סיימתי השבוע להרצות בפני צוות של סטראט-אפ ישראלי חדש ומרתק, Here mobility, חברה 'חצופה' המחברת את כל שוק התחבורה העולמי תחת פלטפורמה אחת. כל אוטובוס, מונית, רכבת, ואפילו קטנוע חשמלי, ממופה בעולם, והכול מתחבר יחד לכל דרך שבה ארגון מבקש להסיע את לקוחותיו. יש להם כבר שני מיליון וחצי רכבים רשומים בתוך פחות משלוש שנים.
"אנחנו, כחברה, החלטנו לדייק לעצמנו", סיפר לי המנכ"ל ליעד, והזכיר לכולם בדרכו השקטה, "רצינו למצוא את הדרך שנכונה לנו להיות סטארט-אפ. לא לשכור האנגר נטוש ולא לעבוד בלילות. לא חייבים לנוע בין אופוריה לחרדה קיומית שהמימון לא יגיע והכול ייסגר לעד. באתי עם חלום לא הגיוני, בזה הייתי כמו כל סטארט-אפ, אבל מאותו רגע רציתי לדייק לעצמי ולאנשים איתי איך נכון לנו לחיות.
"מהרגע הראשון היינו סטארט-אפ מתחיל בתוך חברה גדולה ותומכת. הכול קורה נורא מהר, גדלנו בתוך שנתיים מ-30 עובדים ל-230. אבל האווירה, הדרך, הניהול, היומיום - הם בדרך שלנו".
קשה, בתוך כל הרעש, ההמולה, ההשוואה וה-buzz words לדייק לעצמנו איך הכי נכון לנו ללמוד ולהתקדם. ליעד הוביל במשך שנים את תחום הדטה ואיכות המפות בחברת 'ווייז', והוא מבין משהו בניווט. אנשים שפועלים מתוך דיוק עצמי גבוה, בדרך כלל מיישמים זאת בעוד מעגלי חיים, זה תופס גם לגביו. כשהתחתן עם אשתו הם החליטו לעזוב הכול באמצע ולנסוע לירח דבש לחצי שנה. אמרו להם שזה לא אחראי, אבל הם נסעו והוכיחו שזה עבד להם. גם כשחשב על המיזם החדש, חברים טובים וקרובים הזהירו אותו לא להמשיך עם זה. הם פירטו באוזניו את כל הנימוקים המלומדים. ליעד הקשיב והחליט לפעול ההפך.
זה תמיד מרתק אותי, אנשים עם רמה כל כך גבוהה של דיוק עצמי. מין שילוב של חשיבה עצמאית, תחושת בטן מפותחת ויכולת להבין את עצמם ואת העולם מסביב. השאלה המתבקשת היא האם אפשר ללמוד את זה? ואם כן - איך? יש כאלה שמשוכנעים שאפשר.
דוגמה מרתקת נמצאת באיטליה, בעיר רג’ו אמיליה, שבה צומחת אחת משיטות החינוך המדוברות בעולם לגילאי הגן. ד"ר נעמה צורן, שמקדישה את רוב חייה לחקר השיטה ומייצגת אותה בישראל, הזמינה אותי לפני שנים לביקור במקום כדי לראות מקרוב את הקסם מתרחש. גן הילדים היפהפה מוקף מצלמות, לא כי מישהו חושש מהסייעת. המבוגרים בגן מתעניינים מאוד באופן שבו הילדים מתנהגים ופועלים בכל שלב ושלב לאורך היום. מדי פעם מוזמן אחד הילדים לשיחה מרתקת שבה הוא נשאל המון שאלות: איך היה לך היום? איפה הרגשת יותר מרוכז? איך יותר טוב לך, לבד או בקבוצה? בחדר, או בחוץ בחצר? אילו תחושות עברו לך בגוף? איפה ולמה הרגשת בטוח ומרוכז? צפיתי בשיחה עם ילד בן ארבע וחצי ולא יכולתי שלא לשאול: מה אתם עושים?!? הם הסבירו לי שהם עובדים עם הילדים על דיוק עצמי ורפלקציה: על היכולת שלהם להבין כבר מגיל צעיר איך טוב ומדויק להם, מה הם יכולים להבין ולהסיק מהיום שעברו בגן, כדי שיהיה יותר מתאים להם בשבוע הבא. "זה לא מוקדם מדי לשיחה הזאת, גיל ארבע וחצי?", שאלתי. והם ענו: "זה ארבע וחצי שנים מאוחר מדי". יש שיחות כאלה המתרחשות גם כשהילדים בני שנה, הגננת מתמללת לילדים מה הם עשו לאורך היום והם סופגים את סוג השיחה הזאת. רג’ו אמיליה ידועה, בין השאר, כשיטת החינוך שמייסדה, לוריס מלגוסטה, נהג להדגיש: "זה הכול קשור ומתחיל ברפלקציה, רפלקציה, רפלקציה".
נשאלת השאלה: האם אנחנו כמבוגרים מדייקים את עצמנו גם מבחינת הסביבה שמקיפה אותנו? כולנו מתמכרים לעיסוק הקבוע בעיצוב הסביבה הכי נכונה עבור הדור הצעיר, אבל מה איתנו, המבוגרים? לכל אחד יש אנשים שבאופן קבוע 'מורידים' אותו, אבל גם אדם אחד לפחות, שבכל פעם שאנחנו פוגשים אותו הוא 'מעיף' אותנו למחשבות חדשות ומרתקות על חיינו. למה אנחנו לא פוגשים אותו יותר, ואת כל האחרים הרבה פחות? כי אנחנו לא מדייקים לעצמנו את הסט של חיינו.
ריד הופמן, מייסד לינקדאין, ביסס את כל המיזם שלו על מעגלים חברתיים המעצבים את חיינו. הוא נוהג לדבר על מעגל חמשת האנשים הקרובים לנו. אלה שאנחנו מבלים איתם הכי הרבה זמן מדי יום. האנשים האלה הם, במובנים רבים, מי שנהפוך להיות. הזדמנות טובה לשאול את עצמכם: האם דייקתם לעצמכם את דרך הדיאלוג שלכם עם האנשים שאתם מבלים איתם לאורך רוב היום בעבודה, למשל? מי האנשים שאיתם תשוחחו ותחליפו מחשבות מדי יום? מדהים בכל פעם לגלות עד כמה הסביבה הקרובה משפיעה עלינו. אנחנו מדביקים זה את זה באופן מתמיד: בפסימיות, באופטימיות, בהרגלי תזונה, בנוקשות או גמישות מחשבתית, בנטייה לכאבי ראש אפילו (שורה של מחקרים מטרידים ומשעשעים קיימים בנושא). אתם מדביקים ונדבקים, לכן כדאי לדייק לעצמכם את הסביבה שמקיפה אתכם.
רפלקציה בגן ילדים מסייעת להם להבין כבר מגיל צעיר מה מדויק להם / צילום: שאטרסטוק
ניהול זמן כאבן בוחן
ניהול הזמן הוא דרך מצוינת להבין את כוחו של הדיוק העצמי. יש אנשים שמספיקים המון וחיים כמו 'שישה אנשים לפחות', ויש כאלה שאף פעם אין להם זמן. בקשו משני חברים להיפגש לקפה ולקבל עצה. החבר שעובד 17 שעות ביום יתפנה לפגוש אתכם עוד באותו ערב, אצלכם בקפה מתחת לבית. החבר שלא עושה בעצם כלום כבר שנתיים, יציע את 'רביעי בעוד עשרה ימים, נדמה לי שיש שם חלון, אבל תן לי לברר'. בזמן שכבר תפגשו את החבר העסוק שהתפנה, הוא יכתוב לכם שלצערו רביעי בעוד עשרה ימים לא פנוי כמו שהוא חשב, אבל הוא ישלח אופציות לפגישה.
למה זה קורה? יש כאן קשר מרתק לרמת הדיוק העצמי שלנו. לכל אחד מאתנו יש שעות ריכוז גבוה שבהן אנחנו מספיקים כמו ביום שלם של עבודה, אבל רובנו לא מדייקים אותן, ולא מתמקדים בהן לשיא העשייה. בדיוק כמו בגן הילדים של רג’ו אמיליה, לכל אחד מאתנו יש את הסביבה, האווירה, האנשים, סוג הישיבה והקבוצה שטובים לנו כדי לחשוב יותר מהר ויותר יצירתי. אנחנו לא משקיעים בזה מחשבה, ולא עושים רפקלציה. אנחנו ממלאים את הלו"ז שלנו בפגישות שאפשר היה לבטל, במטלות לא הכרחיות ובאינטראקציות עם בולעי אנרגיה, מפזרי ריכוז ואנשים מלחיצים. דיוק עצמי הוא סוג של הרגל להביט על עצמנו מבפנים ומבחוץ, תוך כדי תנועה. אתם מוזמנים לנתק קשרים עם אנשים שמאיטים אתכם, ולהדק יחסים עם אנשים שביחד אתם נושמים אוויר פסגות.
להפסיק להיות 'ליד'
הקוטב השני של הדיוק העצמי הוא כפי הנראה אנשים שתמיד מרגישים 'ליד'. הם לא במקום הנכון שלהם. הם לא מצאו את העבודה שבה יש להם את הסיכוי הגדול ביותר להצליח, את הזוגיות שתמלא ותטעין אותם, או את דרך החיים שראוי להם לחיות.
הסקר העולמי של גאלופ מצביע על נתון מעורר תדהמה, שלפיו רוב תושבי העולם (85%) לא מעורבים רגשית בעבודה וממתינים, למעשה, לסוף היום ולסוף השבוע כדי לחיות בשמחה. 20 שנים נטו של עבודה במקום שאתה לא מרגיש אליו חיבור רגשי, תשוקה, תנופה, או כל מילה גדולה אחרת. המצב הזה, שבו כל כך הרבה אנשים מבוגרים לא מצאו דרך לבוא לידי ביטוי בעבודה, מעיד על הבעייתיות.
הגיוני מאוד שיש קשר עז בין חוויית זרימה בעבודה, לבין דיוק עצמי. אם נהיה 'ליד' המקום הנכון שלנו, לא נוכל לחוות זרימה. כדי ליהנות באמת ממשהו ולהרגיש התעלות, צריך להתאמן, לתרגל ולהיות טובים בו. בעבר דיברו על חוק 10,000 השעות שדרושות כדי להתאמן במשהו ולהפוך בו למומחה (מלקולם גלאדוול הזכיר זאת בספרו ‘מצוינים’). אבל האמת היא שמדובר ב-25 אלף שעות תרגול, לפחות, הנדרשות כדי להגיע למומחיות (הפסיכולוג אריק אריקסון חקר זאת לעומק). אלא שלא די בזה, כי מדובר בשעות של אימון נטו. מי יכול להתאמן אימונים קשים במשך אלפי שעות? אולי מי שדייק לעצמו בדיוק מה הוא רוצה / מסוגל / טוב בו / אוהב.
לכל אחד מאיתנו יש הרבה דברים שהוא יכול להיות ולעשות. יש מספר מצומצם הרבה יותר של דברים שמדויק לנו להקדיש להם את חיינו. איך מגלים מה הם הדברים האלה? תוך כדי תנועה. זה תהליך דינמי, שמתעדכן בכל תקופת חיים. יש אנשים שאתם פוגשים וניכר עליהם שהם חיים בהרמוניה פנימית. הם נראים כמו אנשים שיודעים בדיוק מה הם עושים. רובנו נעבוד רוב חיינו עבור אנשים שרמת הדיוק העצמית שלהם הרבה יותר גבוהה משלנו. במפעל החלומות שלהם אנחנו עובדים.
הרבה פעמים אנחנו מעיזים ועוברים לעבודה אחרת, או תחום חדש, ואחרי רגעים בלתי נסבלים של מועקה ולחץ, מגיע הרגע הזה - שבו הגוף מרגיש שהגענו אל מקום יותר מדויק לנו. המועקה של להיות 'ליד' מכבידה מאוד, היא מלווה פעמים רבות בתחושה שאנחנו לא באמת מבינים ויודעים להרגיש בבטן ולשלוף תשובות. העשייה הופכת אז למשהו מאומץ ומלאכותי מצדנו. דיוק עצמי, לעומת זאת, מעניק לנו תחושה שאנחנו בבית, ואיתה גם מגיע האומץ לפעול.
10,000 שעות אימון דרושות כדי להפוך למומחה. מלקולם גלאדוול
לנטוש את הכללים
כל מכשיר טכנולוגי כבר יודע לפנות אליכם בשם הפרטי שלכם, להמליץ לכם במה לצפות או איזו מוזיקה לשמוע, ובקרוב להגיע בצבעים שאתם מעדיפים. הגיע הזמן שנדע על עצמנו יותר. חשוב מאוד לשאול איך אני מחבר את מה שקורה כאן לחיים שלי בחוץ. התוצאה של דיוק עצמי כזה היא פיתוח של מוטיבציה פנימית וחיבור רגשי גדול הרבה יותר עם סיכוי ליהנות, להפיק המון, להיות בזרימה ולהצליח בלימודים.
בשנה האחרונה הוצאתי ספר ('הורות וחינוך במאה ה-21'). חיפשתי את הדרך המדויקת לי כדי להגיד משהו חדש על תחום שכל כך הרבה נאמר עליו. במשך שלוש שנים וחצי עבדתי עליו בדרך שאני יודע שעובדת לי: ביקרתי בעשר מדינות ונכנסתי ללמד ולחוות מקרוב איך נראה שם החינוך, ראיינתי הרבה הורים וחוקרים ומחנכים במדינות שאליהן הגעתי. לימדתי בעשרות יישובים בישראל. בסופו
של דבר ערכתי רפלקציה על ההורות שאני עצמי חווה, לטוב ולרע.
זה נשמע כמו תהליך ארוך ומפרך, אבל אני חוויתי אותו אחרת, לרוב לא שמתי לב שהזמן חולף. זה פשוט היה התהליך שנכון לי: אני חייב לפגוש אנשים, לראיין, להרהר בקול רם, לשמוע ולספוג, ללכת פיזית לכל מיני מקומות, לראות בשטח איך זה קורה. הסיבה שנשאבתי לזה היא שדייקתי לעצמי את הדרך שלי לכתוב, לחקור ולגבש עמדה. זה מה שנכון עבורי.
בכל העבודה על הספר הבנתי בסופו של דבר מה מאפיין הורות מאושרת: הורים שדייקו לעצמם את הערכים שחשוב להם שהמשפחה תשאף אליהם, זאת בניגוד להורים שפועלים לפי כללים. 'כלל' זה משהו שאתה אומר לאחרים לעשות, ולא בטוח ששאלת את עצמך אם זה באמת חשוב (ללכת להתקלח לפני תשע בערב). 'ערך' זה משהו שכולם חיים לאורו, משהו שחשוב לנו בכל נימי נפשנו (נימוס לאדם מבוגר מאוד, למשל). הורות של ערכים לא מתישה אותנו כמו הורות של כללים.
מנהל טוב לא נותן 'דוגמה אישית', הוא מוביל לערכים שהוא חי בכל רגע ורגע. העובדים שלנו והילדים שלנו רגישים במיוחד לרגעים שבהם אנחנו לא מדויקים לעצמנו, הם יודעים לזהות את הזיוף, ובזה הם עזרה מדהימה לתהליך הדיוק העצמי שלנו. נסחו את הערכים שלכם, נטשו את הכללים שלכם.
אל תחששו כל כך מהשוואות. ההשוואה לאחרים ודומים יכולה לעזור לכם לדייק את עצמכם. טוב לפעמים להשוות, לקנא, להתפעל, לכעוס, לא להבין איך הוא ולא אני. שום דבר בתהליך הדיוק העצמי הוא לא סטרילי ונקי מכעסים עצמיים, מתחושות החמצה או תסכול. דיוק עצמי הוא תהליך של שיוף עצמי, וזה מכאיב קצת לפעמים, להבין מה לא נהיה, אילו מהחלומות לא נגשים, אילו פטנזיות לא יתגשמו. אבל הפיצוי שתהליך הדיוק העצמי מציע הוא עצום: תנופה טבעית של זרימה, של אומץ, ובעיקר רגעים מתוקים של הפתעה, שלנו לעצמנו.
רעש גדול שמוביל לשקט מתוק
ישנן כמה שאלות שאפשר לחשוב עליהן כשחושבים על 'דיוק עצמי'.
ניקח, לדוגמה, מסלול לימודי כלשהו, שהחלטנו להירשם אליו. זו יכולה להיות כל מסגרת של התפתחות. כיצד אפשר לדייק את חוויית הלמידה? אפשר לשאול את עצמנו שאלות ספציפיות:
1. מה עובד לי הכי נכון ואיך הכי מעניין לי? (להקשיב, לרשום ולסכם, להשתתף, לשבת קרוב, לקרוא קודם, לחקור על המרצה כדי לדעת מה אפשר לשאול ולקבל ממנו? לא להגיע למפגשים?).
2. מתי לא משעמם לי? (איפה שכחתי את עצמי, לרגע או יותר, בשיעור, מה גרם לזה שיהיה לי מעניין ואיך אפשר לשחזר את זה?).
3. איפה אני ב'זרימה'? איפה מעניין לי עד כדי שאני 'שוכח' את עצמי ואת השעון? איפה אני כל כך 'בתוך הדבר' שאני לא חושש מכישלון?
4. מה זה נותן לי בעצם? איך מה שלמדתי השבוע עוזר לי בחיים? למה אני צריך את זה, בעצם? בטווח הקרוב בעבודה או בחיי?
5. איך אני עוזר לעצמי להשתפר בזכות כל דבר חדש שאני לומד? איך אני מטפח את העובדים/הילדים שלי בעזרת החומר החדש שרכשתי? איך אני מבלה את הזמן שלי יותר נכון עבורי בזכות הקורס שעברתי?
6. איך אני תורם לאושר של אנשים שסביבי בזכות מה שלמדתי בקורס?
זה נשמע כמו רעש גדול, אבל זה מוביל לשקט מתוק במיוחד. בשפה פשוטה יותר: למה אני פה? האם להמשיך להגיע? ואיך אני מתאים את הקורס הזה בדיוק, אבל בדיוק, לאיך שנכון לי לצרוך אותו?