דעה: חובת ההוכחה היא להיות בעלי דעה או העדפה אישית, ויחד עם זאת הגונים וישרים

לכאורה, מה שנדרש מאיתנו העיתונאים הוא לקחת צעד אחורה מהפוזיציה האישית ולשוב לעידן העיתונאי כצופה מהצד • להציץ במבט-על על הקיום הישראלי אותו אנחנו מסקרים, ולדווח משם בריחוק אלגנטי מבלי להזדקק לגילוי נאות • למעשה, זה עובד בדיוק להפך • פרויקט מיוחד

אורלי גולדקלנג / צילום: יוסי זליגר, יח"צ
אורלי גולדקלנג / צילום: יוסי זליגר, יח"צ

האמרה העממית הטוענת ש"בעיתון רק התאריך מדויק" השתרשה בקרב צרכני תקשורת הרבה לפני שמישהו העלה בדעתו לשמור על קשרים חברתיים דרך מכשיר מלבני שיושב לו על כף היד. ובכל זאת, עידן הרשתות החברתיות העצים את הביקורת נגד ה"תקשורת", וממילא הביא לשפל חדש את האמון בה ובעוסקים בה. כמעט שכחנו, אבל עד לפרוץ עידן הטוקבקים לסוגיהם צרכן התקשורת המתוסכל נאלץ להסתפק בהשלכת דפי העיתון בחמת זעם או בסינון קובלנותיו מול מרקע טלוויזיה אדיש ואפרפר.

הביקורת הנוקבת נגד התקשורת איננה עוד מנת חלקם של מגיבי רשת אנונימיים, אלא של אישי ציבור מכובדים. לא עוד "אחת שיודעת", אלא ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, שרים, מנכ"לים ואפילו בכירים במערכת המשפט. וזה עוד לפני שאמרנו מילה על הקולגות, החברים למקצוע, שכמעט נטשו את אופציית תחקיר הנגד ומסתפקים כעת בהתכתשות חריפת לשון בקולוסאום טוויטרי. האיש מאחורי המיקרופון לא יכול עוד לזרוק ידיעה או האשמה ולהסתפק ב"מלשכתו של השר נמסר בתגובה". היום, עוד לפני שהידיעה התפרסמה במלואה, התגובה הרשמית אליה עולה לאוויר כשהיא עטופה בשלל ציוצי יחצ"נים ודוברים. פוליטיקאים, אישי ציבור ומרואיינים מהשורה בונים לעצמם עוקף תקשורת בטוויטר ובפייסבוק, ודוהרים בו על 120 קמ"ש, כשמעטפת שלמה של מומחים לדבר מהדהדת את המסרים המעוצבים היטב מראש.

אולם, יש להודות, בתוך כל אלה מסתתרת לא פעם תגובת נגד מנומקת בזכות עצמה. התחקיר או החשיפה הטובים ביותר עשויים לאבד מאמינותם בגלל הערה קטנה אחת של הכתב שמעלה חשד שהוא מאותגר אובייקטיביות או תלוי במקור שמשעבד אותו אליו. כל קשר חברתי, משפחתי או רעיוני בין המסקר למושא הסיקור שלו עשוי למסמס את הסקופ ברגע. כשהעיתונאים מוצאים עצמם חשופים כל כך, הם נדרשים לדייק עצמם לא רק משפטית אלא גם בהקפדה על קוצו של יו"ד, ולא רק במהלך הדיווח כי אם אפילו בטריטוריה הפרטית שלהם בתוך ומחוץ לרשת החברתית.

לכאורה, מה שנדרש מאיתנו העיתונאים הוא לקחת צעד אחורה מהפוזיציה האישית ולשוב לעידן העיתונאי כצופה מהצד. להציץ במבט-על על הקיום הישראלי אותו אנחנו מסקרים, ולדווח משם בריחוק אלגנטי מבלי להזדקק לגילוי נאות. למעשה, זה עובד בדיוק להפך. איש לא מצפה מאיתנו לחיות במדינה כל כך דעתנית, בלב האקטואליה המתהווה תחת מקלדותינו ומקרופונינו, ולשמור על אדישות אידאולוגית. ממש כפי שאנחנו לא מצפים משופט להיות נטול אג'נדה חברתית, אמונה דתית או תפיסת עולם פוליטית. מה שכן מצפים מאיתנו, וכך גם ממערכת המשפט כולה, זה להתנהל מקצועית למרות דעותינו. להיות מסוגלים להתעלות מעל אלה ולסקר חומרים, גם אם במקרה יפגעו בעמדות שבאנו איתם מהבית ושאולי אף נשלם עליהם מחיר חברתי בסביבתנו הקרובה.

חובת ההוכחה הייתה ונשארה עלינו להיות בעלי דעה או העדפה אישית, ויחד עם זאת הגונים וישרים. אבל זה רק צד אחד של המטבע. הצד השני שלה קשור לחדוות ההצלחה - ושם אולי נמצא הכשל הגדול שלנו. יש פרדוקס קשה במקצוע העיתונות שבהגדרה מקטלג כהצלחה כל חשיפה שמשמיצה או לכל הפחות מביכה איש או גוף ציבורי כלשהו. זו העבודה, אבל היא עבודה מלוכלכת שדורשת מידה גבוהה של ביטחון בדברים אותם אנחנו חושפים, מתוך הבנה שלא רק סוגיה משפטית עומדת לפתחנו אלא גם אנושית.

שוטר טוב שתפס פושע ייחשב גיבור גדול. כשאיש תקשורת "מפיל" או סתם מביך איש ציבור, הוא מייצר נוגדנים נגדו ונגד כלי התקשורת שלו בקרב מעגל משפחתי רחב מאוד. זה לא אומר שאין לחשוף את מחדלי נבחרינו, להפך. זה כן אומר לנהוג בהם מנהג בני אדם.

נגזר על אנשי התקשורת להיות אליטה, אבל לאליטה יש אחריות. היא מכתיבה את קצב האירועים ולא פחות מכך - את סגנונם. והאחריות היא לא צ'ופר להתבשם בו, היא עמדה מחייבת להתנהל בה. רק אם נלמד לסקר את מושאינו בכבוד הראוי להם ולנו, אולי-אולי הציבור יאמין לנו שאנחנו עדיין כלבי השמירה של הדמוקרטיה, רעבים לצדק ויושרה, ולא סתם רוטוויילרים מתוסכלים שיצאו לרחובות סתם כדי לנשוך.

הכותבת משמשת כסגנית עורך עיתון "מקור ראשון"

צרו איתנו קשר *5988