דעה: תנו לתעשייה הישראלית לנצח את הקורונה

וירוס הקורונה המתפשט במהירות הפך לבעיה עולמית, ובהחלט לבעיה כלכלית - כאשר הוא חושף את פגיעותם ותלותם של שווקי העולם בענקית הסינית. מאלקטרה וטורנדו, שהודיעו כי יעלו את מחירי המזגנים, דרך מחסור במכשירי חשמל ואלקטרוניקה, ועד לייבוא הטקסטיל והדגים - עסקים נדרשים למצוא פתרונות מהירים למשבר ואם תרצו, לחשוב מחדש על התוכנית העסקית שלהם בתקופה שבה חוסר הוודאות חוגג ולא ניתן לדעת מתי תחזור אותה תחזית של "עסקים כרגיל".

התלות ישראלית ביבוא ובייצור בחו"ל גדלה עם השנים. למשל, לפי התאחדות התעשיינים, שליש מהחברות הישראליות מחזיקות קווי ייצור בחו"ל. או קחו למשל את שוק הדגים, שתלוי כמעט כולו ביבוא מאז פתיחתו ב-2016 בעקבות הורדת מכסים - כ-75% מכלל הדגים הקפואים שמשווקים בישראל מגיעים מסין וכ-10% נוספים מיובאים מאירופה.

תעשיית הטקסטיל בארץ נמחקה כמעט לחלוטין. לאחר שנים קשות, הוחלט לבטל לחלוטין מכסים על יבוא בגדים ולשלוח את התעשייה המקומית לקרב הישרדות שתוצאותיו ידועות מראש. כשהשבוע נודע כי קסטרו-הודיס, חברת אופנה ישראלית שמייצרת במפעלים סיניים בוחנת אופציות יצור חלופיות בהודו או בטורקיה, לא הוקדשה אף לא לרגע מחשבה לכך שאולי מדובר בהזדמנות להשיב לפחות חלק מהייצור ארצה.

משבר הקורונה הוא הזדמנות לחשוב מחדש על העדפת תוצרת מקומית ועידוד התעשייה הישראלית, לא רק מטעמי ציונות ורצון לחזק תוצרת כחול לבן, אלא מטעמים סביבתיים, אנושיים וגם מטעמי ביטחון תזונתי. גם אם הפיקוח הסביבתי על התעשייה בישראל אינו מושלם, חוק אוויר נקי הוא מהמתקדמים בעולם, ודאי לעומת הסטנדרטים הסביבתיים הירודים עד לא קיימים בסין. כאשר המפעלים בסין מזהמים עבורנו, ומתדלקים עודף צריכה של מוצרים ובגדים זולים בעלי אורח חיים קצר הנשלחים למזבלות במהרה, יש לנו אחריות ישירה לזיהום ולתוצאה, כאשר המוצרים שאנחנו רוכשים לא משקפים את עלותם האמיתית ויוצרים נזק רב.

והדגים? ספינות הדייג הסיניות המגרדות את קרקעית האוקיינוס ופוגעות במאזן האקולוגי הימי, יוצרות בעיה כלל עולמית. ומה לגבי תנאי הייצור במזרח? אין בכך כל חדש - אנחנו ממשיכים לקנות בשתיקה מוצרים שיוצרו לא אחת על ידי עובדים משוללי זכויות, בהם גם ילדים.

ענף החקלאות הישראלית גם הוא מתכווץ; ב-25 השנים האחרונות שליש המשקים החקלאיים נעלמו, ובשנה האחרונה נאבקים החקלאים במשרדי הממשלה המבקשים להגדיל עוד ועוד את מכסות הייבוא. היקף היבוא החקלאי השנתי, עומד על 88 אלף טון ירקות ו-50 אלף טון פירות, כלומר כ-5% מסך הייצור החקלאי המקביל, בישראל, העומד על כ-2.5 מיליון טון בשנה.

כשהתחזיות מנבאות שכאשר אוכלוסיית העולם הולכת וגדלה, יווצר קושי משמעותי להאכיל כמות של 9 מיליארד בני אדם עד כדי מחסור עולמי במזון, ויתור על ענף החקלאות המקומי עלול לערער את הביטחון התזונתי העתידי שלנו בעידן של חוסר ודאות ומשבר אקלים מחריף, בזמן שמומחים מזהירים שאירועי אקלים קיצוניים או תנאי מזג אוויר קשים מאיימים על המזון שלנו.

50% מהאבוקדו בעולם גדל במקסיקו. 80% ממקלות הווניל בעולם מקורם במדגסקר, שסבלה בשנים האחרונות מרצף של אסונות טבע שהובילו לפגיעה אנושה בענף. כ-50% מהפיסטוקים בעולם מקורם באיראן, ומדינות דוגמת איטליה וספרד מייצאות את רוב שמן הזית בעולם. אסון מקומי בשטחי חקלאות גלובליים, עשוי להתדפק על דלתנו ככל שנסתמך יותר על חקלאות שאיננה מקומית, ושאיננה בת-קיימא.

התעשייה המקומית עוברת אבולוציה והשבת ייצור ארצה יכולה להיות הזדמנות לפיתוח כלים חדשניים ולעידוד יצירתיות מקומית. כשסין סגרה את שעריה בפני שאריות פסולת הפלסטיק של המערב, המדינות החלו לחפש פתרונות מקומיים ולהתמודד בעצמן עם הבעיה באופן הוליסטי. גם מחלת הקורונה - אם תמשיך לגבות קורבנות ולאיים על ענקית הייצוא והמדינות הסובבות אותה - תאלץ את העולם לחיפוש אחר סדר חדש.

ומה לגבינו, הצרכנים? כשעגלת הקניות בעלי אקספרס עולה על גדותיה, אך משלוח איננו באופק, אולי מדובר בהזדמנות לחשוב האם אנחנו באמת צריכים את אותו פריט - והאם אפשר לקנות אותו כאן, כחול לבן.