דעה: על ניגונים לשבת ותפקידה של העיתונות בחברה דמוקרטית

לעיתונאים מותר בהחלט להחזיק בדעות, והם בהחלט רשאים גם לבטא אותן, אולם עלינו לדעת שאם יגיע לידיהם סיפור - הם יביאו אותו לידיעתנו, גם אם הוא עלול לפגוע במחנה הפוליטי אליו הם משתייכים

שמעון ריקלין, בנימין נתניהו, ינון מגל ואראל סג"ל / צילום: צילום מסך מיוטיוב
שמעון ריקלין, בנימין נתניהו, ינון מגל ואראל סג"ל / צילום: צילום מסך מיוטיוב

בשבוע שעבר צייץ ינון מגל בחשבונו בטוויטר סרטון, ובו נראים הוא, אראל סג"ל ושמעון ריקלין שרים ומנגנים "ניגון לשבת". מדובר בריטואל די קבוע של השלישייה, אלא שהפעם הסרטון צולם במעון ראש הממשלה, ואל השלישייה הצטרף גם ראש הממשלה בנימין נתניהו בכבודו ובעצמו.

העלאת הסרטון גררה ויכוחים נוקבים בשל הפרה לכאורה של כללי האתיקה, האוסרים על השתתפות בתעמולת בחירות, שפרצו את גבולות הטוויטר, ובעקבותיו אף הושעה סג"ל זמנית מתאגיד השידור.

המשבריסט: מסר של הסתרה, רדיפה וחוסר הוגנות - בפרשת סג"ל התאגיד ירה לעצמו ברגל. פעמיים

צילום והעלאת הסרטון הזה, וההיתממות של הנוגעים בדבר, הם סימפטום לתופעה שהפכה רווחת בשנים האחרונות, במסגרתה אנשי בידור, המהווים בפועל דוברים מטעם, מציגים את עצמם כ"עיתונאים".

תופעה זו - לצד המאמצים הניכרים המושקעים מצדו של ראש הממשלה להחלשת מעמדם של עיתונאים ותיקים מגופי התקשורת המרכזיים (ודוגמה אחת מני רבות היא הקמפיין ממערכת הבחירות מועד א', בו נראו תמונותיהם של בן כספית, אמנון אברמוביץ', רביב דרוקר וגיא פלג, כאשר מעליהן הכיתוב "הם לא יחליטו") - מכרסמת בהתמדה באמון הציבור בתקשורת, ובסופו של יום מביאה לפגיעה ממשית במודל הדמוקרטי.

על-מנת להבין את תפקידה של העיתונות בחברה דמוקרטית, יש לחזור לאחת מאבני-היסוד של הדמוקרטיה - חירות (או חופש) הביטוי.

כבר בשנותיו הראשונות של בית המשפט העליון ניתן פסק הדין המפורסם הידוע כ"בג"ץ קול העם", במסגרתו עמד הנשיא שמעון אגרנט על חשיבותו של חופש הביטוי ועל היקף ההגנה עליו. "חופש הביטוי בא להגן על האינטרס החברתי של בירור האמת", נכתב שם, ועל האינטרס הפרטי "של כל אדם, באשר הוא אדם, לתת ביטוי מלא לתכונותיו ולסגולותיו האישיות: לטפח ולפתח, עד הגבול האפשרי, את האני שבו; להביע את דעתו על כל נושא שהוא חושבו כחיוני בשבילו; בקיצור - להגיד את אשר בלבו, כדי שהחיים ייראו כדאיים בעיניו". "זכות עילאית זו", כך כתב אגרנט, "ביחד עם בת זוגה - הזכות לחופש המצפון" - "מהווה את התנאי המוקדם למימושן של כמעט כל החירויות האחרות".

תנאי בלעדיו אין להגשמתו של חופש הביטוי הוא קבלת מידע. כדברי נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, באחד ממאמריו: "חופש לדבר, אם אין יודעים על מה לדבר, עשוי להתגלות כחופש עקר. בלא דעה אין ביטוי; בלא ביטוי אין שכנוע; בלא שכנוע אין התמודדות; ובאין התמודדות קיים חשש שהאמת לא תצא לאור". בפשטות, על-מנת שנוכל לגבש דעה בנושא מסוים, עלינו לקבל מידע אודותיו.

העיתונות מופקדת, אם כן, בין היתר, על הוצאתה של הזכות לחופש הביטוי מהכוח אל הפועל. היא משמשת כלי מרכזי בחשיפת מידע על השלטון ועל אחרים ובהבאתו לידיעת הציבור, ובכך תורמת להשתתפות אמיתית של הציבור בהליך הדמוקרטי, ואף משמשת כ"רשות רביעית" ("the fourth estate"), המסייעת להבטחת התנהלותן התקינה של שלוש הרשויות המסורתיות - המחוקקת, המבצעת והשופטת, ואת שקיפות מהלכיהן. בכך היא מהווה "כלב השמירה של הדמוקרטיה"; דהיינו, גורם מאזן לכוחו של השלטון.

עיתונות חופשית, עצמאית ומקצועית היא, לפיכך, אינטרס ציבורי מהמעלה הראשונה.

לעיתונאים מותר בהחלט להחזיק בדעות, והם בהחלט רשאים גם לבטא אותן. למעשה, לריבוי הדעות, כשלעצמו, יש תפקיד חשוב בדמוקרטיה. ג'ון סטיוארט מיל, בספרו "על החירות", עמד על התועלות שבריבוי הדעות, המצדיקות הגנה רחבה על הזכות לבטאן: ראשית, דעה מושתקת עשויה להיות נכונה. איש אינו חסין מפני טעות, והשתקת דעות עלולה לעכב את התקדמות המין האנושי; שנית, בעצם השיח והעימות, כל אחד יכול לשכלל את עמדתו, לראות את חולשותיה, להרהר עליהן; שלישית, דעה שמתקיימת ללא מתנגדים וללא דיון של ממש, הופכת לאמונה או אקסיומה. היא מאבדת את משמעותה, כי היא לא נובעת מחשיבה ביקורתית ותובנה אישית.

לטעמי, אפילו רצוי שעיתונאים יביעו את דעותיהם, על-מנת שנוכל להיות ביקורתיים באשר למידע אותו הם מעבירים לנו. אולם - ופה קבור הכלב - עלינו לדעת שאם יגיע לידיהם סיפור, הם יביאו אותו לידיעתנו, גם אם הוא עלול לפגוע במחנה הפוליטי אליו הם משתייכים.

אם הם לא עושים כן - הם אינם עיתונאים; אם הם לא עושים כן ומציגים עצמם כעיתונאים - הם פוגעים במקצוע העיתונות כולו, וחשוב מכך, באמון הציבור בעיתונות ובכוחה כרשות הרביעית.

התגברות התופעה הזו, של אנשי בידור ודוברים, המציגים את עצמם עיתונאים אך אינם רואים את עצמם מחויבים לערך הבסיסי של הבאת מידע לציבור, יחד עם חברתה תופעת הפצת ה"פייק ניוז", בפרט נוכח המאמצים ליצירת דה-לגיטימציה לגופי התקשורת המסורתיים כאמור, זורעות ספקנות בקרב הציבור, מפוררות אמינותם של גופי התקשורת ופוגעת בעצם היכולת לנהל שיח ציבורי המבוסס על כנות הדוברים. 

הכותבת היא עורכת דין, בעלת משרד עורכי דין, יוצרת ומנחת "הפודקאסט המשפטי"

צרו איתנו קשר *5988