פרשנות: זו לא המגפה, נתניהו ואדלשטיין הם אלה שמשתקים את הכנסת

ביום שני הושבעה הכנסת ה-23. זה היה אירוע מדכדך, עגמומי, מבודד ומייגע. מנכ"ל הכנסת אלברט סחרוביץ', קצין הכנסת יוסף גריף ודובר הכנסת שמוליק דהן עבדו באופן נחוש ומקצועי. הם הגבילו את האירועים, צמצמו למינימום את מספר המשתתפים והפחיתו את מספר כלי התקשורת שהורשו להסתובב באזור. בהיותי בעלת אישור כניסת קבע למשכן הכנסת, ניתנה לי האפשרות לשהות במשכן, אך לא הורשיתי לצאת לרחבת וייל, שם קיבל משמר הכנסת את פני נשיא המדינה ראובן ריבלין. גם את הכניסה למליאה אסרו עלינו, העיתונאים.

כדי לצפות במו עיניי בטקסים החריגים, חיפשתי חלון תצפית ועליתי לקומה השנייה של המבנה. במעלה המדרגות, מעל לשער אתרוג, ניצבים חלונות צרים וארוכים, פונים לכיוון צפון מערב, משקיפים מעל לרחבת וייל ואל כיוון "גן ווהאל לוורדים", מקום שבימים רגילים שמור למפגינים, ישראלים מעורבים, מוחים ואנשים במצוקה הדורשים מנבחרי הציבור לעשות מעשה.

התמקמתי ליד החלון וניסיתי לכוון את מצלמת הנייד כלפי מטה, אל משטח אירועי קבלת הנשיא. אך כמשל למצב הכנסת ה-23, מעין תיאור חזותי של הפוליטיקה בישראל, מצאתי את החלונות מטונפים באבק, מנוקדים במיני חלקיקים, עמוסים בטינופת שאינה מאפשרת לבצע צילום ראוי.

מבעד לעומס האבק והלכלוך על החלון, ראיתי מרחוק קבוצה של כ-30 ישראלים ניצבים בבגדיהם הצבעוניים על הדשא הירוק בגבעת ווהאל, והם צופים ממרחק בנשיא המדינה מגיע דרך השער הראשי של הכנסת ונכנס בהליכה לטקס ההשבעה המבודד.

הלב נצבט. קומץ אזרחים צופים מן הגבעה אל הנעשה ממול. ההמלצות לא לצאת החוצה עדיין לא היו בתוקף. את פניהם לא יכולתי לראות. משכן הכנסת, שאמור להיות בית העם המודרני, הפסיק לתפקד למענם של אזרחי ישראל. זה לא משבר הקורונה, אלא משבר פוליטי חריף ועמוק הרבה יותר מכל קורונה.

את הנעשה בשבוע האחרון בתוך הכנסת קשה לתאר. בדברי ימי הבניין לא היו התרחשויות כאלה. מילא הבידוד הנורא, הטקסים הצנועים, אווירת הנכאים. אך את הבית הזה מובילים כרגע קבוצת אנשים שהחליטו שהדמוקרטיה כנראה לא מספיק חשובה. מדובר בראשי מפלגת הליכוד. נתניהו, אדלשטיין ומיקי זוהר. הם טוענים שראשי מפלגת כחול לבן הם הדורסניים. הסיבה: הצעות החוק להחרגת נתניהו ממלאכת הרכבת הממשלה. הצעת החוק הזו, שספק אם תקבל גיבוי דעת משפטי, אכן הונחה אך היא רחוקה מהשלמת חקיקה.

אדלשטיין נאחז בכיסא יו"ר הכנסת

לשיטתו של אדלשטיין, גם שאיפת כחול לבן לכנס את המליאה, ברוב של 61 ולקיים הצבעה על זהות יו"ר הכנסת הבא, היא פעולה אנטי-דמוקרטית. בשנים האחרונות עשו בליכוד, בהובלת נתניהו, מהלכים רבים לשלול מן האופוזיציה כלים ואפשרויות, כולל הפעלת כללי החירום על מצבי השגרה כדי לחסום דיוני פיליבסטר. המצב הגיע עד כדי כך שיו"ר האופוזיציה דאז, יצחק (בוז'י) הרצוג, הוביל את כל האופוזיציה להחרמת דיוני המליאה.

בספטמבר 2019, שבוע לפני בחירות מועד ב', דחף הליכוד, בשיתוף פעולה עם יו"ר הכנסת, את חקיקת חוק המצלמות תוך התעלמות מכל הבקשות והתחינות של היועצים המשפטיים. החוק לא עבר, אך אדלשטיין איפשר למפלגתו ולחבריו לקיים שבוע של דיונים מסוקרים עם טענות שונות ומשונות לגבי היותם של האזרחים הערבים זייפנים מועדים. אם לא די בכך, הוא גם איפשר את חוק פיזור הכנסת (מועד א') שלא לפי סדר הדברים החוקתי, והוביל במו ידיו לדרדור החוקתי החמור ביותר אי פעם. כעבור חודש ביולי 2019, נזכר אדלשטיין שהפיזור היה לא כדאי, לא נכון, וביקש לגלגל את המצב לאחור, תוך שהוא מציע עוד חקיקה בלתי-חוקתית: ביטול בחירות, תקדים מסוכן בפני עצמו.

בשורה התחתונה, קצרה היריעה מלפרט את שלל המהלכים שחרגו מהתנהגות פוליטית סבירה. תפקוד מיטבי של מובילי משטר דמוקרטי, תלוי ברצון הטוב, הגינות ושמירה על כללי בסיס על ידי האנשים שמפעילים ומשתתפים בדמוקרטיה. בהיעדר שמירה על כללים בסיסיים, הדמוקרטיה מתפזרת כאבק אשר על החלון.

 יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין / צילום: יצחק הררי דוברות הכנסת

השיא החדש הוא סרבנות ההכרה ברוב הפרלמנטרי החדש שנוצר, הרכב שהוא מוזר ככל שיהיה. יו"ר הכנסת נשען על טיעון שאינו מתוך החוק או תקנון הכנסת. לדבריו, בשל הסיכוי שתוקם ממשלת חירום לאומית והסיכוי למגעים מאחורי הקלעים, אין לאפשר למליאה להצביע על בחירת יו"ר הכנסת. אדלשטיין חוסם בטיעונים פרוצדורליים את ההליך של ההצבעה הראשונית במליאה, שזה עתה כונסה. ברקע, הוא מפעיל אמצעים דרקוניים של איסור מפגשים של מעל עשרה בני אדם, וזאת על אף שהכנסת אמורה להיות מוחרגת מן המצב, בהיותה גוף חיוני.

לא עזרו חתימות של 61 איש שדרשו הצבעה במליאה על בחירת יו"ר הכנסת הבא. אדלשטיין נאחז בקרנות הקורונה - כפי שהטיח בו ח"כ סגלוביץ' לפני מספר ימים - וחוסם באמצעות פרוצדורה את ההליך שיזיז אותו מכיסאו.

הפעם לא נתניהו היה הראשון לזהות

במוצאי השבת שעברה התייצב נתניהו בפני הציבור וחשף לראשונה את כוונתו להשתמש באמצעי מעקב דיגיטליים אחרי אזרחים ישראלים, תוך שימוש בטכנולוגייה של השב"כ. צעדי חירום כאלה מחייבים הצגת הפרטים בפני תת-ועדה של ועדת חוץ וביטחון. במוצאי שבת, 14 במרץ, הכנסת ה-22 הייתה בימיה האחרונים. ניתן היה ביום א', על הבוקר, לכנס את ועדת המשנה ולהציג שם את הפרטים, לתת לראש הוועדה ח"כ גבי אשכנזי לערוך דיון סביר, בן כמה שעות כדי לאשר את צעדי החירום.

בכלל, במצב קריסה שכזה, של מערכת בריאות, שירותי תעופה, תחבורה ציבורית והשבתה כוללת, ראוי שממשלה כלשהי, בטח ממשלה יוצאת שלא זכתה לאמון הכנסת מאז ראשית 2019, תישען על בית המחוקקים. אם חס וחלילה יהיה כאן אסון בסדר גודל עצום, תקום ועדת חקירה ממלכתית ויהיה אפשר לתאר בה איך הזרוע המבצעת התעלמה ודחקה את עבודת הגופים המפקחים על הממשלה.

השאיפה של נתניהו הייתה צריכה להיות בדיוק הפוכה. לוודא שהמנגנונים של הפרדת הרשויות עובדים כמו במשטר תקין. כן, גם בעת חירום לאומי. הוא צריך היה לפנות לסיוע, לייעוץ ולהכרה בצורך באותן פעולות חירום. במיוחד בסיומה של שנה בה אין לו רוב חוקי.

 ראש הממשלה בנימין נתניהו בהצהרה על הנחיות חדשות למשבר הקורונה / צילום: Gali Tibbon, Associated Press

תחת זאת, נתניהו ניסה להשתמש בוועדת המשנה לשירותים חשאיים של ועדת חוץ וביטחון לצרכיו האישיים. ביום שני בצהריים, שעתיים לפני פקיעת תוקף הכנסת ה-22, הגיעו המשנה ליועמ"ש רז נזרי, מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב וראש שירותי בריאות הציבור במשרד, פרופ' סיגל סדצקי - לדבר בפני הוועדה. הם פתחו עם משבר הקורונה. שעה וחצי חלפה. ולא נותר זמן להציג, ולו במעט, את נושא המעקב הדיגיטלי. הכנסת ה-22 פקעה.

בצמרת כחול לבן הבינו כי הריצה לוועדת המשנה נעשתה למראית עין, מחטף. זה היה מהלך נתניהו קלאסי: כך הוא יוכל לומר שניסה להשיג את אישור הוועדה, אך לא נותר לו זמן. ביום שני בערב, אחרי ההשבעה של הכנסת החדשה, הוא כבר הציג את תקנות שעת החירום והסביר שוועדת המשנה לא אישרה ולא נותרה לו ברירה.

עוד במוצאי שבת שעברה היה אחד שכבר זיהה, משה יעלון, שר הביטחון לשעבר. ברקע עמדו קריאותיו הפומביות של נתניהו לכחול לבן לבוא לממשלת חירום, לתקופה קצובה של חצי שנה, תחת נתניהו כראש הממשלה.

בצמרת כחול לבן, בעיקר בני גנץ וגבי אשכנזי, חשבו שאין ברירה אלא ללכת לכיוון הזה. להתחשב בציבור הישראלי ובקריסה שכל הישראלים רואים סביבם. אך יעלון היה זה שהתעשת ראשון. שלוש שעות אחרי הצהרת נתניהו במוצאי שבת הוא כתב בטוויטר: "כל מי שביקר אותנו כשהזהרנו מפני הפיכתנו לטורקיה של ארדואן, שיעכל ויפנים את הניצול הציני של משבר הקורונה, לצרכים פוליטיים אישיים, של נאשם לפני משפט".

 בני גנץ במליאת הכנסת הריקה בצל הקורונה / צילום: גדעון שרון, דוברות הכנסת

למרות כל האמור, יכול להיות שמתקיים מו"מ כלשהו ברקע, בניסיון לפתור את המשבר באופן משותף. מכחול לבן יוצאים מסרים סותרים. יש מי שאומר שהמו"מ הוא על נקודת החלפת הרוטציה. נתניהו רוצה שנתיים, גנץ לא מסכים לכך, אך שמא יש מה לדבר על תקופה פחותה. מנגד, אחרים בכחול לבן, במיוחד יעלון ויאיר לפיד, מתנגדים באופן מוחלט לכל עבודה משותפת עם נתניהו, כל עוד הוא עומד למשפט.

עמיר פרץ טרם התאושש

יו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ נקש מרפקים אחרי ההשבעה עם כמה מידידיו הטובים והוותיקים בכנסת. ח"כ אחמד טיבי, השר אריה דרעי ואחרים. כולם שמרו מרחק, נזהרו, לא לחצו ידיים. האגרוף שהוא חטף לפנים מאורלי לוי-אבקסיס לא הותיר עליו סימנים כחולים, אך נפשו פגועה. בשיחות עם סביבתו הוא מתאר את גודל ההלם. גם כשרצתה לקבל החלטה פוליטית כה בזויה, כיצד עשתה זאת בלי להרים טלפון וליידע. אחרי חודשים של סחיבת אלונקות, כשהוא הוציא אותה מן המדבר הפוליטי, נתן לה במה, חיבוק ופרגון ציבורי. כשהוא לחץ את מפלגתו ואת מרצ להעניק לה את המקום השני ברשימה, לא פחות, הלכה לוי-אבקסיס ונעצה את החרב עמוק בתוך הלב. הוא עדיין בהלם מן ההתנהגות, מכך שלוי-אבקסיס אפילו לטלפון שלו לא ענתה.