"גדי היה בן דור של מחויבות ציונית פשוטה ומובנת מאליה"
פרופ' אוריאל רייכמן, נשיא ומייסד הבינתחומי הרצליה, על אחיו גד רייכמן
קצרים וקשים היו ימי חייו של גדי אחי הצעיר. בילדותו חלה בשיתוק ילדים. קשיי למידה ותקשורת בעייתית עם האב הרחיקו אותו מהבית. בשריון שרת כטען קשר וסבל חברתית. לאחר הצבא עבד כעוזר טרקטוריסט, אסף כסף ורכש כרטיס טיסה ליוון. טיול ראשון לחו"ל, טיול שלא מומש. את סיפור הקרב שמעתי מפיו של המט"ק, דוד והבה, בבית החולים רמב"ם. מעמד סוריאליסטי. ללא יכולת לראות אותי, חבוש בשתי עיניו, מסר שמיד עם פרוץ הקרבות נסע גדי להתחייל בפילון. הוא לא הופיע ברשימות וסורב. לא ויתר הגיע לנקודת כינוס שריון בדרום הכנרת. טנקים ירדו עם גוויות לוחמים. היה צורך בתחלופה.
גד רייכמן ז"ל / צילום: תמונה פרטית
גדי התנדב. שש שעות נלחם בבגדים אזרחיים. קרבות השריון באזור יהודיה היו בקירבה רבה. הטנק ספג פגיעה והמט"ק נפצע קשה. גדי חילץ אותו למדרון אחורי וחזר לטנק לדווח בקשר על פצוע. בדרכו, מקלע צריח של טנק סורי, שהגיח מקרוב, קרע את חזהו. לימים התאבד אבי על קברו של גדי. גדי היה בן 22 במותו, לא הניח אחריו הישגים או יורשים. הוא היה בן הדור ההוא, שהמחויבות הציונית הפשוטה, המובנת מאליה, הניעה אותו לתרום את כל שיכול היה והסתיימה במותו. כן, זה היה לפני שהכרזת העצמאות נמחקה בפועל, והציבור שלא היה מוכן מעולם לשפוך דמו למען הקיום הלאומי השתלט על המדינה.
"אלכס הוא השראה לדרך המקצועית שלי, והבחירה לחיות בישראל"
בנג'י זינגר, מנכ"ל Wework ישראל, על אחיו אלכס זינגר
אחי אלכס זינגר ז"ל נהרג בהתקלות עם מחבלים בלבנון ביום הולדתו ה-25. לאחר סיום לימודיו באוניברסיטת קורנל, אלכס התנדב ליחידה קרבית בצה"ל ושירת כקצין ומפקד מחלקה. אלכס נולד בווייט פליינס, ניו יורק בשנת 1962 והחל לצייר כשהיה כבן 4, והמשיך לצייר ולכתוב עד מותו בטרם עת. לאחר שאלכס נהרג, משפחתי אספה את כתביו ויצירות האמנות שלו כדי לחלוק עם העולם את מה שאלכס חי עבורו.
אלכס זינגר ז"ל / צילום: תמונה פרטית
אלכס, שהנושא העיקרי בכתביו הוא כיצד לתרגם אידיאלים למעשים, הוא זה שמהווה השראה לדרך המקצועית שלי, והבחירה לחיות בישראל. אני מקווה שהוא גאה במשפחה ובעסק שבניתי פה. אחיי ואני חיים לפי מורשתו של אלכס, שעיקרה תרומה למדינה, ומנחילים אותה לילדינו - אחד עשר אחייניו ואחייניותיו. השנה, בכדי לכבד את זכרו, אני אחלוק את סיפורו עם עובדי וחברי קהילת WeWork.
"על-אף גילו הצעיר ניכרו בצבי מידות ותכונות נעלות"
שאול גלברד, מנכ"ל בנק יהב, על אחיו צבי גלברד
אחי צבי גלברד ז"ל נולד בשנת תשי"ז, 1956, במונטווידאו אורוגוואי, בן בכור מבין ארבעה בנים להורינו קלרה שתחי' ואברהם ז"ל. צבי היה תלמיד בית-הספר "יבנה" ופעיל בתנועת "בני-עקיבא", ובגיל 15 עלה לבדו לישראל. צבי סיים את לימודיו במגמה הריאלית בישיבת בני-עקיבא כפר-הרא"ה בהצטיינות, ולאחר מכן שירת כתותחן בגדוד שריון במסגרת ההסדר בישיבת קריית ארבע.
צבי גלברד ז"ל / צילום: תמונה פרטית
בשנת תשל"ט, 1978, נישא צבי והקים ביתו בקרית-ארבע שם נולדו לזוג שני בנים. בגיל 25 נפל צבי בתחילת הקרבות במלחמת שלום הגליל, בשנת תשמ"ב, 1982. צבי השלים בהצטיינות את בחינות ההסמכה לרבנות. על-אף גילו הצעיר ניכרו בצבי ז"ל מידות ותכונות נעלות, שזיכו אותו באהבה ובאמון רב מצד משפחתו, מכריו ומוקיריו הרבים. צבי היה ועודנו מופת לכולנו.
"מפציעתי החלמתי, לא מפצעי הגעגוע למוטי"
ענת ששתיאל, מנכ"לית POWER CARD, על בן דודה מוטי הרשקוביץ'
הייתי בת 5 כשבישרו לנו שמוטי נהרג. אחד הזיכרונות החזקים שלי ממנו הוא כתפיו הרחבות וגובהו, משום שתמיד כשהיה מגיע לבקר הדבר הראשון שהיה עושה, היה להניף אותי לגובה ולהניח אותי על כתפיו. כך היה מסתובב איתי בגאווה. לצערי הרב לא הספקתי ליהנות שנים רבות ממוטי, ואני זוכרת היטב את השבר והכאב כאשר סיפרו לנו שהוא נעדר ואחר כך גופתו נמצאה.
מוטי הרשקוביץ' ז"ל / צילום: תמונה פרטית
מאז, ימי הזיכרון והאזכרות של מוטי הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהווי חיינו. מספר ימים לפני פגיעת טיל בזחל"ם שלו הוא כתב גלויה למרים, אישתו ההרה בחודש תשיעי, וביקש שתשמור על בתם אפי וגם על זאביק, שעוד לא נולד. ובכך נתן את השם לבנו. מוטי היה ציוני ועלה מרומניה ב-1964, שם למד שנה בטכניון.
בסיום לימודיו באולפן בעין דור, החליט למלא את חובת השירות בצבא ולא להמשיך את לימודיו בטכניון בחיפה. בגיל 25 כשנה לאחר שנישאתי לניר, בעלי, ועברתי לירושלים. אז תקופת הפיגועים של הסכינים והאבנים נפגעתי גם אני בפיגוע. לאחר ניתוח שכבתי בבית החולים כשלידי אזוקה למיטה מחבלת ערביה שנורתה בראשה כשניסתה לדקור חייל בירושלים, ונשארה בחיים. חלפו שנים רבות ואני החלמתי מפציעתי, מאמינה בתקווה לשלום ובדו-קיום, אך ישנם פצעי געגוע שהזמן לא מרפא.
"הזיכרון האחרון מאמנון שעל שמו אני קרוי"
עו"ד אמנון לורך, משרד עוה"ד יגאל ארנון, על אמנון כרמי
שבועות לא רבים לפני פטירתו, התייצבתי אצל שמעון פרס, לשמוע על אמנון כרמי, חברו לגרעין אלומות. רק לאחרונה, הודות ליכולות החיפוש המופלאות ברשת האינטרנט, נמצא כי האיש שעל שמו אני נקרא, היה חברו בבחרותם. אמנון נהרג ב-1948 באחד הקרבות המרים על משלט הרדאר הבריטי, בדרך לירושלים הנצורה. אחד מ-75 הרוגים בקרבות על הגבעה המבוצרת. אין כמעט קרבות, בכל מלחמות ישראל, שבהם נפלו יותר לוחמים.
אמנון, בן טובה לבית סמוק ואהרן, בנו של הרב ויינברגר מבודפשט, נולד ב-23.4.1925, בירושלים. בהיותו בן חמש, מתה אמו ובתרצ"ח התייתם גם מאביו, שנרצח בידי פועלים ערביים בעובדו כמנהל-עבודה בבניית בית- החולים הממשלתי בירושלים. דרכו הצטלבה עם דרכו של אבי ד"ר נתנאל לורך ז"ל בבריגדה, עת שנעה ונדה באירופה. עם שובו לישראל, התנדב להגנה, משם הדרך לפלמ"ח היתה קצרה וכחייל בחטיבת הראל מצא את מותו. הוא לא השאיר אחריו שאירי בשר או זיכרון. לשיטת אבא נקראתי על שמו, אמא אריקה אומרת שלא רק ... עם מותו של שמעון מת גם הזיכרון האחרון מאמנון. רשימה זו התגלגלה לה בין כמה חברים, והנה נמצא שלא רק אני קרוי על שמו, אלא גם אמנון גדעון ידידי, אותו הכרתי כשהיה סמנכ"ל בבנק דיסקונט. עולם קטן?
"דווקא היום חשוב שנזכור לוחמים כמו אמוץ"
עו"ד מאור ברדיצ'בסקי על חברו סא"ל אמוץ גרינברג
את סא"ל אמוץ גרינברג ז"ל הכרתי במהלך עבודתנו המשותפת ברשות ניירות ערך. אמוץ היה חוקר בכיר וראש צוות במחלקת החקירות של רשות ניירות ערך, ואני הייתי פרקליט ברשות. אמוץ היה בן אדם מדהים במלוא מובן המילה. דמותו נערצת עד היום במסדרונות מחלקת החקירות של הרשות. שמו הלך לפניו, הנתינה ותחושת השליחות ניכרות היו בו תמיד, ובזיכרונותיי נחרטו זיו פניו וחיוכו הצנוע והיפה. בהלוויה לא נותרה עין יבשה. הכאב היה כבד מנשוא.
אמוץ גרינברג ז"ל / צילום: תמונה פרטית
למרות שאמוץ יכול היה להשתחרר משירות המילואים, בגיל 45 בהיותו נשוי ואב לשלושה ילדים, בחר הוא להמשיך להתנדב למילואים. במהלך מבצע "צוק איתן", בעת שירותו כקצין מבצעים בחטיבת שריון 188, נהרג אמוץ בהיתקלות עם מחבלים שחדרו לישראל ממנהרה סמוך לעין השלושה. אמוץ היה גיבור, אות ומופת לכולנו. על רקע מגפת הקורונה הקשה, שעה שאנו ספונים בבתינו וחרדים לשלומנו, חשוב שנזכיר ונזכור ביתר שאת את כל אותם לוחמים שחרפו נפשם למען ביטחוננו.
"לא אשכח את המבטים החודרים בגב בהלוויה"
אורי לופט, מנכ"ל מילובר, על אחיו צביקה לופט
כשהגיעו הטלפונים ששאלו האם ראיתי את תמונות המסוק המתרסק מעל ריחניה, לא דאגתי. צביקה תמיד יצר תחושת בטחון מלאה. התקשרתי והשארתי לו הודעה. בהמשך נסעתי כמו משוגע לביתו בחגלה, חשבתי שהוא לכל היותר נפצע קשה. כשהגעתי, ניגש אליי נמרוד שפר, מפקד בכיר בחיל האוויר שאמר לי 4 מילים: "אורי, אח שלך נהרג". המשפט הכה אותי בכאב נורא שצרוב בי עד היום. כשצביקה נפל, הורי היו בניו יורק אצל אחי הצעיר. בהתחלה מרחיקים הכול ופועלים באוטומט. למי מודיעים, מי מודיע ואיך? אח"כ באה ההתפרקות והכאב הבלתי נסבל.
צביקה לופט ז"ל (מימין) ואורי לופט / צילום: תמונה פרטית
גדלנו יחד, 4 אחים, בקיבוץ ראש הנקרה. ילדות מאושרת, מלאה בספורט, כדורסל ושעות ביחד על הדשא. צביקה, שהיה ספורטאי מצטיין, מנהיג טבעי וניחן בכריזמה שקטה היה אח בכור ומקור לגאווה עבורנו. בעקבותיו הלכנו גם אנחנו לשנת שירות ולשירות צבאי משמעותי. צביקה ואני הינו דומים מאוד. לא אשכח את כל המבטים, החודרים בגב, של הבאים ללוויה ולשבעה. הוא השאיר אחריו הורים, אישה, שלוש בנות ושלושה אחים. בן 42 היה במותו.
"הוריו של ליאור חיזקו אותי בשבעה"
אל"מ במיל' אורלי גל, מנכ"לית עמותת נט"ל, על סמ"ל ליאור זיו
הלילה ההוא בחול המועד פסח 2003 בו הגיע הדיווח על נפילתו של סמל ליאור זיו ז"ל שנפל במהלך פעילות מבצעית אליה הצטרף כצלם מתעד בחטיבת גבעתי, נצרב בליבי. שירתתי אז כסגנית דובר צה"ל. ליאור היה ילד של אור ושמחה עם חיוך כובש. איני יכולה לשכוח כמה קשה היה לי להיכנס לבית בשבעה. מה אומרים, איך מנחמים על אבדן של ילד. אך באופן מעורר השראה מצאתי עצמי מחוזקת ומחובקת על-ידי ההורים ובני המשפחה. נדיר וחריג לאבד חייל ביחידת דובר צה"ל והמוות של ליאור היכה בכולנו ביחידה, ובעיקר במשפחה שלא ידעה שהוא ירד לעזה, מאחר שלא רצה להדאיג את אמו. במקביל נדרשנו לטפל בחבריו של ליאור לחזק ולעבד יחד איתם את האובדן הנורא.
לאחר פרישתי מצה"ל בחרתי להמשיך ולסייע לנפגעי טראומה על רקע לאומי וכך הגעתי לנט"ל. אני נושאת בליבי את ליאור בכל יום, ומאמינה שהוא צופה בנו מלמעלה עם חיוך של מלאך.
"חוש ההומור של אסף מצחיק אותנו עד היום"
נעה אשר-גרמן, סמנכ"לית אסטרטגיה בגוגל ישראל, על אחיה אסף אשר
26 שנים עברו מאז שאחי, סרן אסף אשר ז"ל, טייס מסוק בחיל האוויר, נהרג בתאונת אווירית והוא רק בן 21. באותו ערב חורפי וסוער בינואר 1994 בילינו אסף ואני בבית כאשר לפתע צלצל הטלפון והזעיקו אותו לטיסה מבצעית דחופה. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. בתאונה נהרגו גם האלוף נחמיה תמרי, רב סרן אופיר קאופמן, וסרן עופרי יואלי.
אסף אשר ז"ל / צילום: תמונה פרטית
תמיד היינו משפחה מלוכדת ולאסף היה תפקיד מרכזי בהווי המשפחתי. הייתה לו אישיות יוצאת דופן, חריפה, יצירתית. גם היום כשאנחנו מעלים זכרונות, אנחנו לא מפסיקים לצחוק מחש ההומור הייחודי והאינסופי שלו. לפעמים זה מרגיש כאילו זה קרה אתמול.
הפחד הכי גדול שלי הוא שהזכרונות יטשטשו עם השנים ולכן אני מקפידה לספר לילדיי על מעשיו של אסף. כמו למשל, על כך שנאסר עליו להגיע לביה"ס על אופניים בטענה שזה מסוכן לרכוב על שני גלגלים. למחרת הוא הגיע על סקטים והסביר שיש להם ארבעה גלגלים. השבט שלנו גדל, והיום לכל אחד מאיתנו יש בן שהשם השני שלו הוא אסף. ביום הזיכרון הזה לא נגיע עם כל המשפחה והחברים "לגינה של דוד אסף" כמו שהילדים שלנו קוראים לבית העלמין בקרית שאול. גם מרחוק - נזכור ונאהב אותו ללא סוף והוא תמיד יהיה חלק מהלב של שבט אשר המורחב. אסיים בקטע משיר שכתב אחינו הבכור גל אשר, "מלאך שומר שלי" לזכרו של אסף:
על המים
כמו בארבע כנפיים
אני עף לשמיים
עם אותה משאלה
תפילה שאתה איתי
אנחנו שניים
אותן עיניים
תמיד ידענו
ידענו אתה ואני
אותו החומר
אותה הרוח
אחים לנצח
מלאך שומר שלי.
"ככל שקיבלתי תשובות - צרבה בי תחושת הפספוס"
יורם חלילי, מנכ"ל משותף בבאיה טכנולוגיות, על שלמה כהן טוהר
מהמבט של אמא שלי ניבט צער העולם כולו. אחרי ימים רבים של החשכת הבתים ומלחמת יום הכיפורים הארורה, בהם ישבנו בעלטה מאיימת, הגיע תורו של האור. אבל במקומה הגיעה בשורת איוב: בן דודה של אימי, רב"ט שלמה (סעיד) כהן טוהר ז"ל, נפל. נהר שוצף של ציונות ואהבת ישראל זרם בלבו של שלמה והביא אותו לישראל, בשנת 1969, אליה עלה במסגרת עליית הנוער מאיראן. הוא התגייס לצה"ל ונלחם בחירוף נפש במלחמת יום הכיפורים וגם אחריה - במלחמת ההתשה. ב-26 במאי 1974, שעה לפני הכרזה על עוד הפסקת אש, פילח פגז סורי את הבונקר שבו שהו שלמה ושניים מחבריו במוצב תל-ענתר, בעומק הגולן הסורי. הבונקר קרס עליהם - שלמה ושני חבריו הלכו לעולמם בו במקום.
שלמה כהן טור ז"ל / צילום: תמונה פרטית
במשך עשרות שנים היה זיכרו של שלמה נוכח, אבל מילה לא נאמרה בפורום המשפחתי. חששנו לצער את הוריו, את אחיו ואחיותיו ואת בני המשפחה האחרים והשתדלנו לא לשאול שאלות. רק כשאביו של שלמה הלך לעולמו, העזתי לשאול. ככל שקיבלתי תשובות - צרבה בי תחושת הפספוס. באיה טכנולוגיות מייצרת היום מכונות הנשמה לישראל. ואני חושב - לו רק הייתי יכול להציל את חייו של שלמה כהן טוהר ז"ל. לזכרו.
"המשפט האייקוני 'תדע כל אם עברייה' נכתב על איתן"
עו"ד דוד חמו, שותף במשרד מ. פירון ושות', על מפקדו רס"ן איתן בלחסן
את רס"ן איתן בלחסן ז"ל, בן מושב רמות נפתלי, הכרתי לראשונה במפגש אקראי. הוא היה אז מפקד פלוגת מסלול אוגוסט 1992 בגדוד "צפע" בחטיבת הצנחנים, ואני מפקד מחלקה צעיר בפלוגת החוד בגדוד. כבר אז, ממבט ראשון ועוד לפני שהכרתי אותו לעומק, הקרין איתן, בטבעיות ובלא צורך להכביר במילים, עוצמה, כריזמה ובטחון בולטים במיוחד - כאלה שמאפיינים מנהיג.
איתן בלחסן ז"ל / צילום: תמונה פרטית
מאוחר יותר, כשהוצע לי לשמש כסגנו של איתן, הסכמתי ללא היסוס. שמו ואישיותו הלכו לפניו. מה שהכרתי בעבר בגדר שמועה, הפך, בחודשים ששרתנו יחד, למציאות יומיומית. איתן היה מופת ודוגמה לדמות המפקד. ממש כאילו עליו נכתב המשפט האייקוני "תדע כל אם עבריה שהפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך". מקצועיות אין קץ, דוגמה אישית פנומנלית, שקט פנימי מרגיע וביטחון עצמי הניעו אותנו. לא היה צריך יותר מזה.
לאחר שחרורי המשיך איתן בקריירה הצבאית והתקדם במעלה הדרגות והתפקידים בחטיבה. בשנת 1999 נפל איתן בקרב בלבנון, כשהוביל, כמפקד סיירת צנחנים, את היחידה לפעילות יזומה נגד חוליות מחבלים.
היכן בני הדור שלנו במנהיגות הלאומית?
עו"ד דוד חודק, ראש משרד גרוס GKH, על מיכאל ורדי ומיכאל גולדמן
היו אלה שני מיכאל. סגן מיכאל ורדי, מפקד מחלקה 1, וסג"מ מיכאל (מייק) גולדמן, מפקד מחלקה 3. אני פיקדתי על מחלקה 2. לילה, אנו נלחמים סביב מעוז "מפרקת", שעל גדות תעלת סואץ. ליד המעוז אזור צליחה מצרי. ראש המעוז נכבש על ידי המצרים. חיילי המעוז ששרדו, נמצאים בבונקר שבתחתית המעוז. לכולנו היתה זו טבילת האש. מיכאל נלחם באומץ ובקור רוח בלתי רגיל. הוא נכנס פעמיים למעוז הנצור, פינה פצועים, עודד את החיילים ואף ביקש רשות לפנות את כל החיילים. לא ניתן אישור לכך. בהמשך, פונה לאזור הצליחה המצרי שבקרבת המעוז, פוגע במטרות ונלחם בחיילי החי"ר המצריים.
לקראת בוקר הוא מגיע לאזור שלי ועוצר לצידי. תוך דקות פוגע בצריח הטנק טיל סאגר והורגו. מייק הגיע למעוז בשעת לילה מאוחרת. בשלב זה, הטנק שלי תקוע בקרבת המעוז. החלטנו להיכנס עם הטנק של מייק שעומד בצריח, המפקד ואני לצידו בפתח השני. בכניסה למעוז, אנו נתקלים באש תופת מצרית. הקליעים ניתזים על צריח הטנק כטיפות של גשם. מייק פועל בקור רוח מופתי ויורה במקלע. ביציאה אנו נתקלים שוב באש תופת, משיבים אש, ואחד הכדורים פוגע במייק והורגו. פעם שאלתי חבר היכן בני הדור שלנו במנהיגות הלאומית. הוא השיב - הם הלכו ביום הכיפורים.