לפני כחודש התקשר אליי בחור שהגיע להרצאה המשפטית שלנו. ההרצאה מיועדת לזוגות לקראת חתונה והיא מתארת את האופציות העומדות בפני זוגות שממסדים זוגיות בישראל 2020. הבחור נשמע נחמד, צעיר, הגיע עם זוגתו לשתי הרצאות שונות, ולאחת מהן אפילו הביא איתו את ההורים. זוגתו רוצה להתחתן מחוץ לרבנות כי מפחדת להיקשר למוסד הזה, ואילו הוא שוקל. "אז שמעת אותנו פעמיים", אמרתי לו, "מה גורם לך עדיין להתלבט?". התשובה ששמעתי החרידה אותי, לא פחות.
הבחור, שעד אותו רגע שאל אותי שאלות מאוד ביורוקרטיות, שאל: "אם המצב שאתם מציעים כל כך מתקדם ואתם פועלים למען מצב שבו אנחנו שווים בפני החוק במידה ואנחנו מחליטים להיפרד, איפה הכוח שלי בעת הפרידה, מה בעצם עדיף לי בסיטואציה הזו?". השיחה הזו היא שיחה אמיתית, של בחור אחד שהרים טלפון ושאל את השאלה כמעט במפורש - מה יוצא לי מזה שאתם לוקחים לי את הכוח לעגן את אשתי לעתיד?
מדינת ישראל שמה בידיו של האיש הזה, שרואה בכוח לעגן את אשתו קלף מיקוח עוד בטרם חתונתם, כוח אמיתי מכוח החוק במדינת ישראל והסתמכותו על הרבנות ופסיקותיה ההלכתיות. מתוקף העובדה שהרבנות כנראה תגבה אותו או לכל הפחות לא תוכל להתנגד להחלטתו לסרב גט לאשתו לעתיד, הוא יתחתן בידיעה שאם רק ירצה, מדינת ישראל מגבה אותו באחד הפשעים הנוראיים שחוות נשים במדינה הזו - לשלול מאישה את החופש שלה לחיות את חייה בשם ההלכה.
אם חשבתם שיש סטריאוטיפ למי שבוחרים להתחתן היום מחוץ לרבנות, אפשר בהחלט לשכוח ממנו. ועדיין, מכנה משותף מאוד ברור דווקא יש. המדינה לא מכירה בזוגיות של אף אחד מהזוגות האלה. אלא אם הם יסעו למשרד הפנים הקפריסאי או הצ'כי, המדינה בכלל לא תדע שהם התחתנו. רווקים לנצח בעיני המדינה שהם חיים בה. המדינה לעומת זאת, בכל שנה סופרת כמה זוגות יהודיים נשואים חדשים יש בה. בט"ו באב האחרון (אוגוסט 2019) מדינת ישראל ספרה 50,029 זוגות שהתחתנו במדינה. היא דיווחה על ירידה בשיעור הנישואים היהודיים בישראל - 5.5 לאלף ב-2017 לעומת 6.7 לאלף ב-1985 ועל כך שמספר הרווקים והרווקות בישראל גם הוא בעלייה מתמדת.
זו השנה הראשונה שהלמ"ס לא דיווח באותו דוח חגיגי על שיעור הנישואים בחו"ל מבין אותם 50,029 זוגות שהתחתנו, אבל בדו"ח אחר מדווח הלמ"ס שהשיעור די יציב בשנים האחרונות - 19% מהזוגות שמוכרים כנשואים בישראל עושים זאת דרך משרד פנים של מדינה שהם בכלל לא חיים בה. 19% מהחתונות שמוכרות בישראל מוכרות בה כי ישראל חתומה על אמנת האפוסטיל, ולא כי מדינת ישראל מוכנה לחתן את הזוגות האלה. למען האמת, רבים מהזוגות האלה לא יכולים להתחתן בישראל כי הרבנות מסרבת לחתן אותם.
האוכלוסייה בישראל גדלה כל הזמן ולמרות זאת שיעור הנישואים בירידה. המשרד לשירותי דת דיווח בשנה שעברה על ירידה באחוז הזוגות שפונים לרבנות, זאת במקביל לדיבור על בדיקות DNA למי שנחשדים כלא יהודים, אמירות גזעניות של הרב הראשי ועשרות נשים עגונות שנלחמות יום יום עבור החופש שלהן.
השורה התחתונה היא כזו: למדינת ישראל אין מושג כמה זוגות מתחתנים בשטחה בכל שנה. אין לה מידע על קיומם של הזוגות שמתחתנים דרכנו ב'הויה', אין לה מושג לגבי הזוגות שמתחתנים בחתונות יהודיות מסורתיות בארגונים הדתיים הליברליים והיא בטח ובטח לא מכירה את הזוגות שמי שעורך את הטקס שלהם הוא חבר טוב או קרובת משפחה. כל אלה, הם אנשים שבטח פגשתם, ראיתם אותם עונדים טבעת נישואים על האצבע ואולי הם אפילו קראו לבן או בת הזוג שלהם בעלי או אשתי. ועדיין, למדינת ישראל אין מושג שהם התחתנו, כי מדינת ישראל לא מכירה במי שהרבנות לא מכירה. והרבנות היא, ובכן, ארגון גזעני ומפלה. למעשה, במקום שישראל תבחר בסל ערכים שוויוני ודמוקרטי, היא בוחרת בסל הערכים של הממסד הרבני הקיצוני - שוביניזם, גזענות, עדתיות ולהט"בופוביה.
אז עשרות אלפי זוגות יחגגו את יום האהבה כי זו עוד סיבה כיפית למסיבה. חלקם נשואים וחלקם לא, אבל כולם וכולן, ללא יוצא מן הכלל, נתקלו בתור אזרחי ישראל בשאלה - האם המדינה מרשה לי להתחתן? כי בישראל 2020, התשובה כלל לא מובנת מאליה.
הכותבת היא סמנכ"לית תנועת "ישראל חופשית" ומנהלת מרכז "הויה" הפועל למאבק למען חופש בחירה בנישואים
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
