דעה: הקורונה מעמידה למבחן את אמון הציבור ברשויות

אמון הציבור הוא מצרך יקר, קדום והכרחי, שאין לו קשר למערכות ניטור מדויקות או לטכנולוגיה פורצת דרך

ראש הממשלה נתניהו מחמיר את ההנחיות לציבור בצל איום הקורונה על ישראל / צילום: Gali Tibbon, Associated Press
ראש הממשלה נתניהו מחמיר את ההנחיות לציבור בצל איום הקורונה על ישראל / צילום: Gali Tibbon, Associated Press

התפרצות הקורונה הביאה לקליימקס את הנרטיב של חוסר הוודאות הקיים בכל מגיפה בלתי צפויה, שלא יודעים במדויק מה מקורה, כיצד היא מועברת, איך היא מתפתחת, כמה זמן היא תימשך ומתי יימצא לה חיסון.

מצב של חוסר ודאות יוצר פחדים וחששות בקרב הציבור, לעתים אף זעם, ומציב אתגרים מורכבים לרשויות הבריאות. מומחי בריאות הציבור נוטים להאמין שלציבור אין היכולת להתמודד עם אי-ודאות, והיא עלולה ליצור פאניקה, בלבול, ולהוביל לאי אמון ברשויות. אך אמונה זו הוכחה מחקרית כמוטעית. בעיתות משבר, הציבור מבקש שקיפות מלאה.

במגיפות הקודמות, כדוגמת שפעת החזירים, אבולה, זיקה ומרס, הרשויות לעתים תקשרו לציבור את חוסר הוודאות לגביהן כוודאות. כלומר, הכריזו על ודאות גם במקרים שבהם היא לא הייתה קיימת. בכך הן יצרו משבר אמון עם חלקים גדולים מהציבור, שחשבו שהרשויות מסתירות מידע ומנסות ליצור רושם מוטעה של שליטה.

בתחילת משבר הקורונה הנוכחי, הרשויות השכילו להכריז על חוסר הוודאות. בדפי המידע ובהודעות לתקשורת של ארגון הבריאות העולמי, המילה "אי ודאות" מוזכרת ומתעדכנת בהתאם למידע המתפתח והמשתנה. השאלה היא האם עצם ההכרזה על אי-ודאות מספיקה כדי לשמר את אמון הציבור.

הציבור כמה לא רק להכרה של הרשויות במצב לאישורו, אלא יש לו דרישה עמוקה לשיתוף ולשקיפות לגבי המידע הבריאותי ותהליכי קבלת ההחלטות. והנה אנו רואים שההיסטוריה חוזרת על עצמה. במקום לענות על החששות והפחדים, לתקשר את הסיכון ולפנות באופן שונה לתתי אוכלוסיות, הרשויות ממשיכות למסגר את הספקולציות של הציבור כמיס-אינפורמציה (מידע מוטעה).

במשברים קודמים רשויות הבריאות סיווגו את המידע למיתוסים מול עובדות, כדי להבהיר לציבור שהמידע שאינו מועבר על ידן אינו בעל ביסוס מדעי. מחקרים שנערכו מצביעים על כך שהחלוקה הדיכוטומית למיתוס/שקר ועובדות/אמת אינה מבטלת את התפיסות שמחזיק חלק מהציבור, אלה לעתים גורמת לאפקט הפוך, דחיית המסרים שתוקשרו ע"י הרשויות.

במשבר הנוכחי, רשויות הבריאות מכנות את המיתוסים בשם אינפודמיק (infodemic), אינפורמציה לא מהימנה המתפשטת בכל מקום. כלומר, במקום לתת תשובות לשאלות, הרשויות בחרו בשיתוף פעולה עם ענקיות מסחריות כגון גוגל, פייסבוק ואמזון, להסיר מהרשתות אינפורמציה שלא מתוקשרת על ידיהן, כולל השערות של הציבור שיש בהן מן האמת המדעית. הסתירה המובנית הזאת של הכרה באי-ודאות לצד שימור הקול המונוליטי של הרשויות מעלה את שאלת אמון הציבור במהלך המגיפה וביום שאחריה.

וכיצד תורמים כלי התקשורת לבניית האמון? לצד שיתוף פעולה פורה עם ההנחיות והעדכונים של ארגוני הבריאות, הם דואגים ללבות את הסנסציה על ידי חרחור מגיפה שמצליחה למכור עיתונים ולהעלות אחוזי צפייה.

בנוסף, בכל מחלה מידבקת או מגיפה, עולה השאלה של טובת הפרט למול בריאות הציבור. כיום ההנחיות של גורמי הבריאות (בידוד, סגירת אמצעי שינוע המונים, סגירת בתי ספר ומקומות עבודה, ביטול אירועים רבי משתתפים, וכו') נועדו לשמור על טובת הציבור. ומה לגבי טובת הפרט? שהרי אנשים בוחנים את הסיכון ועוצמתו ביחס לעצמם. כדי לשמור על האיזון העדין בין שני החלקים האלה יש לתקשורת תפקיד מרכזי.

לא פעם במהלך המשבר הנוכחי הנימוקים להתגוננות מפני הקורנה אינם מתוקשרים לציבור באופן בהיר. מה שמוביל להגברה לא נחוצה של החששות והפחדים של הפרט מפני וירוס חמור, בלתי נשלט, שיביא לתרחיש אפוקליפטי. כדי שהפרט יבין מה הוא יכול ונדרש לעשות, עליו להבין את מקומו היחסי בתוך ההיערכות של בריאות הציבור.

ביום שאחרי הקורונה, הרשויות יבחנו את עצמם וייבחנו על פי מדד האמון.

אמון הציבור הוא מצרך יקר, קדום והכרחי, שאין לו קשר למערכות ניטור מדויקות או לטכנולוגיה פורצת דרך. אמון הציבור נשען על תיאום, שיתוף, שקיפות ומסירת מידע, ללא עירוב אינטרסים זרים של רשויות הבריאות בתהליך קבלת ההחלטות. בנוסף, תקשור מידע, אינו רק הודעה בדבר קיומה של אי-ודאות, אלא בנתינת מענה פומבי לתיאוריות ולהשערות שמומחי בריאות הציבור מתמודדים ושואלים את עצמם בחדרי חדרים. 

הכותבת היא ראשת מגמת קידום בריאות וראשת (מייסדת) מרכז המחקר לתקשורת בריאות וסיכונים, ביה״ס לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה. היא חוקרת אורחת בבית הספר לבריאות הציבור ב-University of Illinois at Chicago

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988