מורשעי פרשת ישראל ביתנו מציגים: כמה שווים ארבעה חודשים בכלא?

עונש המאסר של דוד (דאוד) גודובסקי, שעומד על שש שנות מאסר, יוארך בארבעה חודשים נוספים - כך קבע בשבוע שעבר שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ירון לוי, שקיבל את בקשתו של גודובסקי להמיר את הקנס שנגזר עליו בסך 120 אלף שקל לעונש מאסר בפועל.

גודובסקי, לשעבר מנהל אגף הארגון במפלגת ישראל ביתנו, היה אחד הנאשמים העיקריים בפרשה 242 שזכתה לכינוי "פרשת ישראל ביתנו". הוא כונה "יד-ימינה" של פאינה קירשנבאום, סגנית שר הפנים והנאשמת המרכזית בפרשה, שהכרעת הדין בעניינה צפויה להימסר בחודשים הקרובים. 

עד ממש לאחרונה ניהל גודובסקי מאבק ממושך נגד גזר הדין המחמיר של שבע שנות מאסר שהשית עליו במסגרת גזר דין נוקב ותקיף בית המשפט המחוזי בתל-אביב. על אף שהעבירות שבהן הורשע גודובסקי נחשבות לעבירות חמורות - לקיחת שוחד, בקשת שוחד והלבנת הון - עדיין מדובר בעונש קשה, כמעט חסר תקדים. זאת, בעיקר מכיוון שגודובסקי הודה במרבית המעשים שיוחסו לו בכתב האישום במסגרת הסדר טיעון, עוד בשלב מוקדם יחסית של ההליך.

אלא שגודובסקי נחל אכזבה קשה במאבקו, לאחר שבדצמבר 2019 דחה בית המשפט העליון את ערעורו על עצם הרשעתו, השתמש במילים חריפות כדי לתאר את השחיתות שבה נטל חלק, והפחית את עונש המאסר שלו בשנה אחת בלבד. זאת אף שטרם ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון, הביעו מקורביו של גודובסקי אופטימיות זהירה כי ההפחתה בעונשו תהא דרמטית הרבה יותר.

עונש ב"רף הגבוה"

תקוותו של גודובסקי נתלתה, בין היתר, בדברים שכתב על עניינו שופט בית המשפט העליון אלכס שטיין, שקיבל את בקשתו לעיכוב ביצוע העונש ומתח ביקורת על התנהלות הפרקליטות בפרשה, שהעבירה לעיונו של גודובסקי שישה קלסרי חומר חקירה רק לאחר הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן והחתימה על הסדר הטיעון. בפסק דינו כתב בית המשפט העליון ברוב דעות כי אכן מדובר בהתרשלות של הפרקליטות, אך כי לא די בכך כדי לאפשר לגודובסקי "להתל בהליך הפלילי".

עונשו של גודובסקי אומנם הופחת, אך עדיין מדובר בפרק זמן משמעותי וארוך ועל ענישה המוגדרת "ברף הגבוה". בגזר הדין לא חסכו שופטי בית המשפט העליון בדברי ביקורת על התפקיד המרכזי של גודובסקי במעשי השחיתות. כך, למשל, חיזק השופט ניל הנדל את קביעתו של השופט לוי מהמחוזי, שלפיה יש לייחס לגודובסקי "נחישות והתמדה בבקשות השוחד".

גם אחד מהנימוקים המרכזיים שבהם נתלה גודובסקי בערעור, שלפיו יש להקל בעונשו מכיוון שעיקר כספי השוחד שלקח הגיעו אל מפלגת "ישראל ביתנו" ולא לכיסו הפרטי, לא עזר לו. הנדל קבע כי דווקא מדובר בנימוק שמדגיש את החומרה במעשיו. "החומרה בעבירת שוחד היא בין היתר בתמורה שלא חייבת להיות תמיד רווח אישי כספי ללוקח השוחד", הדגש הנדל, והוסיף: "גודובסקי לקח שוחד בעבור מפלגתו, מפלגת ישראל ביתנו. מנגנונים שונים הושמו על-מנת לפקח על דרכי מימונן ועל-מנת שהמערכת הפוליטית תפעל בצורה שוויונית שאינה מעניקה יתרון בלתי הוגן למפלגה זו או אחרת. בלקיחת שוחד עבור צורכי המפלגה ובכיריה, גם אם נועד למטרותיה הציבוריות, יש בכדי לפגוע פגיעה ממשית וקשה בשוויון בין המפלגות. הדבר מהווה עיוות של 'תנאי המגרש' שבו מנהלות המפלגות את המשחק הדמוקרטי".

עוד בפסק הדין רמזו שופטי העליון גם לגבי עניינה של פאינה קירשנבאום שעדיין מתנהל כאמור במחוזי תל-אביב, כשקבעו כי הכספים שנטל גודובסקי לא הטיבו עם כלל הציבור, אלא "עם מטרות שתואמות את ערכי המפלגה, עם פעילים מרכזיים שלה, וכן, כפי שעולה מהעובדות בתיק זה שבהן הודה המערער, עם קירשנבאום, אשר חלק ניכר מכספי השוחד שימש לממן את יחסי הציבור שלה". מעשיו של גודובסקי, נקבע, "מזעזעים את האדנים שעליהם מתבססים חלק מן המוסדות הדמוקרטיים הבסיסיים בשיטת המשטר הישראלית - מוסד המפלגות ומוסד תקציב המדינה".

"הודאה לא משתלמת"

לאחר מתן פסק הדין, מסרו עורכי הדין אורי קורב ואסף בנמלך, באי-כוחו של גודובסקי, כי "בנסיבות אלה הטלת עונש של שש שנות מאסר חורגת לחלוטין מרמת הענישה הנוהגת ואף מזו הראויה", והזהירו כי "בית המשפט לא נתן משקל ראוי הן להודאה והן להתנהלות הנפסדת של התביעה. גזר הדין מעביר מסר לנאשמים ולפיו הודאה בבית משפט פשוט אינה משתלמת. בכל הכבוד, זהו מסר שגוי".

לפני שישה שבועות החל גודובסקי לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו. כמעט במקביל לכך הגיש גודובסקי (שהתגורר עד אז בדירת שלושה חדרים עם ילדיו ואמו הקשישה), באמצעות עורכי דינו, "בקשה להוצאת פקודת מאסר". זאת, במטרה להמיר את הקנס שהושת עליו לעונש מאסר. "לצערו של המבקש אין בידו לגייס ולשלם את סכום הקנס אשר הושת עליו", נכתב בבקשה אליה לא התנגדה הפרקליטות.

וכך, בתום מאבק ארוך ונחוש בעונש כבד שנגזר עליו, חזר לבסוף גודובסקי כמעט לאותה נקודה שעמה התחיל את מלחמתו בגזר הדין המקורי שניתן בעניינו. 

תקציבי מדינה לגופים פרטיים תמורת שוחד

"פרשת ישראל ביתנו", אחת מפרשות השחיתות הציבורית החמורות ביותר בתולדות מדינת ישראל, כוללת יותר מעשר תת-פרשיות המתארות מערכות יחסים מסואבות של שוחד ושחיתות, שבמסגרתן נבחרי ציבור הקצו תקציבי מדינה לגופים ואנשים פרטיים תמורת שוחד וטובות הנאה לכאורה.

אחת מהפרשיות המרכזיות, שבה גם הודה גודובסקי, מכונה פרשיית "עמותת איילים". במסגרת אישום זה פעלו גודובסקי, לפי הודאתו, ופאינה קירשנבאום, לשעבר מזכ"לית המפלגה, לפי האישום, להעביר תקציב של 5 מיליון שקל לעמותה, ובתמורה סוכם כי נתח משמעותי מהתקציבים שיועברו ממפלגת ישראל ביתנו אל העמותה, יחזור לשימוש המפלגה ב"דרכים יצירתיות" שיימצאו.

אותן דרכים יצירתיות, שעליהן היה אמון בעיקר גודובסקי, כללו, בין היתר, מימון שכרו של מיכאל קלגנוב, המדליסט האולימפי שהיה פעיל במפלגה, בשווי של 77 אלף שקל למשך שנה, אף שלפי עדותו במשפט הוא לא ביצע כל עבודה בתמורה לכך; תשלום לחברות ייעוץ ומשרדי יחסי ציבור עבור שירותים שניתנו לקירשנבאום ולמפלגה, בהיקף של 218 אלף שקל; ועוד.

במרוצת השנים חתמו שורה של נאשמים על הסדרי טיעון בפרשה, וקירשנבאום נותרה כמעט לבדה במערכה המשפטית. למעשה, למעט קירשנבאום ורמי כהן, שהיה מנכ"ל משרד החקלאות, כל הנאשמים בפרשה, 15 במספר, כבר הורשעו. על רובם נגזרו עונשים כתוצאה מהסדרי טיעון שעליהם חתמו, ורק נאשם אחד - דניאל אלינסון, שכיהן כיו"ר תנועת עזרא העולמית - הורשע בתום משפט מלא שהתנהל בעניינו.

*** חזקת החפות: פאינה קירשנבאום ורמי כהן הם בגדר נאשמים בלבד. הם לא הורשעו בכל עבירה, ועל כן הם זכאים ליהנות מחזקת החפות.