"אולפן בימי קורונה, חמישה אנשים מבוגרים בקבוצת סיכון. כל הזמן מחטאים עמדות ועמודי מיקרופון. מדי פעם, מישהו מהם שוכח להסיר את המסכה ומתחיל לשיר איתה. אני מזכיר לו להוריד אותה כדי שהמיקרופון יקלוט אותו".
הדובר הוא אמיר לקנר, מוזיקאי צעיר (32), מלחין, מעבד ומנהל מוזיקלי בתיאטרון ובטלוויזיה. וגם זה שכתב לערוץ הופ את השיר שתיכף תתחילו לזמזם: "היום יום חמישי". ויש לו עוד ג'וב מענג במיוחד. הוא המעבד המוזיקלי של השירים של "זהו זה" הנוכחית.
כי עם כל הכבוד למערכונים המשוחקים לעילא של החמישייה שמתוארת בפתיח - דובל'ה גליקמן, אבי קושניר, שלמה בראבא, מוני מושונוב וגידי גוב - הרי שהסיבה המרכזית לצפות ב"זהו זה" השנה היא השירים שהם מבצעים במהלך התוכניות.
"זהו זה" בהקלטות השירים בתוכנית / צילום: חניתה בראונשטיין
זו לא סתם דעה, אלא עובדה מגובה במספרים: על-פי נתוני כאן 11, עד כה צפו בשירים של "זהו זה" בעונה הנוכחית 1,231,397 אנשים - וזה כולל את היוטיוב, הפייסבוק, האינסטגרם, האתר וה-VOD. ונחדד: לא מדובר בנתוני צפייה של התוכנית כולה, או של המערכונים, אלא של השירים בלבד, שבהם - ספציפית - צפו יותר ממיליון אנשים.
"אתמול ברחוב, עצר אותי מישהו על קטנוע, הרים את הקסדה ואמר לי: 'אתם הביטלס'!", מספר מוני מושונוב על התגובות שהם מקבלים בזכות השירים, ויש לו גם הסבר להצלחה - הקורונה: "קיבלנו עלינו להנעים לאנשים את המצב ולהשכיח קצת את הצרות". מעבר לזה, הוא מוסיף: "אני לא מכיר כזאת רמה גבוהה של מעורבות בשירים, כמו שלנו. קורה בינינו משהו נפלא, אנחנו מתואמים מאוד בלשחק ביחד, וגם לתת ספייס אחד לשני. ההרמוניה שלנו מתבטאת גם בשירים. לא כולם יכולים לשיר ביחד, אבל אנחנו יכולים. מה גם שאמיר לקנר ידע להדריך אותנו בשירה", הוא אומר ומיד מתקן: "אבל את גידי לא היה צריך להדריך".
וגידי גוב עצמו מוסיף: "איכשהו, מהשיר הראשון, אמיר הצליח לגרום לחמישתינו להישמע כמו להקת גברים שכל הזמן עושה את זה. חמישה גברים שנוגעים ביחד בשירים מוכרים, נהנים וגם שרים יפה! ויש פה עניין של טיימינג. סגרו את הכול. אנחנו יכולים לשיר רק בטלוויזיה, שזה מקסים".
תעלומת הקסם של השירים מרתקת: איך קרה שדווקא חבורה של שחקנים בני 70 הצליחה להקסים רבים כל-כך בימי הקורונה? "יש בשירה שלהם חום, כוונה וחיבור, וגם שרמנטיות איב מונטנית כזו", אומר שדרן הרדיו בועז כהן: "הם לקחו מתוך מאגר גדול של שירים מצוינים מפעם והנגישו אותם לקהל חדש, ולא רק חדש, ברמה גבוהה. זה הזכיר לי את השירים בתוכנית 'לילה גוב', כשפתאום היו ביצועים יפים ומפתיעים".
במקרה או שלא, מי שערכה והפיקה עם גידי גוב את "לילה גוב" ששודרה בערוץ 2 בשנות ה-90 היא אתי אנטה שגב, העורכת הראשית של "זהו זה" הנוכחי. "הרצון באיחוד של 'זהו זה' הוא לא דבר חדש", היא מספרת איך חודשה התוכנית. "גם הקהל דרש, וגם המשתתפים, שנשארו בקשר אוהב כל השנים. מדי פעם עשינו עם כולם פגישות בעניין האיחוד, אבל הן לא הבשילו. גם שרון דריקס מכאן 11 (מנהלת תוכן תרבות ובידור בטלוויזיה) דיברה איתי כמה פעמים על העניין, וזה לא יצא. אבל כשהיא התקשרה הפעם, בתקופת הקורונה, כבר היה ברור שזה יצליח, כי זה הכי הזכיר את מלחמת המפרץ, וגם כולם מצאו את עצמם נטולי תוכניות. תוך יומיים-שלושה הכול התחבר".
"זהו זה" בהקלטות השירים בתוכנית / צילום: חניתה בראונשטיין
את ההזדמנות לעבד את השירים לתוכנית, לקנר מגדיר בחיוך: "מתנה מהקורונה". "אתי מכירה אותי כבר עשר שנים מכל מיני פרויקטים שעשיתי. אינטואיציה לא ברורה גרמה לה להציע לי את הפרויקט. מ-100% תעסוקה שהייתה לי בכל מיני פרויקטים מוזיקליים שקשורים לתיאטרון, הגעתי לאפס בגלל הקורונה. ופתאום, הגיע הטלפון הלא יאומן הזה - בוא תעבוד עם חמישה מענקי התרבות שגדלת עליהם כל החיים! המזל הכי גדול שלי היה שהם הסכימו שזה יהיה אני. רובם לא הכירו אותי, אבל הם סמכו על אתי. הסתערתי בכל הכוח ועם כל הלב על ההרפתקה המטורפת הזו".
"פחדתי מצל עץ תמר"
בגלל שהכול קרה כל-כך מהר, נדרש ללקנר זמן קצר להתעשת ולהתחיל בעבודה: "ביום הראשון של הסגר המוחלט הקפיצו אותי לחזרה בזאפה על השיר 'פארנויה' עם חמישתם ושלמה גרוניך. בהתחלה הייתי בהלם שאני בכלל בחדר אחד עם הענקים האלה. הם נתנו לי את המנדט להוביל אותם במסע המרגש הזה".
ואיך היה לעבוד עם החמישייה?
"כולם בכושר מוזיקלי, מוזיקליים להפליא ושמחים לשיר בקולות. הם נתנו בי אמון וזרמו איתי והפכו להרכב קולי ששר בהרמוניה. האתגר שלי היה להתאים את השיר אליהם מבחינת האופי והמנעד, ששונה אצל כל אחד מהם. היה חשוב לי שהם ירגישו נינוחים. שהשיר יבוא מתוכם ושהם יספרו את הסיפור שלו: דובל’ה הוא השנסיונר. בראבא מלא רוך ורגש עם מנעד ללא גבולות. קושניר - זמר הנשמה, הטנוריסט והסקסופוניסט. מוני הוא הג’אזיסט, המאלתר. וגידי זה גידי. אין צורך להוסיף. רק פותח את הפה, וחודר ללב. התאהבתי בהם".
בחירת השירים הייתה עניין עקרוני שדרש סיעור מוחות כדי להתאים אותם להלך הרוח ולמצב בחוץ: "השירים משדרים מתחת לפני השטח משהו עמוק שמתחבר לתחושות", מסביר מושונוב, "זה מעבר למילים - שגם להן יש משמעות נוספת בגלל המצב. נניח 'שיר לשירה'. עשינו אותו בסגר, כשהיה געגוע של סבאים לנכדים ונכדים לסבאים וכמיהה למשהו שמסמל שפיות; וכשפתאום התחיל האביב, שרנו את 'האוהבים את האביב'; כשכולם היו בבידוד, היה רגע שרצינו להתעודד, אז שרנו את 'היא תבוא' כשהיונה בשיר מבשרת שאולי דווקא אפשר להתגבר על זה. כל שיר היה קשור לתחושה הספציפית של אותו רגע".
גוב מסכים: "מוכרחים להיות אקטואליים. היה שלב שאמרנו, בואו נקליט חמישה שירים ביחד, שיהיה. אבל זה בלתי אפשרי - כי ההחלטה איזה שיר לשיר קשורה למצב רוח שלנו, שקשור למצב רוח של עם ישראל באותו רגע".
"הקו המנחה בבחירה היה שזה שיר שאנחנו אוהבים, ושהאהבה אליו תורגש, ושבנוסף לכימיה עם השיר, נביא אמירה", מוסיף לקנר. "הבחירות היו אינטואיטיביות, וכל שבוע היה אתגר יותר גדול מהקודם, כי היינו צריכים להעלות את הרף. גיליתי מחדש את הכוח של העיבוד, וכמעבד, אני הכי אוהב דווקא את השירים שבשלב הראשון פחות הרגשתי בנוח איתם".
העבודה על השירים הייתה מאוד מהירה: "עברו 48 שעות מרגע שהוחלט על כל שיר, ועד שהוא עמד - מתוזמר ומושר לתפארת", מספר לקנר. "אחרי שהחלטנו על שיר, הכנתי סקיצה עם כיוון כללי, ואז ניסינו אותו ביחד, עשינו פינג-פונג מוזיקלי לראות אם זה עובד. לא תמיד זה עבד ברגע הראשון. גידי היה מאוד מעורב ונתן רעיונות. עמד לרשותי צוות ענק של נגנים נהדרים, שיכולתי לבחור מתוכו נגנים וכל אחד מהם הקליט את הכלי שלו באולפן הביתי שלו".
על השיר "צל עץ תמר" שזכה לתגובות נלהבות במיוחד מצד הקהל, הוא מספר: "בהתחלה פחדתי ממנו כי בביצוע המקורי שר המלך, זוהר ארגוב, וגם קרולינה - זמרת נשמה ענקית - מבצעת אותו. חוץ מזה, הייתי צריך להפוך שיר של זמר אחד, לביצוע בהרכב. אני שלם עם התוצאה, וגם קיבלתי תגובות משמחות מאנשים".
כשהוא נשאל איזה מבין הביצועים אהוב עליו במיוחד, לקנר מעט מהסס: "קשה לבחור, כמובן, אבל 'עוד סיפור אחד של אהבה' מרגש אותי. עוזי חיטמן שכתב אותו הוא יוצר מדהים ולא מספיק מוערך, והם שרו אותו בצורה מפתיעה. אהבתי במיוחד גם את 'בואי נתחבק' של אלון אולארצ'יק, שהדגשנו בו את הבוסה-נובה. הייתה לי זכות לעשות כיף. ובכלל, אני מקבל הרבה תגובות על השירים. זו זכות לגעת בלבבות של אנשים".
איך באמת אתה מסביר את ההתלהבות העצומה של כל מי שנחשף לזה?
"קודם כול, זהו כוחה של המוזיקה. ויש גם את עניין הנוסטלגיה - הבאנו שירים מכאן, שאנשים אוהבים. יצרנו מדורת שבט של שירים ישראליים. יש משהו טוב בביצועים פשוטים, או כמו שגידי אומר: 'בואו פשוט נשיר את השיר'. וזה עובד. ויש גם את גורם ההפתעה - שחקנים ששרים. הזמרים הכי טובים הם שחקנים. הזמרים הכי גדולים, מזאק ברל ועד ריטה, הם מספרי סיפורים. יש קשר גדול בין משחק למוזיקה. אם יש כישרון מוזיקלי ויכולת הבעה, אז זה בינגו".
דרישת שלום מעולם ישן
אנטה מתקשה להסביר את ההצלחה הגדולה של השירים: "האמת? אני לא יודעת להסביר. הרי אומרים שאם מישהו היה יודע את סוד הקסם, הוא היה עושה רק שלאגרים. נראה כאילו עידן השירים הולך ונעלם, והנה, קורה כאן משהו בלתי צפוי. אפשר לייחס אותו לכישרון הרב שלהם ושל אמיר לקנר, שמצליח לתת לשירים כל פעם גוון חדש, מפתיע ושונה ועושה איתם עבודה קולית מדהימה.
"חמישתם מדהימים בסופר-יכולת שלהם לשחק, והם לא אנשים צעירים - כולם באזור גיל 70 חוץ מקושניר התינוק, בן ה-60. יש להם הבנה עמוקה, רצינות והשקעה. הם סופר-טלנטים. העולם הרי השתנה בהמון מובנים, עם כוכבי אינסטגרם ורשתות חברתיות צעירים, חלקם גם מוכשרים. לעומתם, האולד סקול שחמישתם מייצגים, מהמם. הם לוקחים טקסט והופכים אותו למשהו פנומנלי".
ממרום ניסיונה, שכולל את ניהול פסטיבל הפסנתר בהווה, ובעבר גם ניהול אישי של מיטב אמני ארצנו, הפקת אלבומים מצליחים, ניהול מחלקת התרבות בגלי צה"ל, ועוד, אנטה מנסה בכל זאת לנסח איזושהי תובנה: "יש פה עוצמה רגשית מעבר לעניין המוזיקלי. יש משהו מקסים בסיטואציה שרגע אחד רואים אותם מאופרים, נמרחים, משתגעים ומשתוללים - ואז פתאום נעמדים ושרים ברצינות ויפה. זה גם מעצים את המערכונים, שבתורם - נותנים תוקף לשירים. הצלחנו לפצח כאן משהו. יש קסם שמתחולל כשפתאום, משהו עובד נכון".
איזה ביצועים אהובים עלייך במיוחד?
"’האוהבים את האביב', 'בואי נתחבק', 'עוד סיפור אחד של אהבה'. הביצוע המדובר שלהם ל'צל עץ תמר' הפתיע את כולם, אבל זה בגלל שהבסיס שלו יפה".
את בועז כהן, התוכנית לוקחת היישר לנעוריו: "כשזהו זה התחילה, לפני 40 שנה בערך, הייתי בן 16. היה לה 100% רייטינג, משמעות גדולה ומיתולוגיה סביבה. ראינו אותה בזמן אמת, ומי שהפסיד, ראה את השידור החוזר. היום, בעולם של VOD, אתה רואה תוכנית מתי שאתה רוצה. אין כזה דבר להיט חדש שכולם מכירים. וזהו זה של היום היא דרישת שלום מעולם ישן שאיננו עוד. ארץ ישראל של פעם. יותר פשוטה. לא ממוחשבת, מתועשת וצינית. מדורות על חוף הים. בלי אמצעים מתווכים של סלולרים ואפליקציות. הכול פשוט וישיר - אם יש לי משהו להגיד לך, אני מוציא גיטרה ושר.
"הם משדרים משהו שקשור לסולידריות, שמדבר לחתך רוחב רחב. אפילו במערכונים הפוליטיים שלהם, הם לא שמאל מול ימין. הם משהו מאוד ישראלי, שהגיע אלינו בתקופה קשה, שבה כולנו עם הגב לקיר. ישראליות אחרת, שקוראת לאיפוס ולשפיות".
אגב, אין סיבה להצטער על סיום העונה, מעדכנת אנטה: "יהיה לזה המשך, ואפילו מהר יותר מהצפוי. הפגרה של התוכנית התקצרה מאוד כי הקורונה - סיבת העלייה לשידור - עדיין כאן. עוד שבועיים-שלושה של פגרה, ונחזור לעונה שנייה! זאת מחשבה יפה של ערוץ כאן, שהחליט לשמח את עם ישראל, שביולי-אוגוסט תמיד מבלה בתפוצות, וההרגל הזה כבר לא רלוונטי השנה".
בינתיים, קפסולת "זהו זה" לומדת לעבוד בתנאים החדשים ומקפידה במיוחד על עדכניות. גוב: "אנחנו כמו מסעדה שעושה את האוכל על המקום - גם המערכונים וגם השירים. ואנחנו בתוך המצב, עם קופסת מסכות על השולחן, ואלכוג'ל, ולא מתחבקים ולא לוחצים ידיים".
באמת הקפדתם על זה?
מושונוב: ""עד כמה שאפשר. בכל זאת, יש רגעים שאנחנו משחקים קרוב מאוד אחד לשני".
גוב: "אבל משתדלים. האמת היא שגם בלי קורונה, לא נורא בכלל אם אנשים לא יתחבקו ויתנשקו כל הזמן. כשנפגשים, מספיק 'היי, מה העניינים'. למה גם חיבוק ונשיקה? מיותר. לא צריך את זה".
עולם חדש וטוב
זאת לא רק עוצמת המוזיקה בשירי "זהו זה". אלה גם התנועה, המבטים ורוח הזמן.
היופי בשירים של "זהו זה" ניגר לא רק מהמוזיקה של הצלילים, אלא גם מהמוזיקה של התנועה ושל המבטים. אתי אנטה שגב מספרת שלא נדרש איש מקצוע חיצוני לצורך ההעמדה של השירים, משום שחמישתם יצרו ביחד את הריקוד - בספונטניות, ובעיקר בניצוח קושניר, שהתגלה ככוריאוגרף. קחו למשל את השיר "עוד סיפור אחד של אהבה", עם החלפת המיקומים בתחילתו בצעדים עדינים ומדויקים, ובסופו תנועת הסרת הכובע הדמיוני. אהבתם זה לזה, הבלתי ניתנת לזיוף, משתקפת גם היא בתנועות. במחוות הידיים הנדיבות שבהן הם מגישים זה לזה את הסולו ב"לוקח ת’זמן" או בזרועותיהם שכמו חיצים מצביעות על הסולן.
העונג הוויזואלי - שמשתקף לאורך השירים גם בתפאורה ובתאורה - מקביל לעונג השמיעתי ולקונצרט המבטים: של דובל’ה משדרים פליאה והשתאות, בראבא מקרין רכות. קושניר רצינות, מוני מחצין נהרה פנימית וגידי משקף את המצפן של השיר. ולצד המבטים הפרטיים, הם גם מתקשרים זה עם זה במימיקה. כשמוני שר, בראבא מביט בו ומהנהן חיוך. מוני עוצם עיניים כשקושניר שר, צופה בו בפרטיות, במחילות נשמתו.
מעבר למבטים ולתנועות, אנשי זהו זה הצליחו לשקף את רוח הזמן. למשל, ב"שיר לשירה", שקיבל מהם בחזרה את משמעותו המקורית - אבא שר לילדתו. יהונתן גפן כתב את השיר לשירה בתו, קורין אלאל הלחינה - ושרה, ולשם כך - שינתה את לשון השיר והפכה את קולו לנשי-אימהי: "דברי עכשיו ילדה, אני שומעת". וככה אנחנו מכירים את השיר.
והנה באה החבורה הגברית הזו, ובקולה, פרסה את השיר לניואנסים של רגישות. וכשהזכירו לנו איך הוא אמור להישמע, הטעינו אותו במשמעות אלטרנטיבית מסעירה. רק שהסערה הזו מוחצת בשקט שלה. והיא אקטואלית-רלוונטית. הרי איך מתחיל השיר? "דברי עכשיו ילדה, אני שומע".
ופתאום - בום. בול. כי זו לא רק תשומת הלב ההורית וההקשבה. זאת גם רוח הזמן. זה בעצם לומר: הגיע הזמן שלך. אני כאן. ולא רק כאבא אלא גם כגבר. ואת - נוכחת עכשיו כבת, וגם כאישה שתהיי בזכות האישה שטמונה בך עכשיו. והנה הם יושבים בחלל השיר, מגישים לה את עצמם בחשיכה. בגדיהם השחורים נבלעים בה. תיכף יתפוגג השיר בהתלכדות מבטיהם - קשובים, מאירים, מוארים. סוף.
כתבות
ני"ע
