בניסיון לדכא את המחאות נגדו: נתניהו מתעלם מהפקידים ומחלק צ'קים לכל עבר

ההפגנה הרועשת מול בית ראש הממשלה בנימין נתניהו ברחוב בלפור, עשתה את שלה. זו הייתה הפעם הראשונה זה חודשים ארוכים שבה צעירים רבים הצטרפו לקבוצת מפגיני נגד-השחיתות המבוגרים, אנשי ה-Crime-Minister.

קודם גיל המפגינים הממוצע, ובהם אמיר השכל, ישי הדס וחבריהם הוותיקים, היה בין 50-70. אך השבוע, ביום שלישי, האלפים שצווחו מחוץ לבלפור היו סטודנטים, פעילים צעירים, וגם אנשי מחאות כלכליות, שעלו בזעם לירושלים.

מי שצפה בשידור הישיר מהמקום - אתר YNET (ווינט) העביר את האירוע במשך כמה שעות - ראה את הפרופיל של המוחים. בני 20-30. והתמונות האלה הן שהטרידו את נתניהו יותר מכול.

הקורונה חיסלה את מקומות העבודה לצעירים מתעשיות התרבות, הפקות, אירועים, מלצרות, מסעדות, מלונות ועוד. מי שהתפרנסו כפרילנסרים מעבודות מזדמנות בתקופות הלימודים, מהפקות אירועי מוזיקה, תאורנים, עובדי במה, שירותי קייטרינג וכדומה. האנשים הללו הרוויחו פר-אירוע, התנהלו מפרויקט לפרויקט, וכעת נותרו ללא כלום. יושבים בבית, רואים את המתרחש. מודאגים. אלפים מהם עלו להפגין בירושלים. מה יש להם להפסיד? פרנסה ממילא אין להם.

אופי ההפגנה, והידרדרותה בהמשך הלילה עד לאלימות כלפי חלק מהעיתונאים שעבדו שם, וגרימת נזקים לרכוש בירושלים, הכניסה את נתניהו להילוך מהיר. יותר מדי צעירים אבודים ברחובות, זה סימן לא טוב עבורו. וגם אם תומכיו מספרים שכל המפגינים הם "שמאלנים", "בעלי אינטרסים", "ממומנים", רה"מ מספיק מנוסה כדי להפנים שלאווירה הזו ברחובות יש פוטנציאל מידבק. כמו שהקורונה מידבקת, הייאוש של המפגינים עשוי להוציא עוד אלפים כמוהם החוצה לרחובות, להפגנות אישיות נגדו. חלק מההפגנות כלכליות, חלק מההפגנות שמאלניות, חלק מההפגנות ממורכזות. וכל זה פחות משנה. כי בשורה התחתונה - אנשים מיואשים יוצאים לרחובות.

בהקשר הזה, צריך לנתח את החלטתו הנמהרת השבוע, ביום רביעי, להוציא 6 מיליארד שקל מהתקציב שאין למדינה, כדי לשלוח לכל אזרח 2,500-3,000 שקל, כולל אלה שלא זקוקים לכסף הזה.

נתניהו ביקש למצוא את הדרך המהירה ביותר לרכוש שקט ציבורי, והיועץ הכלכלי שלו, שרחוק כשמיים מארץ, מכלכלה סוציאל-דמוקרטית, פרופ׳ אבי שמחון, סיפק לו את הפתרון. זה כסף שיחזיק את הנזקקים לשבועיים-שלושה, וזהו. אבל אם הכסף יגיע מהר לחשבונות הבנק של הציבור, אולי פחות אנשים יצאו לרחובות.

ההחלטה על חלוקת המענקים לכולם, התקבלה ללא עבודת מטה. נגיד בנק ישראל, פרופ׳ אמיר ירון, שמע עליה ברדיו. מנכ״לית משרד האוצר, קרן טרנר, הייתה בלופ כיממה, וחשבה שהתוכנית שגויה ולא אמורה לכלול את המגזר הציבורי.

השותף הפוליטי המרכזי לכאורה, ראש הממשלה החליפי בני גנץ, קיבל עדכון יממה מראש. היו לו הסתייגויות, אבל נתניהו, שר האוצר ישראל כ״ץ, והיועץ הכלכלי פרופ׳ שמחון, לא התעניינו בעמדות גנץ.

הממשלה הפריטטית, השקולה, אמורה להצביע בעד תוכנית המענקים, אך שוב מדלגים על גנץ בקבלת ההחלטות. ביום רביעי בלילה, אחרי שנתניהו הודיע במסיבת עיתונאים, שהוא בטוח שגנץ יזרום, הוציאו בכחול לבן הודעה, שהם תומכים בכללי אבל ״יש לעשות זאת בדגש על מי שפרנסתו נפגעה: מובטלים ומשפחות שזקוקות לכך״. והוסיפו: ״נדון בכך בהמשך בממשלה״.

שרים של כחול לבן, כמו אורית פרקש-הכהן, וכן השר איציק שמולי פירטו בטוויטר את התנגדותם. לדברי פרקש-כהן, ״זו לא תוכנית. זה פופליזם״. ושמולי ציין, כי ״עדיף שהמסוקים עם המזומנים יפזרו את הכסף איפה שבאמת צריכים, במקום מעל לעננים״.

כעת "העסק" הזה יצטרך להגיע לדיון בממשלה. לפי ההסכם הקואליציוני, גנץ אמור להסכים להעלות נושאים לדיון, וגם להיות שותף בהצבעה. בנוסף, צריך להצביע בכנסת כדי לאשר זאת. ועם כל רגע שחולף גוברים הקולות המבקשים לשנות את ההחלטה: לדרג אותה, לפעול בהיגיון, ולתת סיוע למי שבאמת זקוקים לכסף.

הוועדה למינוי שופטים

עוד הפתעה גדולה ביותר הייתה השבוע, ביום רביעי, בכנסת, כאשר הליכוד וכחול לבן הצליחו לשתף פעולה ולפעול לפי ההסכם הקואליציוני ביניהן. כל מי שאמור היה להצביע (לוועדה לבחירת שופטים) בעד הח"כים צבי האוזר (דרך ארץ) ואסנת מארק (הליכוד) - עשה זאת.

אחרי הכאוס סביב ההצבעה על הקמת ועדת חקירה לניגודי עניינים של שופטי העליון לפני שבוע, והכרזת שר המשפטים אבי ניסנקורן, שהליכוד הפר את ההסכם בין הצדדים, נראה שהבלגן הפך לנורמה החדשה.

מערכת יחסים קרבית, נטולת אמון, אגרסיבית, הפכה לשגרה בין שתי המפלגות, ודווקא הצבעה לפי משמעת קואליציונית הייתה לשינוי מרענן.

את ההפתעה הפוליטית קיבלנו מן "הוועדה למינוי דיינים". בפעם הראשונה, אחרי עיסוק רב-שנים בנושא, הצליחה הח״כית מרב מיכאלי (העבודה, אופוזיציה) להיבחר לוועדה. על הח"כית איילת שקד (ימינה) גברה מיכאלי בקול אחד בלבד, ניצחון מתוק עבורה.

נזכיר, כי מיכאלי עוסקת במשך שנים ארוכות בנושאי דת ומדינה, תוך שהיא מנהלת שיח ערכי וממוקד עם כל הגורמים האורתודוקסים בכנסת ומחוצה לה. לאורך השנים, מיכאלי לא חששה לגעת בנושאים רגישים ביותר, שאינם פופולריים בתקשורת, כמו סוגיית הסדרת תשלומי פינוי גופות נפטרים מול החברה קדישא.

לשם כך, מיכאלי הייתה בקשר הדוק עם חברי הכנסת החרדים, כאשר עסקה בחקיקה בתחום. מעניין, שעל אף שההנחה היא שאף אחד מהם לא תמך בה למועמדות לוועדה לבחירת דיינים, לפחות חלקם אמרו בשיחות סגורות, שמיכאלי אינה פסולה בעיניהם.

ברקע, כך נאמר לנו, עומד גם מאבק יצרי בין רבנים מן הזרם החרד״לי, המזוהים עם מפלגת ימינה, לבין רבנים אורתודוקסים אחרים. הגעתה של איילת שקד לתוך הוועדה למינוי דיינים, עשויה הייתה לחזק את הזרמים החרד״ליים, ובקרב הגורמים הרלוונטיים ביהדות התורה ובש״ס, יש מי שמעדיפים ח״כית חילונית בלתי מחויבת, מאשר את שרת המשפטים לשעבר.

אך כדי להיבחר לוועדה הזו, שממנה את הדיינים היושבים בבתי הדין הרבניים ועוסקים בגירושים, ייבום, בדמי מזונות ועוד - צריך היה יותר מהנהון פסיבי של אייכלר ו/או מקלב ו/או גפני.

מאחר שההצבעה היא מאחורי פרגוד, קשה לדעת מי תמך במיכאלי ומי לא.

מיכאלי זכתה ל-66 קולות לעומת 65 של שקד. אם מניחים שסיעות מרצ (3), המשותפת (15), והיא עצמה (1) תמכו בה, ומניחים שגם אנשי יש עתיד-תלם (17), ואפילו כל סיעת ישראל ביתנו תמכו בה (7) - מגיעים לסך של 43 ח״כים.

לפיכך, סביר ש-23 ח״כים שתמכו במיכאלי לוועדה למינוי דיינים, הגיעו משורות הקואליציה.

מי הם אותם 23 ח״כים שתמכו במיכאלי מתוך הקואליציה? ובכן, אין דרך לדעת, אף שמובן שאנשי כחול לבן והעבודה, הם תומכים ברורים. אם כי ייתכן בהחלט שחלקם עשו ברית עם איילת שקד, לפחות באגפים דתיים-לאומיים של כחול לבן.

מבירורים שונים עולה, שהיו ככל הנראה כמה ליכודניקיות, הרואות חשיבות רבה בעבודת בתי-הדין הרבניים, ומבינות את החשיבות של דיינים עם גישות ליברליות בנושאי עגינות, גירושים, ודיני אישות.

בסיעת הליכוד יש כיום 36 ח״כים, מתוכם 11 נשים, מספר לא מבוטל. אגב, גם גברים בליכוד תמכו במיכאלי, ועשו איתה בריתות.

מיכאלי השיגה ניצחון מתוק. היא פעלה מאחורי הקלעים, בשקט, בחוכמה, בלי לעורר מהומות ושכנעה חברים וחברות, כן, גם בליכוד, שהיא האדם הנכון להיות שם בעת הזו.

בצד של המפסידה, איילת שקד, משוכנעים שנתניהו עבד נגדה, וששנאתו האישית כלפיה הניעה אותו כה חזק, עד כדי כך שהוא דחף אנשי ליכוד להעדיף את מיכאלי. ייתכן שגם זה חלק מן הסיפור.