם בבוקר בוושינגטון והפנים, דיוני החסינות לא ישרתו אותו, כי יעלו על סדר היום את האישומים נגדו, שוב ושוב. ההודעה שלו, שהוא מושך את בקשת החסינות התקבלה בהפתעה. בסביבתו של ניסנקורן חשבו שיהיה זה מאבק בכפפות אגרוף, זיעה, וחבטות, עד לרגע האחרון. בדקה ה-90, ניקב נתניהו חור בבלון והאוויר יצא.

כעת, כל שנשאר הוא בקשתו לחסינות שהוגשה בכתב ובה פירט כיצד רודפים אותו, מפלים אותו, ומתייחסים אליו בחוסר תום לב. הטענות הללו לא יוכלו לעלות במהלך משפט ההוכחות נגדו, מסיבה פשוטה. בדיון פלילי, התובעים הם אלה שמביאים ראיות וצריכים להוכיח את הקייס שלהם, והנאשם הוא לא זה שפורש את משנתו. אם יגיעו לשלב הטיעונים לעונש, יוכל נתניהו לחזור למעשיות של רות דוד, תחושת הקורבן ועוד.