ארה"ב | פרשנות

דמוקרטיות מערביות, קחו את רוח השינוי לתשומת ליבכן

ההבטחה בסוף נתיב הדמעות: פסק דין היסטורי בארה"ב שולח רמז עבה על העתיד - הוא יהיה כרוך בחרטה קונסטרוקטיבית על העבר

השופט ניל גורסיץ' / צילום: J. Scott Applewhite, Associated Press
השופט ניל גורסיץ' / צילום: J. Scott Applewhite, Associated Press

"בסופו הרחוק של נתיב הדמעות ניתנה הבטחה". המילים אפופות המסתורין האלה פתחו בתחילת השבוע שעבר פסק דין היסטורי של בית המשפט העליון של ארה"ב. עניינו היה צדק לאינדיאנים, או לפחות קצת צדק לקצת אינדיאנים. המסגרת הייתה טכנית ופורמלית: בית המשפט פסק ברוב דחוק כי חוקי מדינת אוקלהומה, בדרום-מרכז ארה"ב, אינם חלים על חצי שטחה.

סליחה?

זה פחות או יותר מה ששאלו נציגי אוקלהומה ובאי כוחה של הממשלה הפדרלית. הוצאת חצי שטחה של מדינה מתחום השיפוט שלה נשמעת כמו מבוא לתוהו ובוהו. אבל זה לא מה שחשב השופט העליון ניל גורסיץ', אשר כתב את המילים החגיגיות הנ"ל.

אוקלהומה גדולה בערך פי עשרה מישראל, עם אוכלוסייה של ארבעה מיליון. ממילא, יש בה הרבה שטח פנוי. הקונגרס של ארה"ב הבטיח את חצי השטח הזה ל"אינדיאנים", העמים המקוריים של יבשת אמריקה. ההבטחה ניתנה לפני 190 שנה, אבל אוקלהומה, שפירוש שמה הוא "אדומי עור" (בלשון הצ'וקטו), מעולם לא התכוונה לקיים את ההבטחה.

"אדומי העור" לא העזו לקוות שבית משפט עם רוב של שופטים שמרנים יעניק להם את מבוקשם. יחסי הכוחות בבית המשפט הם חמישה שמרנים לעומת ארבעה ליברלים. גורסיץ' היה השמרן שהכריע את הכף כאשר הצטרף אל ארבעת הליברלים. הוא לא עשה כן מסיבות אידיאולוגיות. הוא פסק לטובת האינדיאנים מפני שהוא מאמין כי על ארה"ב לקיים הבטחות כתובות וחתומות, יהיה גילן אשר יהיה. הוא חזר וקרא את נוסח "ההבטחה בסוף נתיב הדמעות", והחליט שהגיע הזמן לכבד אותה.

הטרנספר של אנדרו

"נתיב הדמעות" היה מן המאורעות המבישים ביותר בתולדות ארה"ב. יוזמיו ומבצעיו נמנו וגמרו לגרש 150 אלף אינדיאנים מנחלות אבותיהם בדרום מזרח ארה"ב. בית המשפט העליון אסר על הגירוש, אבל ב-1830, הנשיא אנדרו ג'קסון צִפצף על העליון. כנראה אין זה מקרה שג'קסון הוא הנשיא הנערץ ביותר על דונלד טראמפ.

הטרנספר הגיע אל שיאו בימי יורשו של ג'קסון, מרטין ואן ביורן, ב-1838. 7,000 חיילים של צבא ארה"ב נשלחו להוציא אותו אל הפועל. הם גררו את האינדיאנים מבתיהם תחת איום כידונים. עוד לפני שהיה סיפק בידיהם להתרחק, מתיישבים לבנים התחילו לשדוד את בתיהם.

המגורשים הובלו בערך 2,000 ק"מ מערבה, אל מעבר לנהר המיסיסיפי, אל שטח שנקרא באותו הזמן "הטריטוריה האינדיאנית". הם כינו את דרך גירושם "נתיב הדמעות", והשם הזה דבק בה. אלפים גוועו ברעב ובמחלות.

הטריטוריה שנקראה על שמם הפכה לימים למדינת אוקלהומה. הם הוגבלו ל"שמורות", שם ועל פני כל ארה"ב. שמורות האינדיאנים נעשו שמות נרדפים לנחשלוּת, לעוני, למחלות ולהזנחה. שבטים גאים, שדהרו באין מפריע על פני כל היבשת במשך אלפי שנים, נעשו צמיתיו של האדם הלבן שזה מקרוב בא, חיו בחסדיו, איבדו את זהותם, נושלו, קופחו, הושפלו ומתו בהמוניהם.

מאבק נגד ההיסטוריה

צירוף נסיבות מעניין הסמיך את פסק הדין על האינדיאנים להתפרצות עצומת הממדים הגורפת את ארה"ב נגד עוולות גזעיים. מה שהתחיל כמחאה נגד אלימות המשטרה כלפי שחורים התפתח למאבק על עצם ההיסטוריה האמריקאית. בשורת ערים סולקו פסלים של כריסטופר קולומבוס מרשות הרבים. רגלי קולומבוס אומנם לא דרכו על אדמת אמריקה בתור שכזאת, אבל הוא אִפשר, וגם השתתף במידה מוגבלת, במלחמת ההשמד נגד האוכלוסייה המקורית של חצי הכדור המערבי.

על פני כל יבשת אמריקה התפתח בחצי המאה האחרונה מאבק לטובת זכויות האינדיאנים. קנדה הרחיקה לכת יותר מאחרים, כאשר עיגנה את זכויות "האומות הראשונות" בחוקתה, העניקה להם שליטה מלאה על טריטוריות ענקיות על אף מספרם הזעום, אם כי נמנעה מלהעניק להם זכות וטו על חקיקה בעניינם. אפשר שזה עוד יגיע.

פסק הדין באוקלהומה אומנם אינו מעניק לעמים הילידים את עצם השליטה על חצי המדינה. אבל בהחילו עליהם רק את החוק הפדרלי הוא פותח פוטנציאלית את הדרך לשינוי סדרים, ואולי גם לשינוי ערכים.

להתענג, אבל גם לחוס

לישראלים יש סיבה טובה להתעניין במה שמתרחש עכשיו בארה"ב, לא רק למען הקוריוז. אין זה קוריוז כלל. זה מסר רב-משמעות על העתיד לבוא. הדמוקרטיות המערביות עומדות עכשיו בסימן ייסורי מצפון קולקטיביים חסרי תקדים. במבחן עומדות שאלות, שכמעט לא נשאלו, על עצם הלגיטימיות של ארצות שעוול כלשהו עמד בבסיס הקמתן. בימים האלה, ייסורי מצפון הם חלק מרכזי של השיג-ושיח הציבורי. ייסורי המצפון האלה עתידים להשפיע על יחסן של הדמוקרטיות אל מי שאינן מתייסרות בייסורי מצפון, או דוחות את עצם הרלוונטיות שלהם.

ממה נפשך, לא כל ייסור של מצפון מוביל אל התפרקות כללית. בניגוד לסברה המקובלת, ודאות גמורה אינה מפתח בטוח לקיום ולאריכות ימים. אדרבה, הנכונות לחזור ולהרהר אפילו במה שנחשב זה כבר למובן מאליו היא מידה היאה לעמים בוגרים וכבדי ראש. ההכרה שאפשר להתענג על הצלחה לאומית, אבל גם לחוס על קורבנותיה, היא שלב מתקדם של חיים לאומיים, לא נסיגה מהם. הנכונות להקדיש טיפול ביקורתי למעשי הורים וסבים לא תחייב איש לארוז ולעזוב. היא תבטא עניין להצטרף אל הפאזה הבאה בחיי המערב במקום לנהל מלחמת מאסף נגדה.

אני חושב שכולנו צריכים להיות מוטרדים מדמיון הדינמיקות בין מעמדה הנוכחי של ישראל בעולם המערבי, או מעמדה המסתמן, למעמדה של דרום אפריקה לפני 60 שנה. האימפריות האירופיות התקרבו אז אל סוף דרכן, וראש ממשלה בריטי, הרולד מקמילן, הופיע בפרלמנט בקייפטאון, והפציר בלבנים של דרום אפריקה להסתגל ל"רוח השינוי" (האזינו לקטע מנאומו). הם טרקו את הדלת בפרצופו, מפני שחשבו כי אין להם כל צורך להשתנות. קצת יותר מ-30 שנה אחר כך, לאחר שהחמיצו כל סיכוי לשינוי מאוזן והדרגתי, הם נאלצו לוותר על הכול.

זה הזמן להצטרף אל רוח השינוי מעמדה של כוח, באופן וולונטרי. רוח השינוי עומדת להתפתח להוריקן.

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988