דעה: מתי הפכו המילים "רוב יהודי" לגסות?

חולשתה הפוליטית של כחול לבן כמעט והביאה אותה להשביע ממשלה בקולות הרשימה הערבית • בכך לא רק הפרה את הבטחתה לקהל הימני שבחר בה, אלא קודם כל נטשה את הרעיון החשוב ביותר בשמו דיבר השמאל הפוליטי בשנים האחרונות: הרוב היהודי

איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת / צילום: גיל אליהו, ג'יני
איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת / צילום: גיל אליהו, ג'יני

גנץ אולץ השבוע לבחור בין כישלון פוליטי לחרפה מוסרית. הוא בחר בחרפה מוסרית, אבל יקבל כישלון פוליטי. היה וכחול לבן לא תתפצל בחודשי האביב, היא תובס, בסבירות גבוהה, בבחירות הסתיו. זה לא יקרה בגלל שהפרה את הבטחת הבחירות המפורשת שלה שלא להסתמך על הרשימה המשותפת. המעשה הזה אומנם בלתי נתפס, אלא שהאלקטורט שוכח כמעט הכל. אפילו פארסה פוליטית בסדר גודל כזה. כחול לבן תתרסק כי בהסכמתה להסתמך על נציגי הרשימה הערבית היא בחרה להתכחש לאחד מרעיונות-העל המרכזיים במורשת הציונית: רוב יהודי.

עם נטישתה את רעיון הרוב היהודי, זה ששימש במשך שנים את השמאל כמשקל נגד לרעיונות הימין הפוליטי, מסתלקת הנהגת כחול לבן משדה המשמעות המרכזי שעשוי היה להצמיח לה מצביעים. היא נותרת ללא כל רעיון מסדר אותו היא מציעה לחברה הישראלית, וללא כל בשורה. היא הופכת למפלגה שמגבלותיה האידאולוגיות חופפות באופן מושלם את מגבלותיה האריתמטיות. אם אתה מתחבר איתה לשישים ואחד אתה מתחבר מבחינתה לרעיון פוליטי לגיטימי.

האליבי הפוליטי המושלם

זה כבר כמה עשורים שהימין מדבר בשם זכותנו על הארץ. אלא שבאותה השעה בדיוק, ולמרות עוצמת טיעוניו, מצליח מצדו השמאל להציב כנגד זכות זו את החובה לשמור על רוב יהודי. השמאל עשה זאת עד היום בגאון ובלי להתבייש. הוא לא ראה בזה עניין שפוגע בזכויות המיעוט הערבי או מבזה אותו. הוא ראה בכך את תמצית קיומנו. כפירוש הנכון והאותנטי ביותר לציונות ההרצליינית: יהודים החיים במדינה יהודית ושומרים מכל משמר על הרוב היהודי שבתוכה. לצד זאת, כלל חזונו של השמאל (כמו של הימין), באופן טבעי ומוצדק, את קיומה של קהילת מיעוט משגשגת ופורחת, אשר נהנית משוויון זכויות מלא. הרעיון הזה לא היה עוד רעיון. זה היה הרעיון הכי חשוב של השמאל. הוא דיבר ופעל בעיקר בשמו.

זו לא הייתה אורית סטרוק, וגם לא אשתו של בצלאל סמוטריץ', שאמרה "אני לא רוצה להתחתן איתם, אני לא רוצה לחיות איתם, אני לא מוכרת את הסיפור של ההתנחלויות, שבו הם יבואו אליי לסוכה ואני אקנה אצלם בכפר, ונוכל לחיות בעושר ואושר בין הים לירדן. אנחנו נחיה כאן בסכסוך דמים ממושך שיוביל לזה שישראל תהיה מדינה ללא רוב יהודי. ובלי רוב יהודי אין מדינה יהודית. גם אם יהיו כאן אלף חוקי לאום. המאבק שלי הוא מאבק על מדינה יהודית". זו הייתה ציפי לבני. וכמוה דיברו בלהט כל דוברי השמאל המרכזי.

רעיון הרוב היהודי הוא רעיון כה מושרש בישראל שהשמאל ידע להשתמש בו בתור האליבי הפוליטי המושלם. הוא היה ההצדקה לכל תכנית מדינית שהציע לציבור. הרוב היהודי אפשר לשמאל להציע לקהל הישראלי את העמקת אופציית גירוש היהודים מביתם, וזאת בחסות רעיון ציוני בעל מוניטין גבוה. השמאל דיבר על "רוב יהודי" כל עוד זה שירת את רעיון הנסיגות מארץ ישראל. הוויכוח עם השמאל הכאיב. אבל רק בגלל שהוא היה מאתגר. הייתה כאן טענה ציונית חזקה שבשמה הוא טען. אם נשמור על שלמות הארץ נפסיד את הרוב היהודי.

נגזר בידוד על הבושה

אלא שתאוות השלטון של כחול לבן וטרפת רק-לא-ביבי הצליחה להרוס גם את העניין הזה. תמורת הקמת ממשלה ללא נתניהו הסכימה כחול לבן לכפור ברעיון הרוב היהודי. לראשונה בתולדות ישראל ביקשה כחול לבן לבסס ממשלת מיעוט קטנה הנשענת על קולותיהם של חברי הכנסת הקיצוניים ביותר מהרשימה המשותפת. מפלגתו של בני גנץ לא הסתפקה בלזנוח את רעיון הרוב היהודי. לראשונה טענה מפלגת שלטון בישראל כי הרעיון הזה אינו לגיטימי. היא יותר מרמזה כי מדובר ברעיון גס וגזעני.

בתחילה נשמע מכיוונה הרעיון לאבחן באופן מלאכותי בין בל"ד לחד"ש ורע"ם-תע"ל. הראשונה לא הייתה ראויה לכריתת ברית מבחינתה, אך האחרונות בהחלט כן. אלא שסירובם של האוזר והנדל לתמוך בממשלה כזו, והמחסור החמור במנדטים, הגמיש עוד קצת את אמות המידה המוסריות של כחול לבן. כעת גם חברי בל"ד זכו לתעודת הכשר. גם מצד מי שעד לפני זמן לא רב כינה אותם "הזועביז". חברי הרשימה המשותפת המתנגדים כולם לאופייה של ישראל כמדינה יהודית, היו אמורים להיות אלה שעל בסיס השותפות איתם תציג כחול לבן את האלטרנטיבה הערכית לשלטון נתניהו. כנראה שגם על הבושה נגזרה תקופת בידוד של 14 ימים בהם היא אינה מראה את פניה ברחובות.

עם מתן האישור העקרוני של גנץ לחבור לרשימה הערבית הוסרו כמה מסכות. השילוב של חולשה פוליטית יחד עם רפיסות אידאולוגית מצד כחול לבן הוציאה משותפיה הפוטנציאליים את המיטב. כך למשל חברת הכנסת תומא סלימן, המתונה מחד"ש, שיתפה את הציבור בכך שהיא חושבת שחוק השבות מיותר. חבר הכנסת אחמד טיבי, הפרגמטי מרע"ם-תע"ל, הכריז שארץ ישראל היא מושג קולוניאליסטי שהוא כופר בקיומו. חולשת הקונצנזוס הציוני החלה לדבר. והיא עשתה זאת בשפה הערבית.

ביום שלישי בבוקר ישראל נזקקה נואשות לנס. אחרת נראה היה שכחול לבן תמשיך במכירת החיסול של כל רעיון ציוני שהיינו שותפים לו. אלא שאז, בטיימינג המושלם ביותר הגיע פורים. ובעיצומו של החג שב רעיון רוב היהודי אל מרכז הבמה. אחרי שכבר נדמה היה שהתרסק על הקרשים, פצוע ומדמם, ללא יכולת לעמוד על רגליו, עשה הרוב היהודי קאמבק מדהים. הוא התייצב מחדש בזירה כשהוא מונע בגופו את הקמת ממשלת גנץ-טיבי-יזבק. זה היה הרבה יותר מסמלי שאורלי לוי הכריזה על מותה של ממשלת כחול-לבן והמשותפת בעיצומו של חג פורים.

פורים הוא חגה של הקהילה היהודית בשושן. לא בדיוק הקהילה הציונית ביותר במונחים של ראשית בית שני. זו הקהילה הפרסית העשירה והמצליחה שוויתרה על רעיון ארץ ישראל ולא חזרה לירושלים בעליית עזרא הסופר. זו הקהילה שאבותיה הגולים מיהודה תלו את כלי הנגינה מהמקדש על ענפי עץ הערבה הבבלי, ומאז השתדלו לשכוח את צלילי שירת הלוויים שהתנגנו בציון.

אבל זו גם הייתה הקהילה שברגע יהודי אחד ידעה להיקהל ולעמוד על נפשה. בשונה מכל סיפור דומה בתנ"ך - לקהילה הזו לא היו נביאים והאל לא ירד משמיים כדי להושיט לה עזרה. לא בעצמו, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף. במאמץ אנושי ובהרבה אומץ הבינה קהילת שושן את תמצית קיומה. היא ידעה שהרעיון הבסיסי הוא להביא רווח והצלה ליהודים גם בתוך המצוקה הפוליטית שהייתה מצויה בה. היא פיתחה, שנים לפני שהציונות המודרנית עשתה זאת, את הרעיון לפיו רק היהודים מסוגלים להגן על עצמם. הישענות על גורם חיצוני תמיט עליהם אסון. במוקדם או במאוחר.

כל הקולות שווים

הרעיון לפיו ניתן לשמר מדינה יהודית משגשגת שהרוב היהודי בה הוא עילת קיומה, מבלי שהממשלה נשענת על רוב בעם היהודי הוא רעיון מוזר ומסוכן. אני מנסה לדמיין את בן גוריון מעביר את חוק השבות כשהוא נשען על חברי הכנסת הערבים לצורך השגת רוב. אפשר גם לדמיין את העלאתם של למעלה ממיליון יהודי ברית המועצות לשעבר, על כל ההשקעה שפרויקט לאומי כזה מצריך, בשעה שהממשלה נסמכת על קולותיהם של הקיצוניים בערביי ישראל. מישהו באמת יכול לדמיין את זה?

אז האם החובה לגבש רוב יהודי בטרם ניגשים להרחבת ההסכמה הפוליטית אומרת שהאזרחים הערביים שווים פחות, או שאינם נספרים? למרות הביקורת בכיוון הזה שנשיא המדינה, ראובן ריבלין, רמז לה - בפירוש לא. כל הקולות שווים, ללא קשר לשאלת זהותו הלאומית של המצביע, אלא שישראל היא לא רק מדינה דמוקרטית. היא מבקשת להיות גם יהודית. וככל שהיא באמת רוצה להמשיך ולהיות כזו הקואליציות מוכרחות עדיין להיבנות קודם כל על בסיס ייצוג של רוב יהודי. אחר כך, ועל בסיס קווי יסוד של מדינה יהודית ודמוקרטית, ניתן לצרף כל גורם שיקבל אותם.

אני לא תמים ולא מיתמם - הרשימה הערבית המתנגדת להגדרת המדינה כיהודית תסרב לתנאי שיהפוך אותה לשותפה במדינה היהודית. אלא שבדיוק בשל כך אסור להסתמך עליה מלכתחילה. זה לא אנחנו שכופרים בישראל הדמוקרטית. זו נציגות המיעוט הערבי בכנסת שכופרת בישראל היהודית.

הכותב שימש בארבע השנים האחרונות יועצה הבכיר של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד ואחראי מטעמה על ענייני הכנסת והממשלה במשרדה. בנוסף, שימש מרכז ועדת השרים לחקיקה וכמרכז ועדת שקד-לוין להגברת המשילות בישראל. הוא תלמיד לתואר שלישי באוניברסיטה העברית

צרו איתנו קשר *5988