בעתיד הקרוב נחיה את חיינו כאשר יותר ויותר רובוטים מסתובבים בינינו, אומרת פרופ' ורד אהרונסון, מומחית לרובוטיקה שעוסקת בקשר שבין האדם למכונה. "הם לא ייראו אנושיים בהכרח - להפך, ההערכה היא שנקבל אותם לחברה שלנו דווקא אם לא נרגיש שהם מנסים לרמות אותנו ולהציג את עצמם כאנושיים, אבל אני מאמינה שאנחנו נפתח רגשות אליהם, וזה לא בהכרח דבר שלילי", היא מוסיפה. התפקיד שלה הוא ללמד את הרובוטים לזהות את הרגשות האלה.
"כל עוד הרובוט לא יבין את הרגשות שלנו, התפקוד שלו עדיין יהיה כמו של מכונה. היכולת של רובוט להבין רגש יאפשר לו לעסוק גם במקצועות שדורשים יחסי אנוש, כמו עזרה לקשישים, לילדים, צוות סיעודי בבית חולים. אם רובוט יוכל לומר 'אני רואה שכואב לך', הוא יוכל למלא צורך של בני אדם בחברה אנושית, לפחות חלקית. אני בטוחה בכך".
כיום, אחרי מאמצים שהיו שותפים להם גם חוקרים ואנשי פיתוח ישראלים רבים, רובוטים יודעים לזהות את תוכן הדברים שנאמרים, אבל בתקשורת אנושית לא הכול נמצא במה שנאמר. חלק מהדברים נמצאים באיך שזה נאמר. אהרונסון, מייסדת מרכז אפקה לעיבוד שפה במכללת אפקה להנדסה בתל אביב, מנהלת קונסורציום של חוקרים המבקשים ללמד רובוטים לקרוא רגשות בקולות אנושיים. בעתיד, ניתן יהיה לבצע היפוך של הידע הזה ולהשתמש בו כדי לגרום לרובוטים להישמע יותר אנושיים, להביע קול שנשמע לבני האדם כמביע רגש. לאחרונה עמדה אהרונסון בראש כנס לטכנולוגיות עיבוד דיבור בעולם הרפואה, שהתקיים במכללת אפקה.
אנחנו שואפים בעצם לבינה מלאכותית של ממש? הרובוט הרגיש יהיה גם אינטליגנט?
"מה זו בינה מלאכותית? כשהייתי ילדה כבר היו בעולם רובוטים תעשייתיים. לא תוכנת מחשב, אלא מכונה עם זרוע שעושה במקומנו עבודה. אבל רובוטים כמו שסופרי המדע הבדיוני חלמו עליהם הם רובוטים שיכולים לתקשר. מה עושה את המין האנושי למה שהוא? כשהתחלנו להחליף מידע הפכנו לבני האדם. אם שתינו נפגשות ויוצאות מהפגישה הזאת עם יותר מידע ממה שהיה לנו לפני שנכנסנו, לא כי ראינו או שמענו משהו ישירות בחושים שלנו אלא כי החלפנו קונספטים זו עם זו, זה חלק משמעותי מהאנושיות שלנו.
"היום רובוטים כל הזמן לומדים. הדבר הזה קרה בזכות רשתות הנוירונים. אם בעבר כשחיפשנו מונח במנוע חיפוש הוא סקר את כל האינטרנט והציג לנו את הממצאים זה אחר זה, היום הוא לומד את הפעולות שלנו ומביא לנו תוצאה שמושפעת מהחיפוש הקודם שלנו ומחיפוש של אנשים אחרים. זה מה שמבחין בין רובוט אינטליגנט לרובוט מכאני: הוא לא רק זוכר מידע אלא גם חושב הלאה, כיצד להשתמש בו. הוא יודע שא' לא תמיד שווה א' אלא שזה תלוי בהקשר. המכונה הזאת לעתים עושה גם מה שלא ציפו ממנה".
ואז היא אינטליגנטית כמו אדם?
"יש עדיין פער מהותי בין האינטליגנציה האנושית לרובוטית. הפער העיקרי הוא ביכולת להתאים את עצמך לתנאים משתנים. לדוגמה, הדבר הכי פשוט - לראות את העולם. בן אדם כל הזמן רואה את העולם אחרת. הילד שוכב ואז יושב ואז עומד והוא גדל, והעולם נראה קטן יותר. הילד מסתגל לכל השינויים האלה במהירות מדהימה. אנחנו עדיין לא שם עם הרובוט".
את חושבת שהרובוטים אי פעם "יתהפכו עלינו", כלומר יקבלו החלטות לבד ולא נוכל לעצור אותם, כפי שחוזים ספרי וסרטי המדע הבדיוני?
"בני אדם נוטים לגדל טכנולוגיות ש'מתהפכות עליהם'. הרובוטים היום הופכים יותר ויותר עצמאיים, וקשה לעקוב אחרי כל ההחלטות שהם מקבלים. סופר המדע הבדיוני אייזק אסימוב קבע שלושה חוקים שיש להטמיע בכל תוכנה רובוטית: לא יפגע רובוט לרעה בבן אדם, ולא יניח, במחדל, שאדם ייפגע; רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם, כל עוד אינן סותרות את החוק הראשון; ורובוט ידאג לשמור על קיומו ושלמותו, כל עוד הגנה זו אינה עומדת בסתירה לחוק הראשון או לחוק השני.
"היום מתכנני הרובוטים כבר מתחילים לדבר על הטמעת חוקים להגנה על בני אדם מפני רובוטים, מתוך מחשבה שכדי שהרובוט יתחיל ללמוד כיצד לתרגם חוק כזה למעשה, הוא יכול להתחיל ללמוד מה המשמעות של 'לפגוע באדם', וכמובן - לא לפגוע. הבנה כזו עוד לא ממש קיימת בתוכנה, אבל זה לא רחוק.
"אם בתחום הרפואי אנחנו רוצים לבנות רובוט שיעזור לקשיש שנמצא לבד בבית, או לאדם עם אוטיזם, אז חוץ מהיכולת לתקשר, אנחנו חייבים לחשוב גם על הנזקים שיכול לגרום הרובוט, כי היום, לעומת לפני כמה שנים, הוא לא תמיד צפוי".
מה הסיכוי שבני האדם יפתחו רגשות לרובוט, ולהיפך?
"בני אדם נוטים להתאהב ביעדים ממש חסרי סיכוי, ולראות החזרת רגש במקום שבו היא לא נמצאת. לכן אני בטוחה שבני האדם יאהבו את הרובוטים. אבל מהבחינה הזאת, אין ולא תהיה בזמן הקרוב סימטרייה. רובוטים יודעים היום ללמוד, אבל הם לא יודעים להרגיש. אין להם את זה, ואנחנו גם לא רואים מאיפה זה יכול להגיע.
אחד הספרים הכי מדהימים בנושא הזה משנות ה-90 של המאה הקודמת נקרא The media equation, ספר שנכתב בשיתוף פעולה בין מדעני מחשב, פסיכולוגים ופילוסופים. הם הראו שאנשים מפתחים אמפתיה למחשב אפילו אם זה מחשב של שנות ה-90 עם מסך שחור ואותיות ירוקות בלבד. למשל, היה להם לא נעים 'להלשין' שהמחשב תפקד לא טוב. וזה עוד מחשב מאוד לא מתוחכם, שלא עושה הרבה כדי לפתות אותך להתייחס אליו כבעל רגשות.
"בני אדם הגיבו כאילו הם מזהים בו רגש, באופן שהוא קצת דומה לנטייה שלנו לראות תווי פנים בכל מקום. אם הרובוט גם יתייחס לרגשות שלנו ויביע רגש בעצמו וייראה אולי כבעל רגש - המצב יהיה מבלבל יותר. בעיקר אם בן האדם שבו הרובוט מטפל הוא, למשל, קשיש על סף הדמנציה. המתמטיקאי אלן טורינג קבע את 'מבחן טורינג' לרובוטים - האם הם יכולים לבלבל אותנו בשיחה כך שלא נוכל להבחין בינם לבין בני אדם? טורינג חשב שלא ניתן לתכנת רובוט שלא נוכל להערים עליו ולזהות אותו, אבל קרו הרבה דברים מאז בעולם הרובוטיקה, שטורינג לא חזה.
"אנחנו בהחלט מודעים לבעיות האלה, ואני ועמיתיי בהחלט חושבים איך להתמודד איתן, אם כי בפועל זו שאלה לפסיכולוגים ולפילוסופים".
מאגר של קולות לאבחון מחלות
מחקריה של אהרונסון עוסקים בעיבוד קולי לצורך זיהוי הנאמר, וגם לזיהוי רגש בדיבור. "משנות ה-90 עבדתי בתחום של עיבוד דיבור באוניברסיטת תל אביב. באותה התקופה היו חברות רבות שעסקו בתחום הזה, כולל חברות שמקורן בתעשיות הביטחוניות. הן קידמו מאוד את התחום והטכנולוגיות הישראליות עומדות בבסיס של מוצרי זיהוי הקול שאנחנו מכירים היום, כמו סירי ואלקסה.
"אבל בשנות ה-2000 פתאום כל החברות הללו נרכשו, והתחום בארץ די דעך. גם באקדמיה כבר החלו לעבור לתחומים חדשים. אבל הצורך במוצרים הללו ובחדשנות בהם נותר. אז אני ושותפי פרופ' עמי מויאל (היום נשיא מכללת אפקה) החלטנו להשיב עטרה ליושנה, והקמנו את המכון לעיבוד שפה במכללה. בכוונה קראנו לו המכון לעיבוד שפה, ולא דיבור, כי שפה היא יותר מדיבור. היא כוללת גם את גוון הקול, גם את המחוות הלא מילוליות, את הבעות הפנים ואת מה שלא נאמר".
מבחינת עיבוד מלל, הדור הבא הוא מערכות אוטונומיות שלא רק מזהות טקסט ומפיקות ממנו פקודות, אלא גם יודעות לזהות בטקסט אזורים שמעניין לאדם או למכונה להתמקד בהם. אבל העניין של אהרונסון הוא בפענוח רגש בדיבור. יש כבר היום חברות מסחריות בישראל שעוסקות בכך, כמו חברת ביונד וורבל שהתמזגה לאחרונה עם Healthymize. יישומים של טכנולוגיה כזאת רלוונטיים בעולם הסיעוד והרפואה, אבל גולת הכותרת בטווח הקרוב היא אבחון רפואי באמצעות קול, כתחליף לבדיקות פולשניות, שאפשר לבצע גם מרחוק.
מה ניתן לאבחן דרך הקול? כמעט הכול, אומרת אהרונסון. מחלות שונות משפיעות על הקול באופן שניתן לאבחון, ובהן פרקינסון, אירוע מוחי, מחלות נשימה כמו אסתמה או COPD, יבלות על מיתרי הקול, אלצהיימר, דיכאון, מאניה וסכיזופרניה. באמצעות מעקב רציף ויומיומי אחר השינויים בקול, ניתן לאבחן לא רק מחלות, אלא לנטר בקלות את המחלה באופן המאפשר לנהל אותה. למשל, אפשר לבחון השפעה של נטילת תרופה, להתריע על התקף מתקרב, למפות קצב החמרה של המחלה ולדרג חולים שונים לפי חומרת המחלה עוד לפני שהם מגיעים לחדר המיון.
"אנחנו מנסים לאפיין מה קורה באותן מערכות פיזיולוגיות שמפיקות את הקול - כיצד שינוי בריאות ישנה את הצליל, שינוי ביציבה", אומרת אהרונסון. מחלות המערבות שרירים פוגעות, למשל, בתפקוד שרירי הפנים והלשון, וגם הפקת הקול תיפגע. שינוי בתפקוד המוח יכול להשפיע על האופן שבו נאמרות המילים, עוד לפני שהוא משפיע על התוכן".
זה נשמע קצת כמו תחום העיסוק של קלינאי תקשורת.
"הקלינאיות הן הקולגות הכי יקרות שלנו. בלעדיהן שום דבר מכל זה לא היה קורה. אנשים חושבים שקלינאית תקשורת רק עובדת עם ילדים ברכישת שפה, אך הן עובדות גם עם כל מי שהדיבור שלו נפגע בגלל מחלה, והן בעלות המקצוע שמבינות הכי טוב כיצד מחלות משפיעות על הדיבור. באינטואיציה, הן כבר יודעות לזהות שינויים בקול המושפעים ממצב בריאותי מסוים. גם הרופאים מקשיבים לטון הקול ומשתמשים בו באופן אינטואיטיבי לאבחון, אבל לא כולם יודעים שהם עושים את זה, וגם לא יודעים להסביר מה הם עשו.
"עדיין רב הנסתר על הגלוי בתחום הזה, כי אנחנו לא מבינים איך כל המערכות הפיזיולוגיות המעורבות בהפקת הקול עובדות בבריאות ובחולי. לכן אנחנו נוקטים גישה מבוססת מידע. כלומר, אנחנו משיגים המון דגימות קול של אנשים שונים ושל אותו אדם בנסיבות שונות, ומבקשים מהמערכת ללמוד בעצמה את ההבדלים ביניהן, ולזהות חתימה קולית שהיא ייחודית לכל מחלה ולכל מצב. אנחנו מאמינים שהמערכת תוכל לעשות זאת עוד לפני שבאמת נבין בדיוק מדוע למחלה מסוימת יש דווקא חתימה כזו ולא אחרת. אנחנו מחברים בין גישות ה'מלמעלה' וה'מלמטה'".
בחזון של אהרונסון, לכל אדם יהיה מאגר מידע שבו יישמרו דפוסי "הקול הבריא" שלו, וניתן יהיה לאבחן מחלות שונות מוקדם מאוד על בסיס חריגה, באמצעות מעין בדיקות סקר קוליות, שאין צורך להגיע בשבילן למרפאה - רק לתת הסכמה.
ישנם גם יישומים לא רפואיים לזיהוי רגש בקול?
"ודאי. בשירות לקוחות התוכנה יכולה לשים לב שאדם מתעצבן ולהעביר אותו מיד למנהל. או לשים לב שהוא מתרכך ואז לשווק לו ביתר שאת - אבל את זה אנחנו משתדלים לא לעשות. יש כבר כמה חברות בישראל שעוסקות בתחום זיהוי רגש בקול בשירות לקוחות, ואנחנו מייעצים לחלקן.
"אפשר לזהות כך גם מתי נותן השירות נמצא במשבר, ולבוא לקראתו. אינטראקציות עם בני אדם יכולות להיות לפעמים קשות ושוחקות. אגב, רובוט לא יסבול מזה. לכן לפעמים במקומות חיכוך עם בני אדם, אפשר להציב רובוט שירות לקוחות במקום אדם".
הרובוט יוכל גם להביע רגש?
"אחרי שנעשה פירוק מלא לקשר בין האופן שבו נשמע הקול לבין הרגש המובע בו, נוכל גם לעשות סינתזה. כבר היום עושים את זה קצת בעולם האנימציה, הולכים לקראת דיבוב אוטונומי. יש עוד זמן עד שזה יקרה, אבל אפשר לגרום לרובוט להישמע מאוד מביע. אנחנו משתדלים לא ליצור קול שהוא דומה מדי לקול האנושי, כדי שלא ייווצר משבר אמון. אני רוצה ליצור רובט מדבר, מבין ומביע רגש, אבל לא מנסה להיות אדם, אלא גאה להיות רובוט".
החוקרת שהיא גם טייסת וסקיפרית
אהרונסון מעידה שהתעניינה בבינה מלאכותית מאז שהייתה ילדה, כאשר רובוטים עדיין היו מדע בדיוני באמת, בלי אופק להגשמה. "היה נראה לי אז אך טבעי שניצור ישות אינטליגנטית מספיק שתחיה בינינו", היא אומרת. אבל כאחות לחמישה בנים וכבת למשפחה חיפאית של אנשי ים, היו לה גם חלומות אחרים. להיות טייסת למשל, או סקיפרית.
"ההורים שלי מספרים שאפילו כפעוטה רצתי בבית עם ידיים פרושות ככנפיים, ואם רצו להאכיל אותי זה היה רק ב'א-וי-רון'. חלמתי מאז ומתמיד לעוף. המשפחה שלי הייתה דווקא משפחה ותיקה של אנשי ים, והם אמרו לי, 'אנחנו מהמים, מה יש לך לחפש באוויר?'"
למה לבחור כשאפשר גם וגם? אהרונסון היא טייסת, אבל עשתה גם רישיון סקיפר והיום היא מבלה את רוב שעות הפנאי שלה על סירה, שהיא לה מעין בית.
עם הגיוס לצבא, גילתה אהרונסון שלא תוכל לשרת בחיל האוויר. "פספסתי את בג"ץ אליס מילר, לצערי", היא אומרת. במקום טיס, היא הלכה לעתודה ועשתה תואר במוזיקה דווקא. "בעיניי פיזיקה, מוזיקה, תעופה ועיבוד קול - כולם קשורים זה בזה. במוזיקה עצמה יש הרבה מתמטיקה. מלחינים כמו באך הביאו את המוזיקה לדרגת מתמטיקה צרופה, אפשר לראות שם מבנים אלגבראיים וטופולוגיים. גם בתעופה אנחנו מקשיבים למטוס. אנחנו משתמשים הרבה בקול כדי לתפעל את העולם סביבנו".
בשירות הצבאי עצמו הייתה במשרד הביטחון.
ועדיין חלמת לעוף?
"כן, ריחפתי במצנחי רחיפה וגם עשיתי רישיון כטייסת אזרחית. במקביל למדתי פיזיקה ותעופה בטכניון. אהבתי את החלל, וכשעשיתי פוסט דוקטורט בהרווארד, גם הגשתי קורות חיים לנאס"א, בתקווה להגיע לחלל יום אחד. אבל זה נפל כי אני לא אמריקאית". לאחר התקופה בהרווארד חזרה לאוניברסיטת תל אביב, שם למדה את נושא עיבוד הרגש בקול.
עד היום אהרונסון מתחזקת קריירת כטייסת מסחרית במקביל לקריירה האקדמית. היא מטיסה בעיקר מטוסים פרטיים, אם כי היא מוסמכת להטיס מטוסי סילון. היא מדריכה בבית הספר לטיסה של חברת Moonair בהרצליה.
לפני כעשור נעצרה יחד עם הטייס יהודה מעוז באריתראה, והשניים הואשמו על ידי הרשויות המקומיות כי הבריחו רכיב שיכול לשמש להרכבת נשק. הם שוחררו לבסוף לאחר שבועיים של מעצר בבידוד בתוך מלון, בעקבות התערבות משרד החוץ. על התקופה הזאת היא אינה מסכימה לדבר.
אהרונסון הייתה גם הטייסת שחילצה את כתב "ידיעות אחרונות" צדוק יחזקאלי, לאחר שנפצע באורח קשה באזור הקרבות בגיאורגיה ב-2008.